 |
היה לי לא קל הפעם,
לא ידעתי אם יש טעם,
להגיד למשל ליוד,
בתודה,
שגם אני,
לפעמים,
רק נקודה.
לא ידעתי אם נכון לענות לאיילת,
עם שמשיה כחלחלת,
שרוצה רק לטוב,
ועושה לאהוב,
למרות שהיא איילת,
מבולבלת,
משתוללת,
ונשארת ערה בלילות.
ואז, בלי לחשוב,
כמו אוטומט,
לאט לאט,
הושטתי יד למדף,
ובניד עפעף,
ניעור בי חלום
שאולי
מעולם לא חלף.
שלפתי ספר ישן וצהוב
ומוזהב
שאני שומרת עליו
כעל בבת עיני,
וקראתי בו שוב
דף אחרי דף,
ביני לעצמי לביני.
"מה עושות האיילות" מאת לאה גולדברג.
ציורים של אריה נבון. ספרית הפועלים/אנקורים.
הוצאת
הקיבוץ הארצי השומר הארצי.
נדפס בישראל. 1949.
מה עושות האיילות
בלילות?
הן עוצמות את עיניהן
הגדולות.
הן שולבות את רגליהן
הקלות.
ישנות האיילות
בלילות.
מי שומר על חלומן
המתוק?
הירח הלבן
מרחוק.
הוא מביט לתוך הגן
בבת-שחוק
ואומר לכוס ותן:
נום ושתוק!
מה חולמות
האיילות
בלילות?
הן חולמות
כי הפילות
הגדולות
שיחקו איתן בג'ולים
וגולות
ובכול, בכול זכו
האיילות.
מי מעיר אותן עם שחר
משנתן?
לא הפיל, ולא הקוף,
ולא התן.
לא ארנבת, לא שכווי
ולא שפן,
כי איילת השחר חברתן
מעירה אותן בבוקר משנתן...
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אתם שרים איתי?
נכון שהשיר מדהים?
אתם זוכרים את המילים?
אולי בלי מנגינה,
השיר הזה כבר לא היה,
או היה
נעלם לעולמים
עם השנים.
אבל עובדה שמנגינה
הצילה את חייו,
אולי יש סדר בדברים
בין שובע לרעב.
ויש בשיר פשטות רכה
ופרשנות עיקשת,
בין המודע לתת מודע
בתוך צבעי הקשת.
וככה ,
בעודי מדפדפת,
מרפרפת,
בין דפיו של הספר,
ממש על קו התפר,
שאלתי את עצמי,
איך היה נשמר הלב
אם לא הייתה בו
מנגינה,
שבאה אל חיינו,
כמו נס
או מתנה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איילת כחלחלת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואז,
הכתבה הייתה גמורה.
אני הייתי סגורה.
אפילו ראיתי בעיני דמיוני
מין איילת,
שמעל לראשה,
פרושה או פתוחה
שמשיית זן
כחלחלת.
זאת הייתה כתבה
עם הרבה אהבה.
כתבתי לכם,
לכולכם.
אפילו לאלה,
שטרם
למדו לוותר.
או אולי
לרחם.
לאלה
שכותבים
עמוק מתוך כאב,
לאלה
שכותבים
מתוך הנשמה.
אבל
גם לאלה,
שרע להם בלב,
והם ממש
רוצים
עוד מלחמה.
רציתי לכתוב לכם,
לכל מיודעי,
שמות חבויים ופני מסיכה,
זרים יקרים לי,
ברשת חיי,
שעושים לי כאב
ושמחה.
רציתי, למשל, להגיד,
ליוד נקודה,
חוץ מתודה,
שכל מילה שלו,
שלי,
או שלה,
לעתים,
היא מילה בסלע
ולעתים
היא מילה אבודה.
לדבר עם מאסטר לינפושה
עם הראש והלב הענק,
שעושה חדשות
או לפתע נמלט
וחותם, לא בשמו,
עוד מבזק.
לדבר עם איש זר ומוכר
שהשאיר לי שער פתוח
מין אדם שעבר,
נגע בלי לומר,
ואחר כך חלף עם הרוח.
להחליף צילומים,
תת ימיים,
עם פליפר יקר,
שעושה לי סונאר,
עמוק
מתחת למים.
וגם לדמיין, בכאב מאוחר,
את מי שנשאר,
כמו נופר, במדבר,
עם דמעות,
עננים,
ושמים.
ומה הייתי עונה
ליוסף עם השין
ולרוח הזמן
מצפון די גלילי,
זאת הדרך, אולי,
שעושה רעשים
או קולות משונים
רק שלי.
