 |
/images/archive/gallery/281/972.jpg דפנה בהט.
צילום: אלי דסה  |
|
|
|
|
| הפסיכולוגית דפנה בהט מלמדת נשים לחבק את חלקי גופן הפחות אהובים ולפרגן זו לזו. גבי בר חיים כרכה צעיף סביב אגן הירכיים וענטזה כל הדרך אל נשיותה האבודה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
גבי בר חיים
|
|
|
|
|
|
|
|
הרי לכן פרדוקס: ריקודי בטן והעצמה נשית. נשמע כמו סוג של בדיחה? בצדק. שכן, כביכול, המרחק בין השניים שקול לקילומטראז' בין אום כולתום למרים בן פורת. למעשה, לרובנו, בוגרות הערוץ הראשון של שנות ה-80, זכורים ריקודי הבטן מהסרט הערבי של יום שישי, דקה לפני שחיים יבין שופך את משנתו לסוף השבוע, צעד תימני מההתכנסות המשפחתית ליד שולחן האוכל. פמיניזם? כוח נשי? נו, באמת. אם כבר, היה מדובר בחבורת שופעות המנענעות את חלקי גופן על המסך בשופוני, להנאתם המלאה של גברברי ישראל. בהתחשב בפונקציה הנ"ל, מפתיע לגלות כי כחלק מתופעת הגירל פאוור הכללית שתפסה חזק במודעות הנשית המקומית, יש מי שמשתמש כיום בריקודי הבטן כאמצעי לחיבור בין נשים לנשיות, מיניות ושאר תופינים שנשכחו מאיתנו בסחרחרת שמתקראת העולם המערבי. פלייר צנוע, מהסוג שנחבא אל הכלים, הציג בפניי
את התופעה. השם: "מעגל נשים - אישה לאישה דרך הבטן", או במילים אחרות: סדנת ריקודי בטן להעצמת הנשיות. מה זה אומר? רק לאלוהים ולפריד אל-אטרש הפתרונים. אבל לפי הכתוב, הפירוש הוא, בין היתר, "ריקוד הבטן מחבר את הרוקדת אל מהות נשמתה הנשית ואל מקומות בגוף ובנפש שלא ידענו על קיומם, אל מחזור החיים ואל עולם הטבע. ננוע מן הגוף אל הנפש ובחזרה, ננסה לגעת ולהבין את עצמנו באמצעות ריקודי בטן ואמצעי הבעה נוספים, בקבוצה אינטימית".
עד כאן הפרומו. כבחורה שלא נעה לשום מקום שלא על פי דרישה מלמעלה, כמו גם כאחת שהענטוזים היחידים שחוותה היו תוצאה מצערת של עקבים גבוהים מדי, מיד ביקשתי לרדת לסוף דעתו של העניין, שלא לדבר על ההזדמנות לבדיקה מקיפה נוספת של נשיות ב-2005, באווירה לבנטינית משהו. האמת? היה מרטיט אש, ולא בדרך שאתם חושבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהגוף לנפש ובחזרה
|
|
|
 |
|
|
|
הדרישה הראשונית שדפנה בהט, מנחת הסדנה, מנחיתה עליי בטלפון, היא להגיע לאירוע הטעימה, כפי שהיא מכנה את ההתנסות הראשונית, עם חולצה צמודה ומכנסי טרנינג. לא ממש השיק שהייתי מתארת לעצמי שיפשה בינות נשות רמת השרון, שם מתרחש התענוג.
מסתבר שטעיתי. כשגררתי את גופתי המנוונת למקום המפגש, כבר חיכו לי שם ישובות במעגל חבורת נשים מטופחות, שנעו בין גילאי סוף העשרים ועד בואכה השישים פלוס. כולן, ללא יוצא מן הכלל, לבושות כמו לקראת ספורט אתגרי. דפנה בהט, פסיכולוגית קלינית ומנחת האירוע, מבקשת מכל אחת לספר על אישה שהיא מעריצה. שאלה לא מפתיעה כשהיא מגיעה מפיה של אחת שאמורה להיות אמונה על תורתו של פרויד, אך מפתיעה עד מאוד בהתחשב בגרדרובה שלה באותו הרגע. לבושה בסאטן ורוד, צעיפים תואמים ובטן חשופה ונטולת ריבועי מכון כושר, נראית בהט יותר כפנטזיה של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש מאשר כפרסונה פסיכואנליטית. ובכל זאת, הנשים משתפות פעולה. מבין תריסר המשתתפות הרוב מציינות את אמן כדמות הנערצת, מיעוט מזכיר חברה טובה, ואחת בכלל לא מוכנה לענות. בניגוד לשלווה שמקרינה בהט, התחושה בחדר היא של חוסר שחרור, אפילו של חשדנות. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שחבורת נשים לא מוכרות הולכת תיכף להביא אותה בטלטולי כרס אקזוטיים, ועוד אחת מול השנייה.
