 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על ילדה שהפסיקה ללכת, הפסיקה לדבר, הפסיקה לבכות, הפסיקה לצחוק |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
31/7/2005 12:45 |
|
|
|
|
|
|
|
זאת היתה השנה הראשונה שלי כמטפלת. מעט ניסיון. הרבה תהיות. דיווח שוטף למורה שלי. הפחד שמא אפגע. שאולי לא אצליח.
כשהכרתי אותה היא הייתה בת חמש. ילדה רביעית. אמא שוב בהריון. אחרון, אמרה האם, ונגעה בבטנה בחיוך. האב היה רחב גוף. היה קל לזהות בארשת פניו את אי שביעות רצונו מעצם הפגישה. הם גרו בצפון הארץ. לא עשירים. לא מבינים ברפואה אלטרנטיבית, שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לא מאמינים בקסמים. הגננת שכנעה את האם לנסות טיפול אחר לפני שמנתחים. האב הסכים בלית ברירה. בעיקר מתוך לחץ משפחתי.
דווקא היתה לידה קלה, אמרה האם. ינקה. התפתחה בסדר. הוציאה קולות. וגם היתה תינוקת יפה ושמנה. ממש שום צרות. גם עכשיו אין צרות, התערב האב, עושים עניין מכלום, הוא אמר, ניתוח אחד והכול יעבור. מה בכלל אנחנו עושים איתה פה? יש כאן בכלל רופא?
הבנתי אותו למרות שלא היה לי קל. שעתיים נסיעה לכל כיוון. מעט אמונה באפשרות נוספת חוץ מניתוח. טיפול קשה בכל מקרה, במיוחד למטפל מתחיל. אז מה הבעיה, שאלתי, מתעלמת מהמידע שצברתי באופן אינטואיטיבי, מתעלמת משפת הגוף מהמסרים הבלתי נראים, ומתעקשת על אינפורמציה מילולית.
פתאום הילדה השתתקה, אמרה האמא, פשוט הפסיקה לדבר,
הפסיקה לבכות, הפסיקה לצחוק. פתאום נהיה שקט בבית. גם כששואלים אותה, היא לא עונה. אוכלת. שותה. ישנה. קמה. ולא מדברת. לא בבית. לא בגן. שותקת.
בת כמה היא הייתה כשזה התחיל, אני שואלת. אולי שנתיים וחצי אולי שלוש. כבר היתה אז מדברת וצוחקת, משחקת, ופתאום שקט.
אני מביטה באם שבוכה בכי חרישי. קרה אז משהו מיוחד במשפחה או בגן, משהו שאת זוכרת, אני שואלת, ותוך כדי השאלה גם מניחה בעדינות את ידי על ראשה של ליאת בת החמש, אבל לא מפנה אליה עדיין את תשומת לבי, בעיקר כדי לא להרתיע אותה.
לא משהו מיוחד, אומרת האם, רק שאולי בערך אז, נולד התינוק, היא אומרת ומצביעה על אחיה הקטן של ליאת, שהוא כבר בן שנתיים, ובמשך כל פגישתנו המשותפת, הוא יושב על הברכיים של אבא שלו, שלא מפסיק ללטף לו את הראש, נותן לו מוצץ, מעביר אותו מרגל לרגל ומדבר איתו כאילו אין כלום בעולם חוץ מהשותפות הגברית בין אב לבנו. נסיך אמיתי.
אבל דווקא כשנולד לה האח, ממשיכה האם, היא היתה ממש שמחה. הכל היה בסדר. רק קצת אחר כך זה קרה. בערך כמה חודשים.
באותו רגע הקטן מתחיל לבכות. האב סותם את פיו ביד גדולה ומנשק אותו במצח תוך כדי מלמול שלא מגיע לאוזניי. הפעוט משתתק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תנועותיה היו גמישות ורגישות כמו של רקדנית
|
|
|
 |
|
|
|
כשהם רק נכנסו, ועוד לפני שדיברנו, התבוננתי בהם. אמא כבדה. הריון ברור. אשה עייפה ומיואשת. אבא גדול ועיקש שנושא על כפיו נסיך בן שנתיים בערך, ואחריהם משתרכת ילדה כבת חמש. כשקיבלתי את פניהם, היא הישירה אלי מבט חוקר ומזמין בעיניים כהות וחכמות. היה משהו נוגע ללב בגופה הדק מאוד, בשפתיה העגולות והחתומות, כמו ניצן שטרם ניפתח. ממדי גופה היו זעירים לגילה, אבל תנועותיה היו גמישות ורגישות כמו של רקדנית.
