 |
/images/archive/gallery/282/044.jpg
 |
|
|
|
|
| מירב שרמן גילתה שיטה לריקון דם הווסת באופן נשלט. עכשיו היא מלמדת נשים אחרות את השיטה בסדנת מודעות וסת. וכמו שאתן בטח מתארות לעצמכן, החיסכון באביזרי הגיינה הוא לא הבונוס היחיד בעניין |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ורד קלנר
|
|
|
|
|
|
|
|
בפעם הראשונה ששמעתי על סדנת "מודעות וסת" נפלתי על הרצפה. שונאת את המילה "וסת", וגם לא מתלהבת יותר מדי מהמילה "מודעות". כשביררתי במה מדובר זה נראה לי אפילו עוד יותר מגוחך. הנה לכן שיטה לריקון דם המחזור החודשי בשירותים. ממש כמו פיפי. קיבינמט, חשבתי לעצמי, מה עוד נביאי החרטא-שאנטי ימיטו עלינו? עברו עוד מספר חודשים עד שהחלטתי לקרוא קצת יותר לעומק את המניפסט של יוזמת הסדנה והשיטה, מירב שרמן. כמה מביך להודות שפרט בודד ויחיד בביוגרפיה שלה, פרט שהיא באופן אישי מעדיפה להתעלם ממנו, הוא זה שאחראי להתפוררות החשדנות הטבעית שלי. כן, כן, לגברת שרמן יש תואר ראשון מאוניברסיטת בר-אילן במתמטיקה ובמחשבים.
שני המקצועות האלו, שבימים רגילים הייתי מפהקת עליהם ומדפדפת הלאה, דווקא גרמו לי הפעם להיעצר. כמה בולשיט רוחני כבר יכול לצאת ממישהי שיודעת מה זה לוגריתמים?
שרמן, 34, מחייכת בהבנה. היא יודעת שהשיטה שלה הרימה לא מעט גבות ספקניות. לכן היא מבקשת להיות כל כך זהירה. היא לא רוצה להסתכסך עם יצרניות התחבושות והטמפונים, וגם לא לקומם עליה נשים שמסתדרות היטב במצב הקיים. "שכל אחת תעשה מה שמתאים לה", היא מסייגת, יודעת היטב שפנאטיות ופטפוטי גופנפש ירחיקו ממנה לקוחות שפויות, שסתם נמאס להן מטמפונים מנוזלים ומהמרוץ המייגע אחרי משכך הכאבים האולטימטיבי, שיאפשר להן לתפקד במחזור כאילו כלום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מירב שרמן אוחוזת באגן נשי
|
|
|
 |
|
 |
|
מודעות וסת אינטואיטיבית
|
|
|
 |
|
|
|
שרמן בעצמה היא הדוגמה הטובה ביותר לחשש וההדחקה של נשים בכל מה שקשור למחזור החודשי שלהן. את השיטה שהיא מלמדת היום בסדנאות בכל רחבי הארץ, "מודעות וסת", היא יישמה באופן אינטואיטיבי כבר מגיל 14, זמן קצר אחרי הופעת הבכורה של המחזור. אלא שאחרי שרוקנה את הדם בשירותים, כפי שחשבה שעושות כולן, פתחה שרמן הצעירה את התיק, שלפה טמפון והשתמשה בו. למה? כי ככה לימדו אותה. "חשבתי שהטמפון הוא דבר נהדר, והוא באמת שירת אותי נאמנה עד לפני שנה", היא מודה.
אבל לפני שנה שרמן הבשילה. אחרי תהליך ארוך של חיפוש, בלבול ותעייה, חלקי הפאזל סופסוף הסתדרו לה בתמונה הגיונית. תחילת המסע היתה לידת בתה הבכורה. עד אז היא התנהלה לפי הספר: עם השירות הצבאי הנכון (מד"נית), התארים הנכונים באוניברסיטה (כמוזכר לעיל) והמשרה הנכונה (מתכנתת). "אבל הלידות עשו לי פפפווווו על האבק, והעירו את היצר החייתי שלי", היא משחזרת.
