 |
 |
|
|
|
|
| בגיל בו בחרת לשתוק, אני, המורה שלך, לא הפסקתי לצעוק. תודה שבדרכך המיוחדת עשית סדר נוסף בנפשי. עדית פאנק על ברירה או בחירה בדרך אל הניצחון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
24/1/2005 11:35 |
|
|
|
|
|
|
|
את יודעת אנה, מעולם לא חשבתי שאי פעם בחיי אכתוב לך מכתב. בטח לא אחד מוקלד ולבטח לא עלה בדעתי לכתוב לך את המכתב הזה מבלי לבקש את רשותך. אבל עובדה שזה קורה לי. אני מחויבת לך בכבודי שלא לחשוף את שמך, אבל חשוב לי שתדעי שאנה הוא שם שאני מאוד אוהבת. יש לי שני ילדים נפלאים אבל הרבה שנים חלמתי שיהיו לי שלושה ולקטנה יקראו אנה. אולי בגלל זה היה לי כל כך נוח לגזור שלוש אותיות משמך המיוחד ולהרגיש נוח לכתוב לך באותו רוך שהשם שבו בחרתי לך עושה לי חם בלב.
רוב חיי אני מחויבת מבחירה. בחרתי להיות אמא צעירה ותמיד ידעתי שאהיה גם מורה, אבל לא אותה מורה שאמא שלי רצתה שאהיה. לא תמיד אני מורה. לפעמים אני עדיין לומדת בדרך הקשה איך להיות אמא כשאני עוד ילדה בעצמי. מתגעגעת לאבא ואמא משלי.
תודה אנה. בדרכך המיוחדת עשית סדר נוסף בנפשי. את כל כך אמיצה וכל כך כואב לך. בחרת לשתוק בגיל צעיר כל כך. לשתוק מול אביך שהכה בך, גם אם מדובר היה רוב הזמן באלימות מילולית. בחרת להתכנס ולא לתת ביטוי לכאב שלך. בחרת לסגת כי היה לך כוח לא לאבד את עצמך באמת. השתיקה שמרה עלייך. בעיקר כי הבנת שאת אלימה לא פחות ממנו ולא יכולת לסבול את הדמיון שבינך לבינו. שתקת כי היית חכמה ובוגרת ממנו. בחוויה האישית מותר להיות יותר בוגרת מאבא וגם מאמא למרות הגיל הצעיר. אבל השתיקה שלך הוכיחה לך בדרך אחרת שהניצחון
שלך לא גורם לך לשביעות רצון, אלא מכה בך בדרכו. השתיקה שלך הפכה להיות אלימה ממש כמו הפחד שלך להיות דומה לו.
בעצם אנה מעולם לא בחרת. אולי כי ידעת שאת קטנה מדי והוא חזק ממך. גם כשמרדת מולו בעצם נכנעת לו. ואז הפסקת לדבר. לא בגלל שרצית אלא בגלל שלא העזת להיות מה שאת. פשוט מה שאת. מיוחדת ואחרת. להגיד מה שבאמת רצית להגיד.
כמה רציתי לחבק אותך, פשוט לחבק אותך, את כל הגוף, בלי מילים, ביום שבו הפרת את השתיקה שלך והתחלת לדבר.
נכון שאני מורה שלך. אבל אני גם תלמידה שלך כל זמן שאנחנו יחד. מורה נבוכים שלא העמקתי בו טבע בתוכי כמו דר. הצדף שבתוכו גודלת פנינה. אני אדם מאמין כי אני מאמינה בדרך בה הלב מצמיח יכולת להכיל פרדוקסים כמו אהבה, שנאה, קנאה וחמלה במקביל. כמו הצורך האנושי לצלול לאינסוף רק כדי לשלות פנינה אחת שנבראה בתוך צדף מיוחד עמוק בתוך הים.
כל פעם בחיי כשאני פוגשת אדם שלא זכה למה שמגיע לו מעצם היותו אדם, אני מתכווצת, שוכחת את חירשותי וצועקת בקול גדול. כל פעם כשאני פוגשת אדם שמוכן לצלול עד מוות רק כד להשיג את הפנינה שהוא חולם עליה, אני סוערת כמו ים שמאבד את החוף שלו, במקום לנוח בו. אנשים מפרשים את קולי הרם כמו כעס שאני לא מודה בו. אולי הם צודקים. אני כועסת כי אני מאמינה שמגיע לנו לשלות את הפנינה האחת שלנו מבלי למות למענה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מגיע לך להיות נאהבת, אנה
|
|
|
 |
|
|
|
מגיע לך לכעוס על אבא שלך שלא לקח אחריות על מקומו שלו ולא הבין כמה את דומה לו וכמה מגיע לך להיות חופשייה לצדו. מגיע לך שתהיה לך אמא שתגן עליך ותבין כמה את זקוקה לה. אבל יותר מכל הגיע לך לדבר כשאת בחרת לשתוק.