לא פלא שזו היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה בי. רקדנית. קשה היה להתעלם מדרך הליכתה. היא כמעט ריחפה בעודה מהלכת על קצות אצבעותיה, מבלי לדרוך על העקבים.
הנסיך הקטן שוב בכה. האב ניסה להשתיק אותו בנשיקות בעודו מפנה את גבו אלינו. האם מחתה דמעות במטפחת בד שהוציאה מתיק עמוס שהתקשיתי לראות את תכנו. היא גם הפסיקה ללכת כמו בנאדם, האם מלמלה לעצמה, בקול חנוק וסדוק.
הפסיקה ללכת בכלל, שאלתי. לא. היא הלכה, אמרה האם, אבל רק ככה, על האצבעות. פשוט לא מורידה רגליים לרצפה. לא מבינה מה קרה לה. גם לא מדברת, גם לא הולכת. ניסינו הכל, גם בטוב וגם בכוח, הבטחתי לה מתנות, אבא שלה כעס. כלום לא עזר. כלום. תאמיני לי, כמה קטנה ככה עקשנית. גם שותקת וגם לא דורכת על הרצפה. בסוף הגננת קראה לי. אמרה שהילדה לא בסדר. צריך עובדת סוציאלית, שתעשה לנו ייעוץ. בחיים לא הלכנו לכלום. אנחנו משפחה גדולה. יש בעיות. אבל לא מכירים דברים כאלה. אחר כך שלחו אותנו לרופא שיבדוק לה את האוזניים ואת הגרון ואת הרגליים. וכל פעם מחכים לתור. אולי עכשיו זה יסתדר ככה. ולא מסתדר כלום. כאילו לא שומעת, לא מדברת מילה, ולא הולכת כמו שצריך. בסוף שלחו אותנו לרופא מומחה. הוא אמר שצריך ניתוח, ואז היא תלך טוב. בעלי אמר שצריך לעשות ניתוח ואם היא תלך כמו כולם היא גם תתחיל לדבר. ככה הוא אמר.
זה היה נאום ארוך ומלא דמעות. האם השתתקה. האב עדיין בגבו אלינו, שיחק עם הנסיך שלו.
הבטתי לקטנה בעיניים. היא נעצה בי מבט ולא הורידה אותו. מבט מופלא. מבט שלעולם לא אשכח. מבט של מלחמה שקטה בלי כלי נשק. בלי אלימות. בלי חוצפה. מבט תמים ועצוב. אבל גם כהה ונחוש. הקטנה הזאת יודעת בדיוק על מה היא נלחמת, חשבתי לעצמי כשהבטתי בה, בעודה יושבת בפה חתום על הכרית בקצה החדר, קטנטונת ודקה, אבל מתוחה כמו חץ שלוח, ברכיה אסופות אל גופה, כפות רגליה מעוגלות, קצות אצבעותיה נוגעות בשטיח הרך, ועקביה אסופים וגבוהים, לא נוגעים בקרקע.
יש עוד משהו שאני צריכה לדעת, שאלתי. כלום, ענה האב בעודו בגבו אלינו, מה שאישר לי את תחושתי שהוא קשוב אלינו כל הזמן.
צריך לעשות לה ניתוח, הוא אמר. שתתחיל ללכת כמו בנאדם, ותדבר כמו בנאדם. האם משהו קרה לילדה הזאת שאת לא אומרת לי, הפניתי את מבטי לאם. באמת כלום, היא ענתה בעיניים מושפלות, לא היו שום בעיות. גם עכשיו היא ילדה טובה. רק לא מדברת והולכת ככה. השכנים שואלים מה קרה לה. גם בגן צוחקים. הגננת אשה טובה. היא זאת שאמרה לנסות לדבר לפני ניתוח. ככה באנו לפה.
ביקשתי מההורים לצאת עם הנסיך הקטן ולחכות בחדר ההמתנה. נשארנו לבד. אני והרקדנית האילמת בת החמש. לא התקרבתי אליה. התיישבתי מולה, מחקה את תנועות גופה. אצבעות רגלי נוגעות בשטיח, עקביי אסופים וגבוהים, גופי הגדול מכונס מול גופה הענוג, עיניי בתוך עיניה, ופי חתום ממש כמו פיה. ישבנו ככה, זו מול זו, במשך דקות ארוכות. היא לא הורידה ממני את מבטה, ולא זזה. דיברתי איתה כאילו אני מדברת עם חברה בת גילי. דיברתי בטון בוגר ושקט מתוך תקווה שהיא לא תחוש ברעד ההתרגשות שהתלווה לקולי מתוך הבהלה שהתעצמה בי.
