 |
 |
|
|
|
|
| לפעמים יש יותר מדרך אחת לשלם עבור טיפול. עדית פאנק על הקופסה שהפכה לקופה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
20/2/2005 14:56 |
|
|
|
|
|
|
|
מדי כמה שנים הסיפור הזה חוזר אל חיי. הקסם שלו כנראה טמון ביכולתו להישאר רלוונטי בכל פעם שאני מספרת אותו, לא חשוב מתי ולמי.
לפני שנים הכרתי אשה ממש לא צעירה שעבדה לפרנסתה במקצוע ממנו נהנתה וחיה חיים שקטים ונוחים עד שיום אחד התעורר בה רצון לשינוי. הצורך היה עמוק ואמיתי. לא היה לה קל לעזוב את הקיים המוכר לה. אבל קול שלא הרפה ממנה התדפק על דלת ליבה. אולי שם המשחק הוא אמונה. היא האמינה שעליה לעזור לאחרים ורק כך תוכל לעזור גם לעצמה. קול ליבה נתן לה את הכוח לשנות את חייה. חבריה הטובים שליוו אותה שנים רבות חששו לה ושאלו אותה אם זו לא גחמה שתעבור לה, ואיך תתפרנס וממה היא תחיה. אותה אשה ענתה להם שהיא אינה יכולה להתכחש עוד לליבה.
החופש לבחור בשינוי הוא החופש היחיד שניתן לי בחיי, היא אמרה לחבריה, ואני מאמינה, היא הוסיפה,
שאם בוחרים לחיות קרוב ללב זוכים בקסם שמאזן בין העולם שלוחץ מבחוץ לבין הצרכים של העולם הפנימי, בין הצורך להתפרנס לבין הצורך לתת ללא תמורה.
זה הסיכוי שלי, היא אמרה, לנצח בקרב בין הגוף לנפש, בין רעב פיזי לרעב נפשי, בין תסכול לסיפוק, בין ענווה לאגו. זה הסיכוי שלי לאהוב את עצמי באמת.
היא אזרה אומץ, עזבה את המוכר לה ויצאה לדרך רצופת שאלות. בתום לימודים ארוכים ולא מעט מסעות היא החלה לטפל באחרים.
אותה אשה שהכרתי, נקרא לה רות, נדרה שני נדרים. בעצם שלושה. היא נדרה לבקש רשות בטרם היא נוגעת באדם בו תטפל ולהגיד תודה כשהיא מסירה ממנו את ידיה. היא נדרה שתמיד יהיה לה מקום לקבל אדם אחד שאין לו איך לשלם. ובנדר השלישי היא הבטיחה לעצמה שהיא לעולם לא תנצל את כוחה ולא תהפוך לגורו של אף אחד, כי אין לה תשובות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
יום אחד הגיעה אל רות אשה צעירה שביקשה את עזרתה. אותה צעירה בכתה ואמרה שהיא חשה שזמן חייה אוזל, שהיא בספק אם טיפולים שבהם לומדים איך לחיות יעזרו לה במצבה, כי עד שהיא תוכל בכלל ללמוד איך עושים את זה, אולי היא כבר תמות. וגם, היא אמרה בעיניים מושפלות וכמעט ללא קול, אין לי כסף אפילו אם אבחר לנסות.
טוב, אמרה רות בליבה, שרק אז החלה לטפל באחרים. הבנתי. כנראה שהגיע הזמן לקיום נדרים. רות אספה את הצעירה אל לבה ושאלה אותה לשמה. הצעירה הרימה את עיניה הדומעות ואמרה: אולי לא תאמיני, אבל גם לי קוראים לי רות. טוב אמרה אותה אשה שהכרתי, אם ככה אנחנו נהיה רות הגדולה ורות הקטנה, וזה רק בגלל שאני מבוגרת ממך אז אני אשאר רות ואת תהיי רותי.
כבר שנים שאיש לא קרה לי רותי, התרפקה הקטנה על הגדולה בבכי. אולי הגיע הזמן ששוב יקראו לך רותי, אמרה רות הגדולה בעודה מנענעת את רות הקטנה בזרועותיה. ואז הוציאה רות מכיסה שטר כסף אחד ונתנה אותו לרותי.
לכי לדרכך, היא אמרה לה, ואל תרגישי ענייה. אל תקני בכסף הזה אוכל לגוף. לכי לשוק הכי צבעוני, שמח וזול בעיר ותקני שם כל מה שנחוץ לך כדי לעשות לעצמך קופסה יפה שאת אוהבת. הכסף יכול להספיק לך לקרטון, מספריים קטנים, דבק , ניירות מוזהבים, פרחים וכוכבים זוהרים, אולי גם מלאכים מצוירים. תקני מה שמשמח אותך. תקני אוכל לנשמה, ואז פשוט תשבי לך בשקט ותבני לעצמך קופסה. צעצוע שעושה לך אושר בדרכך. אל תתביישי לקחת ממני את הכסף שנתתי לך. זה כסף קטן שאני וגם את עוד נעשה ממנו הון כזה או אחר. מרגע זה אנחנו בעצם שותפות בעסק רגשי. נכון שאני משלמת כעת את ההוצאות המיידיות. אבל את לבטח עוד תחזירי לי הכול, ובעיקר אני בטוחה שאת עוד תחזירי הכול גם לעצמך. בינתיים תעשי מה שבא לך עם הכסף המועט שנתי לך. את יכולה לבזבז אותו על מה שתבחרי. אבל יש לי רק תנאי אחד. אני מבקשת ממך לא לחזור אלי בלי קופסה שעשית לך בשמחה, ככה אמרה רות לרותי, כי היא יקרה הרבה יותר ממה שנדמה לך.