"החשש הוא משהו שתמיד קיים", מאבחנת בהט אחרי המפגש. "אבל מה שיפה לראות הוא את השחרור וקבלת הגוף שבאים בהמשך". כפי שציינתי, בהט, באזורי גיל ה-40, היא בהחלט לא מי שציפיתם למצוא בתפקיד רקדנית הבטן. כפסיכולוגית קלינית "מאוד מסורתית", כהגדרתה , היא גילתה פסינציה לריקוד עוד מילדותה, בשיעורי בלט קלאסי הזכורים לרובנו. בתקופת לימודיה האקדמיים בירושלים היא גילתה את ריקודי הבטן והתאהבה, אך עד לשנה האחרונה היא לא העזה לשלב בין יכולות ההנחיה שלה, האג'נדה שלה לגבי נשיות וריקודי הבטן. "כבר לפני שנים חשבתי על סדנאות לנשים שמתמקדות בחוויה הנשית וזה נותר במגירה. יום אחד פתאום זה צף לי, ואמרתי 'למה לא לשלב דברים'? אז זה התחיל מעשית לפני שנה וחצי בסדנאות לפסיכולוגים, וחשבתי לשלב שם את ריקודי הבטן ככלי. מאז אני משלבת בסדנאות האלו המון תרגילים, שלקוחים מגשטלט, יצירה, תנועה בצורה אחרת, פסיכודרמה ודמיון מודרך, כשהתנועה היא מהגוף לנפש ובחזרה, באופן שיוצר אינטגרציה בין הדברים. ריקודי הבטן הם כלי, לא עיקר העבודה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אז מה בעצם נוצר מהשילוב בין תנועה לתהליכים נפשיים?
"להבנתי, שינוי נוצר מתהליכים עמוקים של הבנה, כאשר אנחנו מבינים את התבניות הלא מודעות לפיהן אנחנו מתנהלים. זה משהו שהפסיכולוגיה טוענת, ובמקביל אני מאמינה שדרך אימון והפעלה של שרירים פיזיים ומטפוריים שאנחנו לא יודעים להפעיל, נעשית גם עבודה נפשית. השילוב של שניהם יוצר את השינוי. זה נכון לא רק לגבי נשיות, אלא גם כשאני עובדת עם מטופלים, יש צמתים שבהם עצם האימון גורם לבנייה של משהו. לא מספיקה ההבנה. החוויה הנשית מורכבת מדברים שהם נפשיים, גופניים וחברתיים, במובן של תפקידינו בחברה והפנמות של מה שנשים 'צריכות להיות', ומה זה להיות אישה, גם בהקשר של הגוף".
"בעיניי זה ריקוד שהתנועות שלו מאוד נשיות, ומערבות חלקים שהם טאבו בריקוד הקלאסי למשל, כי הוא יוצא מאזור איברי המין, האגן, ויש בו משהו מאוד פנימי. הוא סוגד לגוף הנשי, אך עניינו אינו אך ורק בפיתוי. בבלט הקלאסי יש משהו מאוד מוחזק, הבטן בפנים, האגן מוחזק - שלא נותן לנשיות מקום, ובמחול המודרני יש תחושה של שחרור, אבל בתנועות החדות שלו הוא מנציח את אותו חוסר חיבור כמו בבלט הקלאסי. הוא פשוט נותן אשליה של שחרור, אבל בעצם הכל מוחזק".
אבל דווקא בריקודי בטן יש משהו מאוד שוביניסטי, הריקודים לפני גברים הופכים את הרוקדות לאובייקט, לשעשוע ויזואלי.
"יש בזה משהו, אבל בסדנאות, מפני שאין גברים, מה שנשאר הוא ההתחברות לגוף, את לא אובייקט בפני אף אחד".