תקשיבי טוב מתוקה שלי, אמרתי לה, הבנתי הכל. אם את רוצה, אני אעזור לך. אבל זה רק בתנאי שאת מוכנה לעזור לעצמך גם. את חייבת לבוא אליי כל שבוע וגם לעשות בבית כל מיני תרגילים. תרגילים נעימים בגוף, וגם לצייר, וגם לחשוב ואפילו לרקוד ולשיר.
את מסכימה, שאלתי אותה. היא לא זזה, אבל גם לא הורידה ממני את עיניה. הייתי רוצה מאוד לחבק אותך, אמרתי לה, את מוכנה להתקרב אלי?
קשה לי להתאפק, אמרתי בשקט, אני רוצה מאד לחבק אותך. את מרגישה לי נעימה. אז אני קצת אתקרב אלייך. טוב?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אסורה לעצמה
|
|
|
|
|
|
|
התקרבתי לאט ומעט. היא לא זזה. עטפתי אותה בעדינות רבה. היא היתה כל כך דקה וקטנה, כמו תינוקת. אבל הגוף שלה היה מכווץ ונוקשה כאילו היא בעיצומו של קרב. שיחקתי בשיערה, ליטפתי את עורפה, ואז קירבתי אותה אל גופי בזהירות.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיי כמטפלת שבה חוויתי איך גוף יכול לסרב ולהיענות במקביל. היא היתה ולא היתה שם. לא זזתי וגם היא לא. כמו משחק-כוחות לא מודע שאין בו שום מלחמה אלא רק פחד. בהלה מהולה בכמיהה אמיתית.
הרחקתי אותה מגופי, חפנתי את פניה בידי ואמרתי לה: אני אחכה לך. לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח. אבל את תבואי אליי כל שבוע, וכל שבוע אני אחכה לך עד שתסכימי לדבר. עד שתרגישי שמותר לך ללכת כמו כולם, על כל כף הרגל.
וזה מה שהבנתי אז מבלי להבין דבר. הבנתי שבתוכה היא אסורה לעצמה. אסורה בכלא שאין לי מושג עליו. אסור לה לדבר, כי אסור לה לבטא את קיומה. ואסור לה ללכת באמת, כי אין לה מקום בעולם הזה. הילדה הזאת פשוט הולכת על קצות האצבעות, ושותקת.
ההבנה הזאת הכתה בי כמכת ברק. היא פשוט הולכת על קליפות-ביצים. נזהרת. לא דורכת. לא נוגעת. לא אומרת. כמעט שלא קיימת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין כסף שיכול לשלם כבוד
|
|
|
|
|
|
|
אחר כך הכל נעשה שקוף. אבא שחלם על בן ונולדה לו בת. ועוד אחת. ועוד אחת. היא היתה בת שלישית, אבל לא ידעה, כמובן, כמה איש לא חיכה לה שם באהבתו כשהיא נולדה. נתנו לה לאכול, לשתות, השכיבו אותה לישון, החליפו לה חיתולים, אבל לא נתנו מזון לנשמתה. בת שלישית לאב שמחכה לבן. אישה שאכזבה את בעלה. ילדה שניפצה את החלום שהפעם ייוולד הנסיך.
גופה, מבלי דעת, התכווץ בדרכו, חש את האכזבה סביב היותה. ואז נולד אחיה. ילד רביעי. בן ראשון אחרי שלוש בנות. אמא שלה הפכה להיות המלכה של אביה, שהפך למלך, בזכות הנסיך הקטן, משאת-נפשם של הוריה. של אביה שחלם על יורש, של אמה שחלמה לרצות אותו.
איש לא התכוון לפגוע בה. הקפידו שתאכל, שתישן, שתהיה נקייה. אבל איש לא היה שם בשבילה באמת. אחיותיה היו עסוקות בשלהן, אחת מהן התכוננה להתרגשות של כיתה א', ואילו השנייה כבר ישנה ואכלה בבתי-אחרים, ורק היא, נשארה שם, חשה מבלי להבין שאין לה עוד מקום בעולם הזה.
ואז היא השתתקה. התכווצה. פסקה מלגדול והתחילה להלך על קצות אצבעותיה.
ואני כל שבוע מחדש, עוטפת אותה ולוחשת לה: מתוקה שלי, אל תאבדי סבלנות, הכל יהיה בסדר, אל תדאגי, אבל גם לי אין מושג אמיתי אם אני לוחשת לה או לעצמי.