רותי הישירה מבט דומע אל עיניה של רות בעודה מקבלת ממנה את שטר הכסף, שלא היה גדול מאוד, אבל ידיה רעדו כשהיא סגרה עליו, ואמרה בשקט: תודה. אני לא בטוחה שאחזור, אבל אני מבטיחה לך שאם אחזור, אני לא אחזור בלי הקופסה המשותפת שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
היא חזרה עם קופסה מיוחדת מאוד, עטורה בחוטי זהב ואיורים דקיקים של נוף כחול. נוף מושלם ונעול כמו ילדותה. רות פתחה לרותי את הדלת, לקחה מידיה את הקופסה, מיששה אותה על כל צדדיה, ואז נתנה בידיה של רותי סכין חד וביקשה ממנה לבקוע חריץ בקופסת האושר שלה.
רות חיבקה אותה ביד אחת בעודה אוחזת ברכות את הקופסה שהפכה לקופה. מעכשיו, אמרה לה רות, זאת הקופסה של שתינו. את תשלמי כפי יכולתך לכל פגישה שלנו. הקופסה שלך תישאר שלך עד שניפרד. בתום כל פגישה שלנו תעשי בה מה שמתאים לך. תשימי בה שקל או פתק. תשלמי בכל דרך שנראית לך. תחליטי לבד כמה שווה לך לשים או כמה יש לך באותו יום. תבחרי לפי מה שהרווחת מהפגישה שלנו בדרכך, או באיזו דרך בא לך לשלם באותו יום. אבל התנאי הוא שהתשלום מסוגל להיכנס לקופה שלנו דרך החריץ שגזרת בה ואין מפגש אחד שלא שילמת עליו בדרכך.
אני, אמרה לה רות, מתחייבת בפנייך שלא לפתוח את הקופסה שלך כל עוד את שותפה שלי. אני נותנת לך מילה של כבוד: כל עוד תבואי בזמן לכל פגישה שקבענו ותשלמי עליה בדרכך, אני לעולם לא אבדוק אם וכמה כסף שמת בקופסה. אבל ביום בו תבחרי לצאת לדרכך, שתינו משוחררות. גם אני וגם את.
ככה אמרה לה רות. ורותי הסכימה. רות ליטפה את רותי שלה בעודה מניחה את הקופסה על מדף פשוט בחדר הפתוח של מה שמותר. מותר לחיות ללא אשמה. מותר לכעוס. מותר להיות. מותר ללמוד לאהוב מחדש את עצמך.
כל עוד הן נפגשו, רות מעולם לא פתחה את הקופסה ההיא. רותי תמיד שמה שם משהו. מה שעבר בחריץ. מה שהיה לה לתת באותה פגישה.
יום אחד רותי ביקשה ללכת לדרכה. רות אמרה לה שהיא מבינה וגם מבחינתה כבר הגיע הזמן. אז עכשיו תפתחי את הקופסה, רותי הפצירה ברות. אבל רות סירבה. אני אפתח את הקופסה, היא אמרה לרותי, ברגע שבו את תסגרי את הדלת מאחורייך ותפתחי לעצמך את הדלת שלך.
אף אחד לא היה שם עם רות כשהיא פתחה את הקופסה ההיא. רעש הקרטון הישן נשמע כמו בכי עתיק של דמעות יבשות. בקופסה שהפכה לקופה היו המון דברים שנכנסים בקלות לחריץ של הלב. מילים. מחשבות. מלאכים מנייר. פתקאות עם תפילות. ובאופן לא מפתיע, היה שם גם מספיק כסף כדי לעשות מה שרות תמיד חלמה שיקרה לה בחייה.
לצאת לחופש מלא ופשוט בלי אשמה. להיות לבד לראשונה בחייה, רק כדי לכתוב. וזה מה שרות עשתה. פעם ראשונה בחייה היא הרשתה לעצמה לפתוח קופסה שכולה שלה. בחופש ההוא, רות כתבה את הספר הראשון שלה. היא קראה לספר "הקופסה שהפכה לקופה". בהקדשה היא כתבה "לרות ולרותי, אחיותיי לצרה, תודה על השמחה.
לימים, הוזמנה רות להיות הסנדק הנשי הראשון בעולם. הבת של רותי זכתה לטקס מיוחד במינו. מלא צבע ואור. זאת היתה הפעם האחרונה בה נפגשנו. כולנו היינו שם. כל אותם חברים שליוו אותה כל חייה. מאותו רגע לא שמענו יותר על רות. אולי היא הלכה לעולמה. אולי היא יצאה לדרך אחרת. הקופסה ההיא תמיד תישאר כמו סיפור שלא נגמר. קופסה שהפכה לקופה. יושר שהפך לאושר. סיפור אמיתי שלא תמיד קל להאמין בו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