בחודש השני להריונה הראשון התפטרה שרמן מעבודתה והתחילה לחפש משהו אחר. בהתחלה היא נתקפה בחדוות מלאכת יד, אחר כך פלירטטה עם הצגות לילדים. אבל זה לא היה זה, ושרמן המשיכה לחפש. גם הלידה השאירה אותה פצועה. "הייתי בהלם מעד כמה שלא הצלחתי לעשות כלום עם הגוף שלי. שכבתי על המיטה וצרחתי, והגעתי בסוף לקיסרי. הרגשתי שיש פער גדול מדי בין מה שאני מרגישה עם הגוף שלי ובין מה שהיה בלידה. הפער הזה היה השיעור שלי מהלידה הזו, ללמוד איך לשתף פעולה עם הגוף". אבל אז היא שמעה על חברה שילדה עם דולה (תומכת לידה), והאסימון הראשון נפל לה. לקראת הלידה השנייה היא התכוננה היטב, הצטיידה בדולה ולמדה לעבוד עם הגוף. התוצאה היתה פרץ של אנרגיה אדירה, או כמו שהיא עצמה ניסחה בסיפור הלידה שלה באתר אמנות הלידה: "באותו רגע ידעתי שאילו לא היו לי חרדות, פשוט הייתי משפריצה אותה החוצה". היום היא מוסיפה: "הלידה הזו היתה תפנית גדולה בחיי, היא הראתה לי את הדרך בין פנטזיה למימוש. לפני הלידה הזו הייתי מלאה במחשבות, אבל לא הצלחתי לממש כלום. בלידה הזו עברתי בדרך החרדות, ומאז אני נהנית לעבור בה כל פעם מחדש. כל פעם שאני צריכה ללדת משהו, אני שואבת כוחות מהלידה הזו, יודעת שאפשר".
משם, הדרך לקורס דולות היתה קצרה. "כשהגעתי לקורס הרגשתי כמו בסיפור הברווזון המכוער. מצאתי את המקום שלי. סופסוף הגעתי למקום שמדבר את השפה שלי, מקום שהתחיל להעיר את מה שיצא ממני כילדה". הפעם שרמן לא דפקה ברקס, אלא, כמו שאומרים במקומותיה, זרמה עם זה. "בקורס דיברו על רחם, צוואר רחם, נרתיק, רצפת אגן, הרפיה, עבודה עם הגוף. מתי אפשר ליישם את כל אלה? מה, אני יולדת כל יום? לא. אבל הווסת מגיעה בתדירות גבוהה יותר, והיא מספקת לנו הזדמנות נהדרת לשים לב איך מרפים לתוך כאב, לשים לב לתנוחה שמאפשרת פתיחה, ללמוד להקשיב לגוף ולשתף איתו פעולה".
שרמן שמה לב שהטכניקות שלמדה בקורס במטרה לתמוך בנשים יולדות, מוכרות לה היטב מזמן המחזור החודשי. "נגיד התמודדות עם כאבים", היא מדגימה. "כשכואב לנו, לרוב אנחנו מתכווצים. כדולה, אני יודעת שכיווץ רק מעלה את רמת הכאב. אז אני רוצה לעבוד בזמן הכאב, לקחת נשימה, להרפות, לפתוח, לשנות את מצב התודעה, להבין שזה חלק ממני ולא מישהו מבחוץ שמכאיב לי. לראות כמה אני מאפשרת למשהו לצאת מתוכי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללדת וסת
|
|
|
|
|
|
|
עם הזמן גבב התחושות של שרמן הפך להבנה מזוככת. "יום אחד כשהייתי בווסת הרגשתי אי נוחות גדולה. מין כאבי וסת מציקים כאלה. כשהוצאתי את הטמפון, פתאום הרגשתי שהגוף שלי נשטף בסוטול, ואז הבנתי שהגוף היה בסטרס. היתה לי הרגשה שהוצאת הטמפון איפשרה לגוף שלי להשתחרר. עד אז, לא הבנתי שהטמפון מקשה עליי, למרות שסבלתי מפטרייה חוזרת, עד לרמה שאפילו הרופא הקונבנציונלי שלי הרים גבה לאור הבקשות החוזרות ל"אגיסטן" (משחה נגד פטריות ו.ק.). פטרייה שנעלמה מאז שהפסקתי להשתמש בטמפונים".
התובנה הבאה צצה בזמן ששרמן ליוותה לידה שנייה של אישה ממוצא אתיופי. "היא שכבה עם פתיחה מלאה כשגבה מוגבה, וביקשה שככה משהו ייצא מתוכה. בלי שום מחשבה על שינוי תנוחה. אמא שלה, שילדה באתיופיה, ישבה ליד המיטה, ואחרי כל ציר שאלה אותה: 'עבר? עבר?', ואני חשבתי: לעזאזל, איך קרה שנשים לא נותנות מקום לידע שלהן? אני משוכנעת שבאתיופיה היא ילדה אחרת. כנשים, אם כל חודש היינו 'יולדות' וסת, לא היה צריך להסביר לנו באיזו תנוחה ללדת, או איך להתמודד עם כאב. היינו יודעות לעבוד עם הכאב. להרפות לתוכו".