כבר בפגישה הראשונה, ידעתי שאני חייבת להחתים את האב על חוזה-טיפולי שכולו כבוד אנושי. איש חם וגדול, עיקש ומאוכזב, מלך לנסיך מזרעו, שלא מאמין בי, ולא ב "טיפולים כאלה", כמו שהוא אמר.
אמרתי לו שרק הוא יקבע כי הוא האבא. אבל אם נעשה הסכם שמקובל עליו הוא מחויב לו עד הסוף. או שנפרדים כעת, אמרתי לו, ואתה נשאר עם ההרגשה שלא עשית הכל בשביל הבת שלך, או שאתה חותם לי שאתה מתחייב לי בכבוד שלך על כל הסכם שאתה בוחר בו, אבל עד הסוף. מבחינתי, אמרתי, הילדה שלך חייבת לבוא כל שבוע. אבל רק אתה תקבע כמה פעמים היא תבוא וכמה אתה מוכן לשלם עבור כל פגישה. ורק אתה תקבע אם אתה בא איתה או לא. ורק אתה תקבע בסוף, אם אתה רוצה את כל הכסף שלך בחזרה או שאתה מרוצה מהתוצאות.
זה היה צעד נועז. הייתי חסרת מזומנים, ועבדתי במקום לא לי. לקחתי לעצמי חירות שהיתה עלולה לעלות לי ביוקר רב מכל בחינה שהיא. אבל האמנתי במה שעשיתי. וזה עבד.
פתאום הוא ראה אותי כמו שאני. מאמינה בדרכי, לא פחות ממנו, גם אם דרכו אחרת משלי.
אני משלם כמו כולם, הוא אמר, הילדה תבוא כל שבוע, עשרים פעמים, וזהו. הוא בעצמו לא האמין שזה מה שהוא הבטיח, אבל לא נתתי לו להתחרט.
תודה, אמרתי לו. ובתוכי כבר חישבתי שההישג האדיר הזה, הוא רק חמישה חודשי טיפול.
הושטתי לו יד והוא לחץ את שלי.
אין כסף שיכול לשלם כבוד, הוא אמר לי. הכבוד שלך יקר לי יותר מכסף, עניתי לו, מביטה לו בעיניים, מגלה שעיניה של הקטנה דומות לשלו, מה שנתן לי גם את הכוח להגיד לו: זה לא העסק שלי, אני רק עובדת כאן, אבל בכבוד שלך אני אטפל בילדה שלך כאילו זה העסק שלי וגם כאילו היא הבן שכל כך התפללת אליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו ילדה גדולה, אבל חיבקתי אותה כמו תינוקת. והתפללתי
|
|
|
|
|
|
|
עברו שלושה חודשים. מה לא עשיתי עם הרקדנית האילמת שלי? שרתי, ציירתי, רקדתי, נגעתי, דיברתי. העיניים שלה נשארו כהות, שקטות ובטוחות באלמותן. הקטנה לא ויתרה. לא לי ולא לעצמה. כל שבוע, על קצות אצבעותיה, היא נכנסה אל החדר, מביטה בי ושותקת.
עד היום אין לי מושג מאיפה שאבתי את הכוח והביטחון שבסוף ננצח. דיברתי איתה על אחיה הקטן, הגבר שתפס את מקומה בלב אביה. דיברתי איתה על הכאב, הכעס והעלבון שהפכו אותה אילמת. דיברתי איתה כמו ילדה גדולה, אבל חיבקתי אותה כמו תינוקת. והתפללתי.
עיניה המיוחדות היו נעולות עלי. היא נענתה לכל הפצרותיי ועם הזמן התרפקה בחיקי בשמחה. אבל לא הוציאה הגה אחד מפיה ולא ירדה על עקביה. דקה ונחושה, מדהימה ביופייה, היא היתה ולא היתה איתי, כמעט ארבעה חודשים. הזמן הלך ואזל.
יום אחד, שעתיים לפני הפגישה האחרונה שלנו, על פי הסכם הכבוד שלי עם האב, צלצלה האם. אנחנו לא באים היום, היא אמרה בקול נרגש, לא יודעת אם זה שבר ביד או ברגל, אנחנו ב"מיון", היא שברה את הארון קיר.
איך קטנה כזאת שברה ארון, שאלתי את אמא שלה. עובדה ששברה. היא אמרה. לא יודעת איך. שמעתי רעש גדול והלך הארון".
והיא בכתה, שאלתי. בכתה, בטח שבכתה. גם התנפחו לה היד והרגל. ממש שברה את הארון.
תבקשי מאבא שלה שיביא אותה בשבוע הבא. הוא הבטיח לי בכבוד שלו עשרים פגישות.
