 |
/images/archive/gallery/366/720.jpg צבי גילת.
יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| ייתכן שבאוקיינוס המנוכר שמקיף אותנו קברי צדיקים הם אי של נחמה. מרדכי חיימוביץ יצא עם צבי גילת להשתטח על קברות צדיקים. מסע אל השוליים הסהרוריים של רפואת הנפש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מרדכי חימוביץ
|
|
|
|
|
|
|
|
מספרים כי חומה, אשתו של אביי, אישה קטלנית היתה. שני בעליה הראשונים מתו בחייה וגם מבעלה השלישי, אביי, התאלמנה. משהתאלמנה בשלישית, באה לפני רבא שיפסוק לה מזונות. פסק לה. ביקשה ממנו: פסוק לי גם יין. אמר לה: הכרתי את אביי. לא היה שותה יין. ענתה האלמנה: חייך, שהיה משקה אותי בגביע גדול כזה. תוך שהראתה לו את גודל הגביע הדמיוני, חשפה את זרועה, וכמאמר הסיפור התלמודי: "נפל אור בבית". מיהר רבא ונפנה לביתו. ראתה אשתו שפניו משונות. שאלה אותו: מי היה לפניך היום בבית הדין? סיפר לה. הלכה אחרי אלמנתו של אביי, היכתה אותה במוט עד שהוציאה אותה מהעיר, וקראה: "הרגת שלושה, עכשיו באת להרוג עוד?".
אביי ורבא. צמד בכותרות קדומות. גיבורים תלמודיים נשכחים. כשצבי גילת מזכיר אותם בספרו "קברות צדיקים" (הוצאת מפה), אני חוזר לצדיק שלי. ד"ר רוזנבלום, המורה לתלמוד. איש עם שפם קטן וחיוך של אפרוח. היה אומר מילים עתיקות כמו: "מאי קא משמע לן?" ו"הא בהא תלייא", ממשיל משלים על אביי ורבא. גם כשהגשת לו דף בחינה ריק היה מתרץ שוודאי לא הרגשת טוב ומזכה אותך ב-80. בבגרות לחש לנו את התשובות. אלא שד"ר רוזנבלום היה יותר מסתם איש רחמן. תמיד התעקש לדון אותנו לכף זכות. פעם תפס אותי קורא מתחת לשולחן את "סטאלאג 13", חוברת כחולה על שבויים אמריקנים ושומרות מחנה נאציות. "אתה בטח רוצה להרחיב את השכלתך על המלחמה", אמר לי.
קולו היה חף מציניות. מעיניו השחורות נשקפה הבנה ללחצי הגיל. אפילו לא החרים לי את היצירה. האם היה סתם איש טוב או שמא צדיק נסתר? "צדיקים נסתרים לא מדברים עליהם, הם נחבאים מהעין", קוטע צבי גילת את מחשבותי.
גילת גר באשתאול, היא הנחלה המקורית של שבט דן. רק שופט אחד, שמשון, הוציא השבט הזה מתוכו ועליו נאמר: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה לאשתאול" (שופטים, י"ג, 25). גם את גילת פיעמה רוח ה', אבל לא לגמרי. הוא ניתק מגדה אחת, אבל עדיין לא הגיע לאחרת. חייו בעבר, האנשים שמילאו אותם, לא מי יודע מה מעניינים אותו. אבל הוא עדיין מתמהמה. לוקח את הזמן. לא מניח תפילין, אבל לפעמים חש צורך. משתדל לא
לנסוע בשבת, אבל לא יחמיץ בגללה טיול עם בנו. משתדל לאכול כשר, אבל מסקר את מסעדותיה הטרפות של תל אביב. "משתדל" היא מילת מפתח בהבנת פאזת חייו הנוכחית של צבי גילת. הוא עדיין לומד, "מתחזק" קוראים לזה בעולמו החדש. כאילו היה מתקין עצמו לקראת משהו גדול יותר. כאילו מבריש מידותיו לקראת מפגש אמיתי.
לרגל ספרו של גילת עלינו לגליל להשתטח על קברות צדיקים. מה זה בדיוק להשתטח? נטרדתי. האם עלי לעמוד שם פלגמטי כמו שלוש בצהריים או שעלי להתפלש בעפרו של הצדיק, להקיא רוחי החוצה ולזעוק: "אב רחום הושיעה נא?".
"אימתי שהיה מצטרך לדבר עם נביא או עם תנא, היה הולך אל קברו ומשתטח עליו בפישוט ידיים ורגליים ושם פיו על פיו. . . ומקשר נפש, רוח ונשמה שלו עם נפש רוח ונשמה של הצדיק", מתאר חיים ויטל את מנהגו של האר"י. עלי להודות שלא התקרבנו לזה. באנו כשמת אב, ואלול בושש לבוא. באוויר עמדו ימי תשובה, בצפת ניגנו הכלייזמרים. ישראל התאוששה מההתנתקות, שבה כהרף עין אל מועקתה הרגילה. מצאנו ארץ מחפשת צדיקיה. לא כל הארץ, כמובן, אבל יותר ממה שחושבים. לא רק מאמינים, גם ציניקנים. לא רק חרדים, גם אנשי חולין. רוכבי האופניים ליד קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, בעלי הזיפים בזולה בקבר בנימין ליד כפר סבא.
