 |
/images/archive/gallery/211/871.jpg נזירים בודהיסטים.
צילום: הראל סטנטון  |
|
|
|
|
| "איצ'י טאן טאי" הוא בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. יוסי רז מסביר איך פגישה עם שכן זועף יכולה להיות פגישה עם הדלאי לאמה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
16/3/2005 14:02 |
|
|
|
|
|
|
|
הנער
צור פלק מגיע מדי יום להגיש ארוחת צהריים חמה בבית מזון לנזקקים. הוא מחבק את מותניו של קשיש עיוור ומוליך אותו בעדינות אל השולחן ומגיש לכל האחרים את המאכל האהוב עליהם. את כספי בר המצווה שלו הוא גם תרם לנזקקים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צור פלק
|
|
|
 |
|
 |
|
רחל הגננת
|
|
|
 |
|
|
|
רחל לרר נכנסת בכל יום דרך שער הגן שלה בכפר חב"ד. היא משוחחת איתי על השליחות הגדולה שהיא רואה בעבודתה כגננת. בכל פעם שהילדים והיא אופים עוגה, זאת ה-עוגה. העוגה לחיילים שמשרתים רחוק מהבית, העוגה לילדים בשדרות, העוגה לילדים בבית החולים. פעם היא סיפרה לי על מחווה שעשו היא וילדי הגן למען דרוזים. פעמיים רחל הגננת היתה מועמדת לפרס ישראל, אך מועמדים אטרקטיביים יותר קיבלו את הפרס על מפעל חיים שנראה גבוה מברוש ועצום מאווירון.
לא כל פעולה חייבת להיות גדולה ועצומה. השער לאמת יכול להיות גם נחל זורם, טיפת גשם, עלה נושר. האמת, בהיותה אוניברסלית, חובקת אותנו בתוכה בכל רגע, בכל פעולה: בעמידה, בישיבה, בשכיבה. אנחנו יכולים להיכנס אל האמת הזאת כמו שרחל נכנסת בכל בוקר אל שער הגן שלה. האמת ממש כאן, פשוטה מאוד, קרובה מאוד, אפילו קרובה יותר מהרווח בין השפתיים לנחיריים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איצ'י טאן טאי
|
|
|
|
|
|
|
נזיר מתחיל שאל את המאסטר שלו: "באיזה שער עלי להיכנס כדי להתעורר?". המאסטר ענה: "האם אתה שומע את מי הנחל הזורמים בחוץ? שם השער. היכנס דרכו!". אך אז שאל נזיר בכיר יותר: "ואם אין נחל זורם בחוץ, באיזה שער ניכנס?". "היכנסו בשער בו אין נחל", השיב המאסטר.
"איצ'י טאן טאי" הוא המושג הרוחני הכי קרוב לשער שבו אין נחל. השער יכול להיות כל דבר. כל פעולה. כל נשימה. איצ'י טאן טאי הוא בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. קירצוף השיש במטבח יכול להיות הברקת הקיר המזרחי של בית המקדש. הפגישה עם השכן הזועף בחדר המדרגות יכולה להיות פגישה מקרית עם הדלאי לאמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שער בית הספר
|
|
|
|
|
|
|
מדי בוקר אני רואה עשרות הורים מורידים את ילדיהם בשער בית הספר. לפעמים אני מבחין בנשיקה חטופה או ברפרוף יד על הכתף, אבל לרוב אין כלום. עשרות הורים וילדים נפרדים בכל בוקר, עשרות פעמים במשך השנה, ומעבר לנשיקות חטופות אין כלום. בוקר אחד, בשעה שבע וחצי, יצאתי מהמכונית. עמדתי מול בתי פנים אל פנים. כשסידרתי לה את הילקוט שיעמוד ישר על גבה, חייכתי אליה. התחבקנו ארוכות. אחר כך המבט שלי המשיך ללוות אותה עד לשער החצר, כאילו שלחתי את הבת היקרה שלי להיכנס דרך שער הבקו"ם לשנתיים של שירות צבאי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נחיתת אונס
|
|
|
|
|
|
|
השבוע, הבן שלי קירב את הפה שלו אל אוזני ואמר לי בשקט אך בדייקנות: "אבא, החלטתי לברוח מהבית". בהתחלה חשבתי שהוא צוחק או שהוא משחק איתי במין משחק סודות כלשהו. אבל כשהוא המשיך עוד קצת בדבריו, הבנתי שהוא רציני: "אני יודע שאני ילד קטן אבל אני אקח בתיק כל מה שצריך, בגדים חמים, וכסף - סבא וסבתא כבר יתנו לי". שאלתי אותו מה הסיבה להחלטתו, ואז הוא אמר: "אני עוזב את הבית כי אתם לא מקבלים את העיוורון שלי. בכל פעם שאני כותב והמילים לא מובנות, אתם מוחקים לי כדי שאכתוב שוב. אבל זה הכתב שלי. בכל פעם שאני הולך ברחוב עם פיסוק גדול מדי, אתם אומרים לי ליישר את הרגליים. אבל זו ההליכה שלי. אז נמאס לי כי אתם לא מקבלים אותי ועדיף לי להיות כמו האנשים שאין להם בית, שישנים בחוץ על הספסלים".
בכל מה שקשור להתפתחותו של הבן שלי אני אווירון. כל עוד ההתקדמות שלו עומדת על הפרק, האתגרים שבגידול ילד עם צרכים מיוחדים הופכים למנועי טורבו והקשיים הופכים לכנפי מתכת בטוחות וחזקות. פיתחתי את הג'מבו העצום הזה כדי לעזור לבן שלי להגיע להישגים: להיות טוב מאוד בעברית, בחשבון ובמחשבים, להיבחר כנציג הכיתה למועצת התלמידים ולהיות אהוב ומקובל על חברת המורים והתלמידים.
אבל השבוע, מה שהבן שלי אמר לי, בבת אחת הנחית את האווירון העצום לרצפה. ברגע אחד הרעש והתאווה של ארבעת המנועים נדם. נחיתת האונס שהתרחשה ממש לנגד עיני העמידה אותי מול שער העצב הגדול. שער גדול וחלוד שחשבתי שסיימתי מזמן לעבור דרכו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