אין לי מושג מה שכנע אותך לנסות לדבר עוד פעם אחת בחייך. לדבר באמת. הלוואי שיכולתי להיות בטוחה שאת לא מתחרטת שהעזת. אולי נמאס לך לצפות בחייך השקטים מדי. אולי הבנת לבד שאם לא תדברי איש לא ישמע אותך. אולי בגלל שראית אותי נאבקת ביכולת שלי לשמוע, מחכה לך בסבלנות עד שתסכימי לדבר, ובסוף נכנעת לך באהבה, יורדת על ברכי בלי בושה, מניחה את משדר השמיעה שלי על ברכייך ומבקשת ממך לדבר, פשוט הרפית.
אולי רק אז הבנת פתאום אנה, ילדה אבודה שלי, שיש אנשים בעולם שאכפת להם ממך. וגם אם הם איתך רק לרגע אחד בחייך אכפת להם באמת. אולי הבנת שאפילו המורה שלך שמתקשה לשמוע לא מוותרת על ההקשבה לשתיקה שבחרת בה מתוך כאב ולא מבחירה חופשית ממש.
אולי הסכמת לדבר, אנה, כי קיבלת את החירשות שלך שבאה מתוך האילמות שגזרת על עצמך כמו עונש על פשע שלא ביצעת. מין שקט שגזרת על עצמך מתוך כאב בעולם שלא הקשיב לך, ולכן בחרת להיות אילמת. אולי הסכמת לדבר כי הרגשת שאת מוותרת על יכולת ההקשבה האנושית שלך, בזמן שאת שותקת בדרכך.
נתתי את משדר השמיעה שלי בידייך. ידעת שאם לא תדברי לא רק אני לא אשמע אותך. גם את לא תשמעי את עצמך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תסכימי להודות שגם אם תחיי חיים רגילים עדיין תהיי מיוחדת בדרכך
|
|
|
|
|
|
|
העולם שלנו לא קל, אנה. לא החיצוני ולא הפנימי. אבל זה העולם שלנו. אם לא תדברי איתי אני לא אשמע אותך. אם לא תדברי עם עצמך את תתחרשי בדרכך. תלמדי להגיד מה כואב לך. תגידי שעשו לך עוול. שלא הבינו שהיית ילדה מיוחדת ורצית שיראו אותך כמו שאת. תודי שהיית מיוחדת לא פחות מאבא שלך, שלא ידע מה לעשות עם הרגישות המיוחדת שלו ונעשה אלים מתוך תסכול. תודי שסלחת לו כי את בעצם אוהבת אותו, מתוך קבלה שאת דומה לו ואוהבת את עצמך. תגידי לעצמך, אנה, שאת שווה אהבה. כמו כולנו. תסכימי להודות שגם אם תחיי חיים רגילים עדיין תהיי מיוחדת בדרכך. אחת ויחידה במינה. כולנו מיוחדים במינינו. לכולנו יש סיפור אחד ומיוחד שאותו אנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב. הסיפור הזה מכתיב לנו את חיינו בדרכו. אבל בסופו של דבר, הסיפור שלנו הוא הסיפור שבו אנחנו נאחזים מתוך חולשה בחיים שמוכתבים לנו, במקום לחיות את החיים שמגיעים לנו. ההסכמה שלך לדבר היא הבחירה שלך לנוע אל מקום חדש שלא מבטיח לך כלום אבל מאפשר לך בחירה חופשית.
הסיפור האמיתי שלנו הוא סיפור ישן שבו אנחנו בוחרים להישאר בכלא שבו התרגלנו לחיות, במקום לצאת אל החופש שמגיע לנו לחוות, למרות כאב הסורגים שהוטמע בנו. כאב שמונע מאיתנו לעבור את מחסום הפחד או להיכנע לו. לפעמים, בגלל שהיינו קטנים ותמימים באמת, לא נשארה לנו ברירה מול התסכול. הפער בין הרצוי למצוי הוליד כעס שלא ידענו איך לפרוק אותו בלי אשמה. למדנו מהורינו מה מותר ומה אסור ולא למדנו דבר, כי לא למדנו לדבר. למדנו לשמוע בלי להקשיב. לראות בלי להתבונן. למדנו לצעוק או לשתוק. כנראה שלכולנו כאב מאוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ציירת של אנשים
|
|
|
|
|
|
|
אני חושבת על כל הרקדניות והליצנים שציירתי בחירוף נפש בתחילת דרכי כאמנית. בסופו של דבר ניצחתי באמת. עובדה שנשארתי מי שאני. מי שתמיד רציתי להיות. ציירת של אנשים. כמו שהם. עם הכשרון שבו ניחנתי לראות, עם הכאב של אובדן השמיעה, עם שמחת הפגישה המחודשת שלי עם עצמי ועם חולשותיי שהפכו רכות עם השנים.
אני מביטה בך, אנה. השתיקה שבחרת הצילה אותך. תודה שהסכמת להפר אותה. כולנו היינו שם איתך, ברגע בו נתת בנו אמון. שותקים איתך את הפחד הפרטי שלנו. מקשיבים לך ולעצמנו דרכך.
בגיל בו בחרת לשתוק, אני, המורה שלך, לא הפסקתי לצעוק. תודה אנה. בבחירה שלך לדבר, למרות השתיקה שגזרת על עצמך, הזכרת לי שוב כמה אני מתגעגעת לאבא ואמא שלי. ממש כפי שהם. לא פחות ולא יותר מעצם היותם. עושים את מיטבם למעני, בחייהם ובמותם. תודה אנה. תודה שהסכמת לדבר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