בהרבה מובנים זה היה מסע אל מבקשי הנחמה. אל בני אדם ללא כתובת לפנות אליה, אל מי שנקעה נפשם מערלות הלב השלטונית. בקבר יוסי הגלילי התפללו לפרנסה, בקבר נחמן קטופא התחננו על בריאות הילד. והיו רבים אחרים ללא טרוניה קולנית אלא עם כמיהה תמימה לחום, למישהו להתרפק עליו. העלייה לקברים מתחילה מהשוליים הסהרוריים, המיסטיים, אל השביל המרכזי של רפואת הנפש. אם פעם היינו מביטים בעין די עקומה על מי שמשחר לפתחם של צדיקים, היום זה מקובל יותר. ייתכן שאין זה מקרי שדווקא עכשיו מתלוננים הפסיכולוגים על ירידה בקליינטורה. אחרי שנים של "בוא נדבר על זה" ונענועי הבנה קרים ומנוכרים, יש דרישה נואשת לתקווה. פשוטה, תמה ולא מניפולטיבית. אולי כל הקלינאים המלומדים צריכים גם הם לעלות צפונה, לחפש בקברות הצדיקים את הלקוחות האבודים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רבי נחמן מאוד אקזיסטנציאליסט
|
|
|
 |
|
|
|
אלה ימים נזילים שבהם גילת, 51, מתגעגע למקלדת. 20 שנה, עד שסחפו אותו חייו ממסגרת משפחתו אל מקורות היהדות, היה משורת העיתונאים הראשונה.
באותו זמן שגם נפשו נקעה מעיתונות גם החיים המשפחתיים שלו התפרקו. "כן, עברתי שינוי שגירושי היו נקודת המשבר הכי רצינית בו". הוא קורא לזה בחינה מדוקדקת. חשבון נפש רציני. נחשול גיל 40 המסורתי.
מאיפה כל זה מתחיל?
"מההתנהלות הלא נכונה שלי. היא שחייבה תיקון".
מה זאת התנהלות לא נכונה?
"אתה רץ אחרי הזנב של עצמך בלי לברר לאן. אלה החיים שאתה רוצה לחיות? אלה היחסים שאתה רוצה שיהיו לך? אתה רק מעגל פינות או שיש לך איזו אמת?".
הכי טבעי ללכת על ההדחקה, לא?
"האמת שגם אני הדחקתי, אבל נשארה בעינה עובדה בסיסית אחת: לא הייתי שבע רצון מהחיים שלי".
הוא הרגיש שפנימית הוא לא מתפתח, שחיי נישואיו מתוחים, במידה רבה בגללו. כך גם חיי עבודתו. שאלתי אם החיים המקצועיים שלנו משליכים על החיים בבית. הוא בטוח שכן, רק שקשה לומר מה היה קודם, הביצה או התרנגולת. עובדה היא שבחר במקצוע הזה משום שהתאים לו. "לעיתונות מגיעים אנשים שזקוקים לביטוי, להכרה, שיש להם איזה רצון להתפרסם, בעלי כל מיני צרכים שדורשים ריפוי".
אז בעצם כולנו מטופלים? גילת מעדיף לא להשתמש בהגדרה הזאת. רק אומר שהמיקס העיתונאי התאים לצרכים הנפשיים שלו. עד שלא התאים עוד.
המשבר בעבודה ובבית פתח אצלו משהו נוסף. במשך שנים היה חבר בקבוצה שלמדה את תורת גורדג'ייף, שלפיה האדם ישן רוב חייו והוא חייב להתעורר. דרך חברה שחזרה בתשובה הגיע לקבוצה שלמדה את תורת ר' נחמן מברסלב. "שם זה התחיל", הוא לוחש. היו נפגשים לילה בשבוע עם רב חסיד, לומדים את סיפורי המעשיות של ר' נחמן. האנרכיזם שלו משך אותו עוד בילדותו, עכשיו הרגיש שר' נחמן גם מאוד אקזיסטנציאליסט. "כשיוצאים מהמחשבה החרדית של הקריאה רואים שהוא נוגע בנקודה הכי רוטטת של החיים". ר' נחמן נגע בו. "הוא מבין מהי נפש האדם ועם מה היא מתמודדת".
הרגשת דיאלוג עם ר' נחמן?
"גם עכשיו אני מרגיש".