שרמן החליטה לקחת את המשימה על עצמה. להכיר לנשים את גופן. להוכיח להן שהן יודעות ללדת. וסת או ילדים, זה לא משנה. וכך היא התחילה להסתובב בארץ, סדנה פה, סדנה שם, כשהשמועה עוברת מפה לאוזן סמוקה ממבוכה, צוברת עוד ועוד קליינטיות נאמנות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לסגור את הברז
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבועיים הצטרפתי בחשש לסדנה של שרמן, ולהפתעתי במקום צעיפים וקטורת, שרמן הגיעה מצוידת בעיקר בתרשימים מדעיים של אבריה הפנימיים של האישה. היה אפשר לחשוב שאחרי שיעור או שניים בביולוגיה (פלוס לידה אחת) אני אדע מה בדיוק קורה שם בפנים, אבל המציאות, מה לעשות, קצת שונה. שרמן יודעת שכולנו מתייחסות למחזור כצרה שנופלת עלינו אחת לחודש, בלי שום יכולת להשפיע עליה. כאילו הרחם הוא מין כוס מלאה דם, שמטפטפת ומטפטפת עד הסיבוב הבא, ושוב מהתחלה. בלי סוגר, בלי ברז, בלי סיכוי לווסת את הזרימה. "אבל המבנה הפיזיולוגי שלנו הוא ממש לא כזה", מבהירה שרמן, שאיששה את בריאות השיטה בעזרת הפיזיותרפיסטית האורוגינקולגית, יהודית שריג, שמתמחה ברצפת האגן.
"ריקון הדם הוא כמו קינוח אף. משהו שרוצה לצאת מהגוף ואני משתפת איתו פעולה. זה לא שאם אנחנו לא יודעים מתי תבוא הנזלת, ואם אין לנו שליטה או סוגר בקצה האף, אז נסתובב עם כדורי צמר גפן קטנים באף. אותו דבר עם הדם. אנחנו לא מחכות לגודש שיתחיל לגלוש לנו. אנחנו מקנחות את האף, ואז יש לנו שקט עד הפעם הבאה. חשוב לי להבהיר שלא מדובר פה בשליטה. זו לא שליטה, אלא ריקון. צריך ללמוד לרוקן".
סאלי תדמור, מפתחת צעצועים ואביזרים לילדים, כבר למדה: "עוד לפני הסדנה הפסקתי להשתמש בטמפונים, כי הם לא עשו לי טוב. עברתי לפדים, אבל הם התמלאו בדם, וההרגשה הרטובה הזו גם לא הכי נעימה. אז כששמעתי על הסדנה של מירב הסתקרנתי. היום, חצי שנה אחרי הסדנה, אני אומנם שמה פד, אבל הוא כמעט שלא מוכתם. אני מחליפה אותו פעם ביום". תדמור מעידה שמהר מאוד היא למדה לרוקן את הדם בשירותים. "ישר זיהיתי את הזרימה שמירב דיברה עליה".
אבל החיסכון באביזרי הגיינה הוא לא הבונוס היחיד. נשים שעברו את הסדנה, כולל תדמור, מצביעות על שני יתרונות נוספים: "זה גם קיצר לי את המחזור ביום או אפילו יומיים, וכמעט שלא כואב לי", היא מסכמת.
אחד הדברים המדהימים בסדנה, הוא הגילוי שבעצם רוב הנשים יודעות היטב על מה שרמן מדברת. הן מכירות את התחושה של מעיין הדם המפכה בתוכן. רק שעם תחבושת או טמפון הן אף פעם לא הרגישו צורך לעשות משהו עם המידע הזה. שרמן מבקשת מהן לחזור ולהקשיב לגופן. מעבר לזה, זו בעיקר טכניקה עם קצת עזרה בתנוחות והרפיה. "כנשים, שכחנו את הקול שלנו, עד כמה אנחנו שונות מגברים. נשים יודעות את הדברים האלו באופן אינטואיטיבי. הבנת הטבע קיימת. לא צריך להמציא אותה, אלא להיזכר בה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדויות ממוזיאון הווסת
|
|
|
|
|
|
|
מה קרה לידע הזה? לאן הוא נעלם?