מה לכתוב לזרים שעולים על הנט
ומותחים בלי לחשוב את הרשת
רק החץ השלוח אולי מתחרט
ומביא עוד מבול במקום קשת.
שלום, מר ספקן, שעושה אהבה
עם הציני שנח על שמריו,
גם השמש שוקעת יפה וטובה
בים של כאב ורעב.
ואני,
על עצמי מעידה,
אופטימית ממש מלידה,
אוהבת ברכה ותודה,
רוב הזמן מגזימה
או נרגשת.
אבל, זאת אני,
שרואה במקביל,
איך הקרב גם כובש
את הרשת.
מרגישה איך הולך
וקרב הניתוק,
ובכל זאת חולמת,
אולי כמו ילדה,
על סוף שיהיה בו
חיבוק.
ואז,
בעודי מתלבטת,
אם כדאי לי בכלל לגלות,
שאני בעצמי,
מין סוג של איילת,
ערה ושמחה בלילות,
זה ששם לב, נחשף,
ועלה לשידור
ממקום לא פשוט וכואב.
וגילה בעצמו
שכלום לא פתור,
לא השיר, וגם לא הצורב.
עובדה שהים עלה על גדותיו
וכל הדגים האילמים
התחילו לנוע, הלוך ולשווא
מאבדים את עצמם בגלים.
ולא,
בבקשה אל תטעו בי,
כי אני לא איילת
ואין לי אפילו מושג
אם איילת קיימת.
אולי בעמקי נשמתה
או רק בשנתה
את עצמה היא חולמת.
כן, אני מודה.לא תמיד קל לי עם התגובות הקשות. ממש לא. נכון שהתגובות המחבקות נעימות לי, ומאזנות את האחרות, אבל הן גם מבלבלות אותי. כי בעצם, הייתי רוצה לענות לכולן. להגיד תודה. אבל אני יודעת שלא אעמוד בזה.
לפעמים הכעס שלכם פשוט קורע לי את הלב, דווקא בגלל שהוא לא מעליב אותי באופן אישי, אלא אתכם, בעיקר בגלל שאתם נחשפים בו במלוא חוסר האונים הפרטי שלכם. אנשים טובים שהופכים להיות ציניקנים או רשעים בלי סיבה נראית לעין, חוץ מאשר כאב לא פטור בנשמתם.
ואז אני משתתקת.
מתרחקת.
לומדת שזה עוד שיעור,
ששייך גם לי.
נעלמת,
שוב בודקת,
וחוזרת
בדרכי.
והכי חשוב לי שתדעו, שתגובות שהופכות להיות אלימות או יורדות מתחת לחגורה, לא מעוררות בי שום כבוד אנושי למגיב, וגם לא רצון לענות בשום דרך. הרי אתם תוקפים את הרשת שאותה טוויתם במו ידיכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני רוצה לצטט עוד שיר שנכתב מזמן, ולמרות שהוא נכתב הרבה אחרי לאו טסה, הוא הקדים בדרכו את זמנו. הספר יצא לאור שנים רבות לפני שכולנו התחלנו לעשות סדנאות כאלה ואחרות, הרבה בטרם נולדה הרשת, שכנראה הייתה בכל זאת קיימת מאז ומעולם, ורק קיבלה צורה אחרת בדרכה ובדרכינו.
זה השיר הפותח
את הספר
מין גשר או קשר
או אור.
ספר שאף פעם
לא הסכמתי למכור,
בשום שוק של יד שנייה,
וגם לא בשום שוק רגשי,
ספר קטן ופשוט ואישי.
ואני זוכרת,
מאז ילדותי
כמה חלמתי
שעל פיו,
רק בהבל פיו,
יתנהל הכבוד האנושי.
מתוך הספר: פיתחו את השער,
שירי ילדים של קדיה מולודובסקי.
הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מהדורה רביעית, שהודפסה בשנת תשי"ד
פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור בו שרשרת זהב:
אבא,
ואימא,
ואח,
ואחות,
וחתן וכלה במרכבת קלה.
פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור בו שרשרת זהב:
סבא,
וסבתא,
ודוד,
ודודה,
ונכדים ונינים
במרכבת פנינים.
פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור בו שרשרת זהב:
אגס,
ותפוח,
ודבש לקינוח,
ורקיק צהבהב
על צלחת זהב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זהו.
זה מה שיש לנו,
פחות או יותר.
אהבה וכבוד,
משפחה וחבר.
וגם מאיפה באנו, ולאן שהגענו,
כי בעצם אין לאף אחד מאיתנו
שום סיבה אמיתית,
להרעיל,
או להכיש,
אלא אם כן הדחקנו
לנצח,
את הלב שרוצה
להרגיש.