התורה הראשונה שלמד מר' נחמן היתה שיש לדון כל אדם לכף זכות. "ובצורה שהוא כותב את זה, אתה רואה שהוא מבין כמה קשה למצוא מילה טובה עליך או על זולתך". הוא התחיל ללמוד עם הברסלבים, ובעולמו הקודם פשטה שמועה שהתחרפן. "כשאתה אומר שאתה מתחיל ללמוד יהדות החילונים מתגלים כחרדים לא קטנים. הם חוששים שאתה עוזב אותם, שהולך לקרות לך משהו. שרק לא תחזור להם בתשובה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גילת. "הביקור נותן ניקיון נפש, אופטימיות"
|
|
|
|
|
|
|
משקר פחות. ומחפף פחות
|
|
|
|
|
|
|
ערב פסח אחד קיבל טלפון מכתבת מקומון שרצתה אותו בעניין חזרתו בתשובה. גילת טרק לה. טרק לה זאת בעצם המצאה שלי. צבי גילת הוא לא איש שטורק טלפונים. הוא רגוע, מפזר נועם, ויש משהו חסוד בתנועותיו. הוא סבלני לבני אדם, גם לגסים שבהם. בקבר בנימין עמדנו מצח אל מצח עם ערימת פוחזים שרצתה לגרש אותנו. ייתכן שרכות דיבורו של גילת גרמה לכך שבסופו של דבר לא הופרעה מנוחת הצדיק. הוא מבטא את שמות הצדיקים במלעיל כדי לתת להם פמיליאריות. אומר "אשריכם" כשבני שיחו מספרים לו על נסיו הקטנים של היומיום. בתחושותיו הוא כבר שם, לא בהופעתו. פניו הכחושות ממוסגרות בזקן,אבל פאות אין. הוא לא לובש שחורים, אבל בכניסה לקברות הצדיקים ישלוף כיפת צמר גדולה. הוא לא לובש ציצית, אך הטי-שירט שצונחת מחוץ למכנסיים מזכירה אותה.
אתה הלכת רק חצי דרך.
"למה אתה אומר חצי דרך?".
אצל אחרים זה נגמר בחזרה בתשובה, בהתחרדות, אתה נתקעת באמצע. "אני הולך בדרך איטית. דווקא תהליך החזרה בתשובה, שינוי כל אורחות החיים, לבישת כל הסממנים החיצוניים, זאת הדרך הקצרה. זה ניתוק קשר מכאיב עם הסביבה, אבל זה גם קל. שאלת שאלה, מצאת תשובה, העסק סגור".
אז איך אתה?
"מצאתי דברים ואני שואל עליהם. אני לא חושב שדברים צריכים להיות חיצוניים ולדעתי אורח חיי הקודם בסדר גמור. אני רואה אנשים עם כל התחפושת היהודית והם לא יהודים בעיני במובן העמוק".
תסביר .
"איך ייתכן שאדם דתי ייצא רוצח? הבן אדם הזה שרצח ארבעה פלשתינים בשילה, הוא יהודי? הסתכלתי בהתנתקות על נוער הגבעות עם הכיפה הגדולה והאמונה היוקדת. אבל אין להם דרך ארץ פשוטה. איזה מין מורא שמים יש להם?".
העולם היהודי שהוא מגלה עכשיו נוגע לכל תחומי החיים. דן בצנעת הפרט, בדרך לקיים יחסי אישות, באופן האכילה. מטפל ביומיום.
במה הציוויים האלה שינו את היומיום שלך?
"אני משקר פחות".
מה עוד?
"אני מחפף פחות".
עבודתו כמבקר מסעדות ב"עכבר העיר" גורמת לו לזגזג אורחותיו. הוא משתדל לא לאכול חזיר, אבל רוב המסעדות בתל אביב אינן כשרות. איך פותרים את הבעיה? משתדלים לא לאכול את הבשר עם הגבינה המותכת. "אבל זה לא ייהרג ובל יעבור, זה קטעים ביני לבין היומיום שלי. אני לא קונה את כל ההחצנות האלה. את תפילת המנחה עם דגל על הגג מול מצלמות הטלוויזיה". גם שבת הוא שומר. בדרכו. תקופה מסוימת לא דיבר בטלפון, אבל ויתר כי ראה שיש אנשים שאיתם הוא יכול לדבר רק בשבת. ורק בשבת הוא יכול לטייל עם בנו החייל. אז איך בכל זאת הוא שומר שבת? "אני משתדל לא לחשוב על עבודה וכסף". הוא גם לא מניח תפילין, אבל אין זה אומר שלא הניח ולא יניח. לפני כמה ימים, למשל, כשהיה על חוף שומם בסיני עם עגנון ביד, נתקף צורך עז להניח תפילין. תפילה? יש כמה מזמורי תהילים שהוא אומר לעצמו שלוש פעמים ביום. הוא לא רוצה לומר אילו מזמורים, כי הם רק שלו.
האם שביל האמצע שהוא הולך בו משרה עליו ביטחון? "כן, אבל לא בגלל שאלוהים משגיח עלי אלא כי אני יותר קרוב אצל עצמי. אני יודע מי זה הצביקה הזה שמדבר".
מי זה הצביקה הזה שמדבר?
"אני לא אותו שופוני שחשבתי שאני פעם. אני לא הצביקה שהיה תלוי בהערכת החוץ, שידע שהוא צריך להשיג בשביל להוכיח".
גם הזוגיות שבנה מחדש השתנתה. הוא וחברתו לחיים גרים בבתים נפרדים. הוא באשתאול, היא בהרצליה עם בנה מנישואים קודמים. ככה זה מתנהל כבר כמה שנים. ביחד ולחוד. "אני לא מרגיש שזה פחות אינטנסיבי. אולי נמשיך ככה ואולי נגור יחד. כל זוג וההסדרים שלו".