דודה שלה הביאה אותה לפגישה האחרונה שלנו. לקח לי זמן להבין שהיא דורכת על כל כף רגלה בעוד היא נכנסת לחדר ונשכבת על המזרן על גבה. עשיתי כמוה. נשכבתי על המזרן לידה, על גבי. אני בגופי המסורבל, והיא בגופה הדק, מביטות בתקרה. אל תחשבי, אמרתי לה, שאני לא יודעת שאבא שלך כועס כי שברת את הארון. אמא שלך סיפרה לי הכל. אין לי מושג איך הצלחת לעשות את זה, אבל שמחתי מאוד לשמוע ששברת את הארון של כל המשפחה. כל הכבוד לך, מתוקה שלי, ואין לך מה לדאוג, אם לאבא שלך אין איפה לשים בגדים, שיקנה לו ארון חדש. העיקר שאת הולכת על כל כף הרגל. וזהו.
לעולם לא אשכח את היד המגובסת שהיא הושיטה אליי, ואת הדמעות שלי כשהיא התחילה לדבר. הרי מעולם קודם לא שמעתי את קולה. היא דיברה באופן רהוט ושוטף. היה לה קול דק ומתוק. כל כך רציתי לחבק אותה, אבל ידעתי שעכשיו אסור לי לזוז.
אתמול, שמעתי אותה מלהגת בעודה שוכבת לצדי על גבה וידה המגובסת מחפשת את כף ידי. "הלכתי עם דודה שלי רחל לקניון הגדול בצפון, ודודה רחל אמרה לי, תבחרי איזו שמלה שאת רוצה שאקנה לך מתנה לכבוד זה שאת הולכת כמו בנאדם וגם מדברת כמו ילדה גדולה, ואני אמרתי לה שאני רוצה שמלה אדומה כמו השמלה שקנו ליפה החברה שלי ליומולדת שלה, ודודה רחל מדדה לי את כל החנות עד שמצאנו ממש כזאת שמלה...".
שטף הדיבור שלה שלא היה בו פסיק או נקודה נמשך בלי מרווח נשימה אחד שיעיד על השנים שבהן היא שתקה למרות שכל המילים נאגרו בה בקצות האצבעות.
רק אז הסתובבתי אליה והיא אליי. חיבקתי אותה, נישקתי אותה, ואמרתי לה שטוב שהיא בחרה שמלה אדומה כמו זו של יפה חברה שלה, ואיזה מזל יש לה שיש לה דודה כמו דודה רחל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפעם האחרונה שחיבקתי את הרקדנית הקטנה שלי
|
|
|
|
|
|
|
זהו. אחר כך אמא שלה צלצלה ואמרה שהיא מצטערת אבל אבא שלה לא מוכן שהיא תבוא יותר כי חבל על הכסף וגם על הזמן, כי הילדה מדברת בלי הפסקה והולכת על כל הרגליים שלה חופשי.
ומה שלומך, שאלתי את האם.
ברוך השם, אני בסדר, היא אמרה, מחכים. מה שייוולד, שיהיה בריא. עוד בן הכי טוב, אבל גם בת לא נורא, העיקר שיש לו כבר בן שעושה אותו מבסוט.
ביקשתי לדבר עם האבא. בכבוד שלך, שהבטחת לי, תבואו עוד פעם אחת, בפעם העשרים ואחת, וגם תשלם על הפגישה. אני מוכרחה לראות את הקטנה. תבוא איתה בלי האימא ובלי הנסיך שלך. רק אתה והיא. מסכים? הוא הסכים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי את הרקדנית הקטנה שלי. אבא שלה לחץ לי יד אחת, ובשנייה חיבק אותי. זה עלה לו בכבוד שלו שאני מעריכה עד היום.
אני לא מאמינה בניסים. אני מאמינה בעבודה קשה, עקבית ולאורך זמן. אבל הרקדנית הקטנה שלי תישאר לי בזיכרון כמו נס אמיתי שנתן לי כוח עצום ללכת בדרך בה בחרתי.
לפעמים כשאני מטיילת בצפון הארץ וחולפת על השלט של המושב ממנו היא באה, מתחשק לי לפנות ימינה, למצוא את הבית, לדפוק בדלת ולשאול מה שלומה. מעולם לא העזתי לעשות את זה. הם מעולם לא צלצלו שוב. השארתי לה ולהם את זכות הבחירה לשכוח אותי. השארתי לעצמי את זכות הבחירה לא לשכוח אותה לעולם. אני משערת שהיום היא אשה ממש. ובלבי, אני מקווה בשבילה שהיא רוקדת את ריקוד חייה, בעיניים פקוחות ומתוך בחירה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