מה כל כך בעייתי בחוויה הנשית, גם ב-2005?
"היא כוללת יותר טרנספורמציות מאשר אצל גברים. בנים מגיל אפס נוגעים באיבר המין שלהם, רואים מה קורה לו, נשים לא. אנחנו מחונכות לא לגעת שם, לא להסתכל. גם כשאנחנו משתינות אנחנו לא נוגעות שם. זה מקום לא ברור מבחינתנו. בגיל ההתבגרות, אצל נשים הגוף משתנה בקווי המתאר החיצוניים שלו - פתאום צומח לך חזה שלא היה, שלא לדבר על חוויות מאוחרות יותר של הריון ולידה, החדירה שמאפיינת את יחסי המין. כלומר, לנו יש פחות אפשרות להכיר את הגוף בצורה אינטימית, מה שגורם לניכור מהגוף במובן הכי ראשוני, ועושה את הדברים ליותר מורכבים מבחינתנו. כיום, אישה מקבלת המון מסרים סותרים - מצד אחד היא צריכה להיות מאוד חזקה וקשה, מצד שני מצפים ממנה להיות רכה כשצריך. הרבה נשים מגלות שקשה להן לעשות את שני הדברים, והן בוחרות בדבר אחד. המטרה של הסדנה היא לגלות שאפשר להיות שניהם: אפשר להיות רכה ועגולה ואשת קריירה, ואפשר להיות חזקה בלי לוותר על הנשיות שלך. בעיניי, זה היופי של התהליך, וכולן עוברות אותו, אחת יותר, אחת פחות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הישבן והבטן מתחברים
|
|
|
|
|
|
|
חמש דקות לאחר סשן הפתיחה, אנחנו מתבקשות לבחור אקססוריז לריקוד מתיבת ההפתעות של בהט. בהתלבטות האופנתית בין טול משובץ במטבעות לבין סרט ראש הזועק "חביבי יא עייני", אני מבינה כי מאוחר מדי לברוח. עוד רגע בדיוק וכולן יראו איך ילדת הבצק של פילסברי, מאה אחוז אשכנזייה טהורה, כושלת בהנעת העכוז. ניחא, לפחות זכיתי בחתיכות בד שאוכל להסתוות מאחוריהן, או לפחות כך חשבתי באותו הרגע. בהט, אישה היודעת נפש בהמתה, מבקשת מכל אחת לקשור את הצעיף סביב האגן, "במקום הכי רחב שלו", ולהתאבזר בתכשיטים. תוך כדי ההתארגנות, ולפני שנעשתה אפילו ג'סטה לבנטינית אחת, אני מתחילה להזיע כאצן מזרח אירופי: שכן, הצעיף גורם לחבילה המכובדת בה אני אוחזת להתנפנף בפרצוף של כולן. מבט חטוף מסביב מגלה כי אני לא לבד: אף אחת לא מעיזה להסתכל על השנייה, לפחות לא בחמש הדקות הראשונות. אחרי שבהט מלמדת כמה תנועות בסיסיות, השחרור הפיזי, כמו גם השעשוע מהסיטואציה, מאפשרים להרים ראש. התנועות עצמן גורמות לגוף לנוע בצורה שהוא אינו מורגל להתנהל בה בציבור. למשל, "מסביב לעולם", המצריך סיבובים מעגליים ומודגשים של האגן, תוך שילוב ג'סטות מדגישות שלו עם הידיים, או ה"שימי" - אותו ענטוז מוכר הגורם לכל משמנייך לרטוט כאחוזי כלבת, רק במובן החיובי של הביטוי. מול המראה, אני מעיזה להסתכל מסביב, ולגלות כי המשתתפות מאבדות את הסובלימציות ההתחלתיות. בעצם, כולן, ללא יוצא מן הכלל, מעוניינות להסתכל אחת על תנועות השנייה. רק שבשונה מימים רגילים, התחושה היא של פרגון וסקרנות, לא של בדיחות הדעת או לעג לאחרת.
מיכל (כל השמות בכתבה בדויים), 56, בוגרת סדנה שעוסקת בגישור, מסכימה איתי באשר לחיבור לחלקי הגוף הנשכחים. "אני גיליתי את הנשיות שלי בשלב יחסית מאוחר בחיים. זה לא סוד שביומיום אנחנו מתכחשות לגוף לגמרי. בריקוד הזה הישבן והבטן הם הכלים שלנו להתחבר לגוף. מהבחינה הזו, אני עברתי איזה תהליך שחיבר אותי למקומות נשיים מאוד, שלא הייתי מודעת אליהם, דווקא דרך התנועה".