ייתכן שהספר "קברות צדיקים" נולד מתוך השינוי שחל בו, למרות שהוא לא לגמרי מסכים. לפניו עשה עם הוצאת מפה את הספר על שביל ישראל, והצדיקים באו מתוך שביעות רצון הדדית. הספר מוביל אותך בשביליו הפחות ידועים של הצדיק. מושקע ולמדני. לא רק תדרוך מפורט איך להגיע אלא גם איפה למנגל, איפה לחנות ומשהו על רוח תושבי המקום. הקברים מספרים את סיפורם על רקע תקופתם. אתה יכול ללמוד, למשל, על תולדות מרכזיותה של ירושלים, על גזרות השמד של אנטיוכוס אפיפנס וגם על קהילת שטפנשט שבגבול רומניה-מולדובה. זה ספר מסע שלוקח אותך לקברים מהגליל העליון, דרך ירושלים, נתיבות, יהודה ושומרון. אנחנו התחלנו בבוקר גלילי בהיר בסג'ור בקבר ישמעאל כהן גדול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לנדור נדרים והרבה
|
|
|
|
|
|
|
סג'ור הוא כפר דרוזי גדול שהוקם לפני 55 שנה. ממה שראיתי, התושבים לא מפריעים לצדיק והוא לא מפריע להם. למעשה הם שילבו אותו בתוך חייהם. בניין המועצה, בית הספר וקבר ישמעאל כהן גדול בחורשת זיתים. ישמעאל נח באולם גדול, לא שומע את חריקת הדלת במשבי הבוקר. ישמעאל בן אלישע היה כהן גדול בשלהי בית שני. כשגזרו הרומאים על גדולי הדור, ביקשו חבריו של ר' ישמעאל שיעלה לשמים ויבדוק אם אכן גזרה היא ואין להשיבה. התעטף הרבי בטלית ותפילין, עלה לשמים ונועד עם המלאך גבריאל. המלאך הודיע שאכן נגזרה, בגלל שמידת הדין עדיין מקטרגת שלא נפרע הקב"ה מעשרת האחים שמכרו את יוסף. גם דינו של ר' ישמעאל, מעשרת הרוגי מלכות, נגזר, אכזרי במיוחד.
נאמר עליו שהיה איש יפה תואר. "משבעת יפים שהיו בעולם והיה פניו דומה למלאך ה' צבאות". כאשר עמדו להוציאו למיתה, ראתה בת הקיסר את זיו פניו וביקשה מאביה שיחון אותו. אבל הקיסר השיב שאין הוא יכול לחזור בו. "אז לפחות הפשיטו את עור פניו, כדי שישתמר יופיו ואוכל להביט בו", התחננה הבת. וכך נעשה. שנים אחרי שקולפו, המשיכו פניו של הצדיק להאיר את חדר הנסיכה הרומית.
מי היו הצדיקים האלה? הם נחשבו למתווכים בין עולמנו לעולם שממעל. לא החליפו את ההשגחה, אבל נשאו את דברם של בני תמותה לפניה. אף שבאו מהחיים, ייחסו להם תכונות גדולות מהחיים. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר שמימיו לא נתפס בשיחת חולין, על ר' יוחנן בר-נפחא היפה סופר שישב בשערי המקווה כדי שהנשים הטובלות יביטו בו "ויהיה להן זרע שפיר כמותו". הם היו אנשים שמידות גופם העידו על שיעור קומתם הרוחני. "אבא שאול ארוך בדורו היה, ור' טרפון מגיע עד כתפו, ור' טרפון ארוך בדורו היה ור' מאיר מגיע לכתפו, ור' מאיר ארוך בדורו היה ור' (יהודה הנשיא) מגיע לכתפו".
אנשים סגפנים, קשים כשאול, שניסו לייסר בעיקר את עצמם. ניסו לכווץ, למזער, למעוך את האגו. התאווה לרכוש כמעט לא היתה קיימת, הצרכים היו נזיריים. לר' יהודה בר-אלעי ואשתו היה רק מעיל אחד והם השתמשו בו לסירוגין. האם צריך לומר עוד משהו על ענווה ועל זוגיות מופלאה? אחרים הלכו עם תורתם עד מוות.
אנחנו עומדים על כביש מירון-צומת עין זיתים, מול קבר ילדיו של יוסי דמן יוקרת, שמתו מידי אביהם. וזה הסיפור הנורא: פעם עבדו פועלים בשדה של יוסי דמן יוקרת. כעבור כמה שעות, כשגבר רעבונם, הורה בנו של ר' יוסי לתאנה לתת להם פרי. משנודע הדבר לאביו, רתח מכעס. "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה בלא זמנה, ייאסף (תיאסף אל מותך) בלא זמנו". ופעם תפס אדם מציץ דרך הגדר אל בתו היפה. "אמר לו: 'מה זאת?', אמר לו: 'רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה?', אמר לה: 'בתי, מצערת את את הבריות. שובי לעפרך ולא ייכשלו בך בני האדם'". הרבה דמעות נשפכו כאן על מר גורלם של האח והאחות. מה שלא פוגם בתקווה.