"כשהתחלתי להתעסק בזה פניתי לסבתא שלי, שגדלה בטריפולי. חשבתי שהיא תיתן לי טיפים, לא האמנתי אז שהידע הזה נשכח כל כך מזמן. הנחתי שבמקום שממנו היא באה, שחיו בו יותר קרוב לטבע, יש הבנה של גוף; אבל היא סיפרה לי על חוט שהיו קושרים על המותן, עם סמרטוט שעבר מצד לצד, בין הרגליים, כמו לוחם סומו. כשסיפרתי לה מה אני עושה, היא אמרה שאני קוסמת. במוזיאון הווסת יש עדויות שכבר במאה ה-19 לא היתה מודעות וסת, ונשים הלכו עם כל מיני פדים עם קשירות מסורבלות. עם הפרסומות שאנחנו מוצפות בהן, על הטמפון שיגן עלייך והפד שישמור עלייך, אנו גדלות ללמוד שאי אפשר אחרת. כבר מהווסת הראשונה מראים לנו את הפד או הטמפון. זה מה שאנחנו מכירות. זה מה שסבתא ואימא שלנו הכירו. מרוב שאנחנו תלויות בדבר החיצוני הזה שכל כולו אומר 'סמוך עליי', אנחנו שוכחות בדרך לסמוך על עצמנו ומאבדות את ההקשבה הפשוטה לגוף".
למה זה?
"הגישה המערבית, הגברית בבסיסה, לא משאירה מקום לווסת. המדיה נותנת לנו הרגשה שווסת לא אמורה להפריע לנו. אישה בווסת לא מפרגנת לעצמה הקשבה ומנוחה כשצריך, כי היא חייבת להמשיך ולתפקד".
וזה לא נכון? היא לא צריכה להמשיך לתפקד?
"היא יכולה לתפקד, אבל אם יש לה הקשבה משתנה, אם היא מתנהלת קצת שונה מימים רגילים. סיפרו לנו שזה לא כך. כבר בשיעור התעמלות לימדו אותנו ש'ווסת זו לא מחלה', ו'קדימה רוצי'. אבל אני מלמדת איך אפשר להתנהל בעולם המערבי עם וסת, מבלי להתעלם ממה שקורה לנו. אם אישה מקשיבה לגוף שלה ולא מתעלמת ממנו ומהצרכים שלו, היא תתנהג קצת שונה בזמן הווסת. היא תדע לתת לעצמה הקלות. אולי תזמין בייביסיטר. מותר לה להתנהל אחרת. לנוח קצת יותר, להוריד הילוך. בהכללה ניתן לומר, שהיום נשים נמצאות במצב של התעלמות מהגוף שלהן. הן יעדיפו להערות לתוכן עוד ועוד כדורים נגד כאבים, כדי להמשיך ולתפקד כרגיל, ולא לשנות משהו בהקשבה, ולראות איך הן מתנהלות בחוכמה ומתוך התייחסות לצרכים שלהן. זה כמו ההבדל בין להתעלם מילד ומבקשותיו, ובין להגיד לו:'שמעתי, אבל לא עכשיו, עוד מעט כשאתפנה'. כך גם עם הגוף. כשמתעלמים ממשהו הכל מועצם ומתפרץ במקומות בעייתיים יותר. לדוגמה, בתסמונת קדם וסתית או בגיל המעבר".
אז איך נראים חיי היומיום של אישה שיודעת לרוקן?
"עיקר הדם יוצא בשירותים. ביומיים הראשונים אני דואגת לרוקן במרווחים של כשעה וחצי. בימים הבאים התדירות פוחתת. בדרך כלל יספיק לרוקן כל פעם שמזדמן ממילא ללכת לשירותים. כמעט שאין צורך לגשת במיוחד בגלל הדימום. ואחרי ריקון טוב יש שקט. ביומיים הראשונים זה הכי דומה ליום עם שלשול. אז נחים קצת ודואגים להיות במקום עם שירותים זמינים, ברוב המשרות כיום יש תנאים לזה, כך שזה לא רק לנשים שנמצאות כל היום בבית. כמו שאמרה לי אחת מהנשים שלימדתי, כשהיא בעבודה והיא מרגישה שהיא צריכה לרוקן, אז היא מוצאת את הדרך לעצור רגע ולגשת לשירותים. אישה אחרת, עם דימום כבד במיוחד, כבר באותו ערב שבו היא עברה את הסדנה דיווחה שהיא ידעה מה היא אמורה לעשות, וכעת עיקר הדימום יוצא בשירותים, והיא כמעט לא מכתימה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