מה למדת מצפייה בנשים אחרות?
"כולנו בסופו של דבר דומות. בהתכחשות לגוף, הריון ולידה, כאבים. החוויה של הריקוד והדיבור גורמת לנשים בסדנה לקבל סוג של העצמה. כבר העובדה שאנחנו ביחד, רוקדות, יוצרת מצב של פתיחות, של חוויה שמכילה את השנייה, ממלאת, וחסרת שיפוט".
לאילנה , 51, הריקוד גרם לתהליכים נפשיים רחבים: "תמיד לא הייתי מרוצה מהגוף שלי, במיוחד אחרי יום ההולדת ה-40 שלי . פתאום את מסתכלת על המראה, והציצי קצת נפול, הבטן גדולה. זה נורא תסכל אותי. ופתאום את רואה את דפנה, שהיא לא מושלמת פיזית, רוקדת כל כך יפה, כל כך שלם עם הגוף, שאת רוצה את זה לעצמך. משם, מתחיל שינוי בתפישה, לפחות אצלי, שבסופו את באמת יכולה לחבק את עצמך באהבה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זה רק אנוכי וכרסי ואנחנו מרגישות לא רע בכלל
|
|
|
|
|
|
|
כשעתיים אחרי תחילת האירוע, אני מוכרחה להודות שריקודי בטן או לא, זה עובד. יש משהו מלכד באוויר, או שזה סתם הטוסיק שלי, אבל זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא האווירה המשוחררת המרחפת בחלל בחדר, שגם לסקפטית החמוצה ביותר קל להתחבר אליה. וכאילו שכל זה לא הספיק לשעתיים, עכשיו בהט אומרת את הבלתי נאמר: על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להוציא את הבטן החוצה. בלי בושה. נדמה לי כי הפעם האחרונה שבה הכרס שלי שייטה באוויר העולם היתה בגילאים חד ספרתיים, אבל עכשיו אני משחררת אותה לסיבוב דאווינים בחדר. מה שמצחיק הוא שדרך המראה, אני רואה ששאר הנשים מרגישות אותו הדבר. לא מפתיע אם כן שהדבר היחיד עליו אני יכולה לחשוב כרגע הוא "יאללה, בכיף". לא על כיצד אני נתפשת בעין ביקורתית, לא שאני נדמית לפילה בהריון מתקדם ובמכנסי הזעה. כלום. זה רק אנוכי וכרסי. ואנחנו מרגישות לא רע בכלל.
"זה קטע נשי, רגשי, שמחבר אותך לנשיות שלך במובנים העמוקים ביותר", מסכימה איתי יערה, מורה בת 32 ובוגרת הסדנה, שגם עכשיו נשמעת נרגשת כשהיא משחזרת את החוויה.
מה נתנה לך החשיפה הטוטאלית הזו?
"מקלפים הרבה קליפות, עד שבסוף הרגשתי כמעט עירומה מול הקבוצה, נפשית ופיזית, והרגשתי טוב עם זה. זה נהדר. מבחינתי זה הערך המוסף שמלווה אותי".
כשבהט מבקשת לשכב על המזרנים להרפיה ודמיון מודרך, אני כבר מוכנה ללכת הביתה. ולא בגלל שלא נעים. להפך, יותר מדי נעים. נעים כמו שרק שחרור מוחלט יכול להעניק לאישה מלאת חסמים. כשבטני משתפלת, גופי רפוי והכרתי מעורפלת אני מצייתת להוראות של בהט, וחוזרת לעמדת ריקוד כדי לתת תשומת לב "לחלק שאת הכי פחות אוהבת בעצמך", כפי שבהט מגדירה זאת. בדרך החוצה, חמושה בטרנינג ובתובנות, ברור לי דבר אחד: עזבו אתכם ממוזיקה ערבית והעצמה נשית. רק בשביל לחפון את הבטן בשתי ידיי ולא להרגיש כפוסטמה, אני מוכנה להופעת אורח בערוץ הראשון. רק תבטיחו לי שאף אחד לא יסתכל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