בפתקים שאנחנו שולפים מהסדקים שבסלע מאחל מישהו למישהי שתלד בנקל, אחד מבקש על בנו שיוסר ממנו כל פגע רע, אחר רוצה לגדל את בנו ליראת שמים. על פתק גדול במיוחד נשאלת השאלה: "מה עושים לרפואה שלמה?", והתשובה: "לנדור נדרים והרבה". מי שרוצה יכול לאמן נפשו לעמוד בנדרים. "קח 50 שקל", מציע בעל הפתק, "פרוט אותם לאגורות, קח כל יום כמה מהן ותרום אותן מיד. שלא תספיק להתחרט".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גילת עם ילדים בקבר רבי טרפון
|
|
|
|
|
|
|
"לכי כבר לצדיק שלך ותירגעי"
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו עולים במדרגות חזרה אל הכביש. עומדים ליד גפנים ללא אשכולות, בצלם הקמצני של עצי הזית. דייהו לבנה עוצרת לידנו. אישה עם שביס וספר תפילה יורדת. רצה תזזיתית במורד המדרגות, חמש דקות ליד הקבר, והיא שבה אלינו בריצה. ירושלמית. חוזרת בתשובה. באה מצפת, על הדרך כבר הספיקה לעשות את קבר ר' שמעון. "כל צדיק יש לו שורש נשמה", היא מסבירה מתנשפת, "התחברת לצדיק, התחברת לשפע רוחני". היא אישית מתחברת לר' חיים בן עטר מירושלים.
איך את מרגישה שזה דווקא הוא?
"כשאתה מגיע למקום שלו, אתה מרגיש שאתה נשפך. שהנפש שלך נמסה".
האם זאת האורגזמה הרוחנית? כשלמדה באוניברסיטה בירושלים היתה פתאום עוזבת הכל ורצה לוואדי סילוואן. רצה כמוכת ירח. בלי לדעת איך, היתה מוצאת את עצמה ליד קברו של בן עטר.
"כשאני עולה לצדיק אני מרגישה צמרמורת. אקסטזה. כבר בדרך אני לא שקטה, עד שהבעל שלי אומר לי 'נו כבר, לכי כבר לצדיק שלך ותירגעי'".
ייתכן שבאוקיינוס המנוכר שמקיף אותנו קברות הצדיקים הם אי של נחמה. כשקר בחיקו של ביבי, מחפשים ליטוף אצל ר' אלעזר. גילת די מסכים. אומר שהצדיק הוא גם קצת אבא. "מה מניע נהג משאית טיטולים מיבנה לבכות על קבר רבן גמליאל? למה הוא לא הולך למנהל מחלקת הרווחה?", הוא שואל בספרו. כי הצדיק מאפשר לך לבכות. לבכות כמו שצריך. בלי חשבון. להקיא מתוכך את כל אשפת חייך. להתייפח על כתפי הנצח. כבר שנים הוא שוכב שם רק בשבילך. הקשב שלו מוחלט, בלתי מותנה, לעולם לא יקבל שיחה דחופה בטלפון. "למתבונן מהצד כל זה יכול להיראות פגאני, אבל אחד מביט בטלוויזיה ואחד באבן". וזה לא רק רליגיוזי, המנהג הזה. בצרפת, למשל, עולים לקברו של ג'ים מוריסון. אנשים ששרו את הדלתות והמוזיקה שלו גילתה להם את עצמם. "מוריסון לא היה צדיק באורח חייו, אבל במובן מסוים הוא קצת צדיק, אנשים באים לומר תודה על שמצא להם את המילים".
אז הצדיקות היא לא דבר תלוי זמן, יכול להיות גם צדיק בן זמננו. "את העולם מחזיקים לדעתי כוחות נסתרים. מי מחזיק את אריק שרון? מאיפה הוא מקבל תמיכה? אני לא יודע מי עומד מאחוריו". אולי סיריל קרן הוא צדיק נסתר. "אני לא אומר את זה. אני מכיר צדיקה נסתרת אחת".
איך אתה יודע שהיא כזאת?
"כי אני יודע".
אתה יכול לתאר לי אותה?
"לא".
במה הצדיקות שלה מתבטאת?
"אני לא רוצה לדבר עליה. זה חלק מהעניין. שלא מדברים עליה".
והמנהיגים הדתיים כיום איזה מין צדיקים הם?
"אין להם את הקשר החי עם החיים. הצדיקים האמיתיים צריכים להיות קשובים לזעקת האדם. בימי התלמוד מנהיגי הקהילה היו בקיאים במסחר, בחקלאות. הם קבעו הלכות פאה כי היה להם שדה. הם קבעו הלכות שכר בגלל שהיו להם פועלים". והיום מה? "כדי שמישהו יהיה רב הוא עובר בחינה בכשרות, נידה ושבת. ואיפה היכולת הרוחנית? ואיפה היכולת הפסיכולוגית העמוקה?".