ואז סוף סוף
תפסתי אומץ,
כמעט מושלם.
וניסיתי לענות
בבת אחת,
לעצמי
ולכולם.
אבל לצערי, וגם לשמחתי,
וזה קורה לי פה ושם,
ברגע שניסיתי לשלוח לעולם,
מילים מיותרות,
התחילו הצרות.
בבת אחת שבקו חיים,
הסורק, הצורב, המדפסת.
עזבתי הכול
ויצאתי לבד,
לעלות סתם עשן במרפסת.
הלב הגאה התפתל כמו נחש
והיה כנראה די נרגש
עובדה שאני
אולי בזכותכם,
עשיתי שיעור מחודש.
ואולי בכלל,
חשבתי בלבי,
יום אחד,
גם הרשת תהיה שם לבד,
או אולי תיעלם לה ממש,
כי למרות
כל חידושיה
אין בה בעצם חדש.
ושוב מצאתי את עצמי
ממששת את הספר,
ובין דפיו מעלעלת,
באותו ספר מופיע גם השיר,
על הילדה איילת,
שאותו אני מקדישה לילדה
שנשארה, לבדה,
מתחת לשמשייה כחלחלת.
זאת שבדמיון משתוללת
ילדה גדולה ואוהבת
שבלי להכיר אותה,
אני מאוד מחבבת,
זאת שבונה ארמונות בחולות
ובסוף הכול מחרבת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומתוך השיר, אצטט רק את סופו הנפלא.
"אבל איילת לא רוצה לשמוע,
לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים,
קוראים בשמה,
משתחווים אליה.
את כל הגלגלים רותמת אז איילת.
עושה מהם רכבת מתפתלת.
ובקול שורקת הרכבת, ואיילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, לארץ לא נודעת".
חיכיתי וחיכיתי
את הכתבה דחיתי.
המשכתי לקרוא תגובות,
אוהבות וטובות,
אנושיות,
מילים מרגשות,
לעיתים קשות,
מייאשות,
אפילו לא הוגנות.
ולא יכולתי לענות.
חשבתי לעצמי,
מה כבר קרה,
אולי אני
בכלל אמורה
להחריש
ופשוט לתת לאיילת
להתנצח,
להתווכח,
להיעלב,
להתאהב,
עד שאפילו צביקה,
ישים אליה לב.
אבל יותר
לא יכולתי להתאפק
היה חשוב לי שתדעו
ללא שום ספק,
שאני קוראת
כל מה שאתם כותבים
ויודעת בדיוק
מתי אתם רבים
או אוהבים,
מתעלמים,
נעלמים,
ושוב שבים.
ואני מביטה בכם,
מעריכה את חוכמתכם
ומודה בלבי לכולכם.
ליוסף מהצפון
שמעיף עפיפון,
ליוסף מהמרכז
שתמיד מרוגז,
ליוסף מהגולן
שעושה בלגן,
וגם ליוסף
עם כתונת הפסים
שעושה לכולנו ניסים,
ואפילו ליוסף שין
שעדיין
ממתין.
לילדה מדהימה באמת
שהכרתי בשדה- יעקוב
וראיתי דרכה איך הלב
מלמד את עצמו לאהוב.
למאסטר לינפושה,
כזה או אחר,
מקדים כמו תמיד,
אבל מאחר.
וגם לנופר,
צמח בר, או צבר
שמרגיש לפעמים מיותר,
ובכל זאת איתנו
נשאר.
כי נופר האישה
מאוד נחושה
אבל בלבה,
היא רכה, רגישה,
וקולטת מהר
ואומרת הכול,
בלי בושה.
ולאיילת השחר,
הו איילת,
איילת אהבים,
איילת השמחה,
מלכת הכוכבים,
שלא מצאה מרגוע
בכל הכאבים,
אולי עכשיו תורך לשיר
ולנגן תווים.
לכולנו יש ראש בבטן, ולב בראש
אבל אין לנו אומץ לצאת עם הרוח,
כי כולנו הורגלנו לסגת, לחשוש,
בעיקר אם השער פתוח....
שנשכיל להרגיש מהלב,
שנלמד להחכים מכאב,
שנרגיש מה עושה משפחה
לצער שבא משמחה.
ולכל מי שלא קראתי בשמו
וקשה לו להיות אלמוני
תאמינו ללב, תוותרו על חומות
כי האגו לרוב די עני....
פיתחו את השער, פיתחוהו רחב
כי הלב,
רק הלב,
עוד עשוי מזהב...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