מכל גזרות החיים הציבוריים שלנו אתה רואה מישהו שראוי לתואר "צדיק"?
"אני לא רואה את עצמי בפוזיציה להעריך. אולי המציאות כבר הולידה אנשים כאלה ואולי עוד תוליד. אתה רואה מישהו?".
אולי מין לובה אליאב כזה.
"נכון, נכון. ממשיך להגשים גם אחרי שפרש מהחיים הציבוריים. יפה הדוגמה שנתת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוריסון. גם צדיק
|
|
|
|
|
|
|
אתה מרגיש את הנשמה שלך זזה
|
|
|
|
|
|
|
בשולי צפת עולה הדרך לקדיתא. חלקה עפר וחלקה אספלט. בקצה השביל יש פנייה שמאלה לצימרים של מיקה ודורון. אנחנו ממשיכים ישר. חולפים על פני כלבה שפטמותיה העמוסות מגרדות את הטרשים. עוד רגע כורעת ללדת. אל קבר ר' טרפון עולים במאה מדרגות ואפשר גם לבוא במכונית מסביב. בהכרת תודה אנחנו נופלים לרגלי האלה האטלנטית שמצלה על במת הקבר. על אחד הענפים צמיד בד, מזכרת שמתפללת השאירה לצדיק. הבדידות המתוקה שלנו מתכסה ענן אבק ולרחבת הקבר דוהרות שבע מכוניות עם סרטים כתומים. ראשון מטפס ילד בן חמש בערך. "יש לנו כאן בית קטן", הוא מכניס את ראשו למתקן להדלקת נרות. "לא לטפס על הקבר, שילה", מזהיר אותו אבא. הם חבר'ה מתל אביב, מרמת גן, מהיישוב אלעד. אותו כולל. כבר 12 שנה יחד. לומדים כל בוקר בצוותא. ב-8:30 הולכים להיי-טק, למשרד, אל יומם המעונן. בראש כל חודש עולים לקבר למין גיבושון בחסדי השם. "צדיקים אתם", אומר להם גילת. "יהודים רגילים אנחנו", עונה לו עוז. הם אומרים שאין להם ברירה. שהעלייה מתניעה את מנועי נפשם. ימים אחריה הם מרגישים "סיעתא דשמייא". מה זה סיעתא דשמייא, יותר שלווה, יותר ביטחון? אני שואל איש בסנדלים של ברק בן-אבינועם. "אתה מרגיש את הנשמה שלך זזה. מישהו שמבין אמר לי שזה כמו לקחת סמים", הוא עונה. ואחר, עודד, אומר: "אני כאילו בא אל קבר אבא. כמו ילד שבא לבקש דמי כיס, כסף, עצה, ברכה, הכל".
אני נוגס בשזיף שנתנה לי גברת בשביס ורוד. "אתה צריך לומר: 'ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ'", מעיר לי ברק בן-אבינועם. אני משחרר "אמן" אנמי, אך בעלת השביס מוציאה אותי בזול: "מי שאומר אמן זה יותר ממי שאומר ברכה", היא פוסקת. ומתחת לאלה שואל גילת את הילדים: "מה כתוב בתורה? איך הילד צריך להתנהג עם הוריו?". משתררת דממה נבוכה והוא מספר להם איך בשבת אחת נקרע סנדל אמו של ר' טרפון. "ולא היה אפשר להביא לה סנדל אחר בגלל איסור הוצאה בשבת. מה עשה ר' טרפון? הלך והניח את שתי ידיו תחת רגלי אמו, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה אל מיטתה". גילת מנפנף בכפות ידיו כמו במשוטים: "ככה הוא לקח אותה על הידיים".
עכשיו מצטרפים גם המבוגרים למעגל. אחד אומר שלסיפור הזה יש תיקון. שהרי כל אחד צריך למלא מצווה אחת עד תומה לפני שימות. ופעם ר' טרפון היה חולה מאוד, ואמרו: הדרך שלקח את אמו היא רק חצי מצוות כיבוד אב ואם. עדיין עליו להשלים את מצוותו, וכך השאירו אותו בחיים. מישהו קורא: "כל הילדים, 'שיר המעלות'", הצל תחת האלה מתכווץ, ומעלינו נקשרת עננת אמונה תמה של גברים טובים ונשים צדקניות. האם גילת מאמין שהעלייה לקברים עוזרת, האם כל מי שמבקש פרנסה באמת מקבל פרנסה? הוא לא חושב שכל מי שמבקש מקבל מיד. אבל כדי להתחיל לקבל משהו, על אדם להגיע למצב של בכייה, להודות בפני עצמו שהוא בצרה. "אחרי שאדם ביקש עבודה בקבר הצדיק הוא מתבייש פחות לבקש עבודה בלשכה. הביקור נותן איזה נקיון נפש, אופטימיות, אדם מתחיל להאמין שהצדיק באמת עוזר לו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פיק-אפ בר למתחתנים
|
|
|
|
|
|
|
לקראת צהריים אנחנו עולים להר כנען והולכים לאיבוד ביער ביריה. עוברים ליד קבר בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד המלך, חולפים ליד קברו של אבא שאול, תנא בן דורו של ר' עקיבא. האם כל הצדיקים באמת קבורים היכן שהם קבורים? רוב ציוני הקבר בגליל הם תוצאת זיהוי שעשה בהם האר"י. "היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים בכל מקום ובכל זמן, ועל ידי זה היה יודע קבר כל צדיק וצדיק", כתב בחיר תלמידיו חיים ויטל. השנים קבעו מסורת, ומסורת לפעמים חזקה מכל עובדה.
כזוג אוהבים מחובקים הברוש והשקד ליד קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה. זוג משמים. מי חתן? מי כלה? הברוש גבוה, גברי. השקד רחב ורחמני, מגיע לברוש עד הכתף. מה עשה את יונתן בן עוזיאל, תנא שחי בסוף בית שני, למזווג זיווגים? אולי העובדה שהיה נשוי אך חשוך ילדים. הוא ידע את מצוקת הערירות ולאנשים קל יותר לחשוף לפניו את כאבם. אף שהרבה לא ידוע עליו נראה שהאיש היה ענק רוח. הגמרא מספרת ש-80 תלמידים היו להלל הזקן, מנהיגם הרוחני של יהודי ארץ ישראל: "גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי".
מאות באים לתיקוני חצות שעורך כאן הרב יעקב איפרגן, אבל גם כשאנחנו מגיעים מגרש החניה מפוצץ. הרחבה נראית כמו פיק-אפ בר למתחתנים. התחככות מיוזעת של נשים וגברים. גזלן שמוכר רק בד"צ. קבוצת רוכבי אופניים חבושי קסדות לאנס ארמסטרונג. הציציות נוזלות משיפולי חולצותיהם הבוהקות. שביל מרוצף אבנים לבנות עולה מהרחבה אל הקבר. ליד הקבר אלון ועליו צעיפים ומטפחות. כאילו הנשים והגברים שבאו לבקש על מצוקותיהם רצו להשאיר כאן משהו מעצמם. יש חשמל באוויר, אולי מהאנטנות הצבאיות על ההרים, אולי מהאנרגיות שמפיצים הצדיקים. "אפשר לחוש את רשת הקשר הסמויה שמחברת בין הצדיקים", כותב גילת בספרו, "ממירון ליוסי הגלילי בדלתון, מיוסי הגלילי ליונתן בן עוזיאל".
בשתי בסטות ליד קבר בן עוזיאל מוכרים כיפות, תפילות על קלף, מחרוזות, חמסות, תופי טמבור וגם תקווה לעתיד דבש. "יישלח לך בחור עם נשמה טובה, תיפתח לך פרנסה בשפע, בשפע,בשפע", מברך מרדכי הבסטאי את סיון. אבל מרדכי לא זורק את כל האחריות רק על המילים. על הקיר בתוך הבסטה שלו יש דפים המחולקים לשלוש עמודות: שם, סוג הישועה, טלפון. הצלחת? בוא ותשאיר שם וטלפון שלך, שלא יחשבו שמרדכי עובד על תמימים. הנה סיגלית. סוג הישועה: נרפאה מסרטן. הנה אורלי. סוג הישועה: נרפאה מרווקותה. וגם גברת שלאחר 62 שנה של גלמודיות התחילה מיטתה להשמיע קולות של שמחה. מרדכי אומר שזה לא רק הצדיק אלא גם אמא של האחיין שעובד איתו בבסטה. "הגברת הזאת, כל מה שביקשה היה מצליח לה". בעלייה לקבר אנחנו פוגשים זוג מהיישוב תפוח. "אני אידאולוגי", מצהיר הבעל. עזבו את ביתם בהרצליה פיתוח, באו לתפוח להזניק מפעל שוקולד. הם כאן כדי לבקש על בתם. "לא חופה, רק זיווג". אבל הם לוקחים את הטלפון של יוסי אלוני למקרה שיזדקקו לצלם חתונות.
למעלה, מעל הקבר, יש כיפה. המבקשת צריכה להקיף אותה שבע פעמים ולומר לחש. הגברת שאני פוגש בת 60. תל אביבית שהתחתנה מזמן. עכשיו יש לה עניינים לאומיים על הראש. מתפללת לאיחוי הקרע הנורא אחרי ההתנתקות. "איך הסתאבנו כל כך מהר?", היא שואלת, "וגם באוטובוס כבר לא קמים לך". אחר כך היא יורדת לדאבות הפרטיות. יש לה שני בנים. 25 ו-30. נורא רוצה לחתן אותם. "שייגמרו כבר עם כל ההודו הזה ושיישארו בבית".
החכמים ידעו משהו על נשים. גילת מספר לי על מפגש בין ר' אליעזר, בנו של שמעון בר יוחאי, ור' ישמעאל, בנו של יוסי בן חלפתא. האבות היו מגדולי הדור, הבנים מתוארים כבריאי בשר. פעם ראתה אותם מטרוניתה רומית שאמרה להם: "משמע הילדים שלכם ממזרים". ענה לה ר' אליעזר: "ולמה את אומרת כך? ", אמרה לו: "עם כרס כזאת אין אתם יכולים לבוא לנשותיכם". אמר לה: "נשותינו גדולות משלנו". וכאן נחלקים הפירושים לשניים: או שהתכוון, תאוותן גדולה משלנו. או שהתכוון, האהבה דוחקת את הבשר, אנחנו מסתדרים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
וכה עמר שמעון
|
|
|
|
|
|
|
ונשאלת השאלה מה לחכמינו ולכל הדיון הזה? מה להם להתייחס לפרובוקציה של מטרוניתה רומית? כדי שלא יגידו שבניהם של ישראל ממזרים. הרבה לפני שהמינגוויי וסקוט פיצג'רלד מדדו זה לזה בשירותים של ה"קלוזרי דה לילה", עסקו חכמי התלמוד בשאלת האורך. דיון תלמודי שלם עוסק במידות, לא הרוחניות, של ר' אליעזר ור' ישמעאל הנ"ל. אין מסקנות מה היה בדיוק האורך, אך ברור שהגודל היה אסטרונומי. מתברר שלפחות מקצתם היו טובים על המחצלת. מסופר על אחד החכמים ש"כל זונה שהיתה נשכרת בשתי מטבעות, היתה שוכרתו בשמונה". האיש היה זנאי מבוקש. "גדולים בתורה וביצרים", צוחק גילת.
כלומר היה להם מושג מה זה זיון טוב?
"בטוח. היה להם מושג על כל הממדים והמידות של החיים".
מידותיו של חוני המעגל שומרות על חצור הגלילית. האיש שהקיף עצמו בעיגול עד שירד גשם דאג שאף פגז לא יירד כאן בהרעשות הסוריות שלפני ששת הימים. כך לפחות מאמינים התושבים. יום הילולת הצדיק נקבע לה' באייר, יום העצמאות. כשאנחנו מגיעים חצור הגלילית כבר מצמצמת עיניים לקראת סייסטה. רק המינימרקט של חממי פתוח. ביער האורנים שליד הקבר אנחנו מתחזקים לקראת הצדיק. יורדים על הלחם השחור, הנקניק והחומוס שקנינו מחממי. את העראק שומרים למערת הקבורה של אבא חלקיה וחנן הנחבא, נכדיו של חוני.
"קניתי אותו בחצור", גילת מוסר את הבקבוק לרפי אזולאי. "ומאיפה תקנה אותו, מניו יורק?", הוא עונה לו. לחייו של אזולאי אדמומיות ולא משמש. הוא יושב על בור מים ומדי פעם משלשל בחבל את בקבוקי הפלסטיק שלו למצולות, דג את המים, מוכר בקבוק בכמה שקלים. דוד, האבא של אזולאי, בנה את המקום. "הנכדים של הצדיק באו לאבא בחלום ומה שאמרו לו עשה".
מה אמרו?
"לא גילה לנו. רק לפני פטירתו דיבר".
מה אמר?
"אמר: 'תדאג לצדיק ואל תאמין למועצה'".
אבל לא שאלת אותו אף פעם מה ראה בחלום?
"אין מה לשאול אותו. שאלת אותו, היה עונה: 'תשתוק'".
איש לא קל.
"הלוואי והייתי דומה לו במעשיו. הכל הלך אצלו בסתר".
כך, לבדו ביער, לאחר שהיה סוגר יום עבודה בסולל בונה, היה דוד אזולאי מתחיל לעבוד בשביל הצדיק. "רק הוא והאיזמל שלו", עיני הבן מצטעפות. רפי אזולאי מנקר לי את העין עם תעודת גמלאי של המשטרה, נועדה כאילו לתת תוקף לטענותיו שיובאו להלן. "רק הדתיים האלה", כך הוא מכנה את החרדים, "לא יודע מאיפה באו. איזה דת יש להם? שוטפים ידיים ורגליים, מבזבזים מים. תראה על הגג, אש מהנרות שהדליקו", הוא מצביע לעבר הפיח, "אבל אגורה לקופת צדקה לא ייתנו. הייתם בעמוקה?", הוא מתעניין, "שמה הרבה ביזנס, אבל פה אין ביזנס".
לשיחה מצטרף שמעון עמר, גיסו של רפי אזולאי. איש שנראה קשיש מכפי גילו. פה ללא שיניים ואצבע אחת חתוכה. מארון התהילים הוא שולף כוסיות נסתרות, מתחיל להתעלל בבקבוק של גילת. אזולאי יושב עם קופסת פח בין הרגליים. אחרי כל סיבוב שוטף במים, זורק את השאריות לפח. למרות שאנחנו מתפלשים בזיעתנו טוב לנו בזולה של הנכדים הצדיקים. אזולאי מבקש עכשיו מעמר לברך אותנו והוא פותח בסערה: "ייתן לכם, נחת ובריאות ורפואה שלמה. . .". קשה להבין מה הוא אומר, אך לשונו להבה. "וייתן לכם ברכתו מן השמים. . . וזכות באבא סאלי", עינו השמאלית עצומה, "וייתן לכם שלום בית וייתן לכם עוד בנים ובנות". ענינו אמן. הפכנו עוד כוסית עראק.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
