 |
/images/archive/gallery/244/765.jpg החבר'ה מאסופתא: ירון בחולצה האפורה עית'ם מימין לו בחולצה אדומה.
צילומים: נועם זיצמן  |
|
|
|
|
| מיה הוד הצטרפה למסע איסוף בקבוקים יומי. סיפור על אלפי מיכלי שתייה, אקולוגיה ותככים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
20/1/2005 12:13 |
|
|
|
|
|
|
|
בוקר יום ראשון במחסן של אסופתא, חברה לאיסוף בקבוקים ופחיות. משאיות עמוסות שקיות בקבוקים נכנסות ומשאיות ריקות יוצאות לסיבוב איסוף נוסף. בעלי מכוניות פרטיות שולפים עשרות פחיות מהבגאז' ויש שבאים ברגל, שקית בכל יד. ביום ראשון יש הרבה עבודה כי בסוף השבוע אנשים שותים הרבה ובמחסנים מחכים כל הפחיות והבקבוקים שנאספו במוצ"ש בכל אתרי הטבע והפיקניק.
אנחנו יוצאים במשאית לסיבוב איסוף. בדרך, הפלאפון של ירון ברדוגו, 27, הבעלים של חברת אסופתא
לא מפסיק לצלצל. "זה בקשר לבקבוקים? מאיפה אתה? כמה יש לך? ספורים? ממוינים? אני שולח אליך נהג תוך 48 שעות, מה הטלפון חביבי? יום טוב".
מתקשרים אנשים מאמירים, מקיבוץ תובל, מדניה ומשפרעם. הוא מסביר לכולם שיש להפריד את הבקבוקים לפלסטיק, זכוכית ופחיות, לספור ולסגור בשקיות. בערב הוא יעשה סידור עבודה - שמות, טלפונים, מקומות וכמויות, ולמחרת ישלח את הנהג שלו לאסוף את הסחורה. למרות שהחוק טרי בימים אלה איסוף מכלי השתייה הוא עסק חם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עסק חם
|
|
|
 |
|
 |
|
חוק הפיקדון
|
|
|
 |
|
|
|
באוקטובר 2001 יצא חוק הפיקדון, לפיו כל אזרח משלם 25 אגורות על בקבוק פלסטיק חצי ליטר, זכוכית או פחית בעת הקנייה, ועם החזרת מיכל המשקה הוא מקבל זיכוי באותו הסכום. חברת אל"ה (איסוף למען הסביבה) היא תאגיד מחזור ארצי ובלעדי שזכה במכרז איכות הסביבה ומהווה מקור יחידי להזדכות על בקבוקים במדינה. הענף מעניק פרנסה/השלמת הכנסה למאות אנשים: עובדי מזבלות, כאלה שנוברים בפחי זבל, מי שמסתובבים בחורשות ועל שפת הים, בעלי שמחה שאוספים את הבקבוקים בחתונה שלהם, וילדים שעושים דמי כיס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גלגולו של בקבוק
|
|
|
|
|
|
|
אדם צמא קונה שתייה (ומשלם 25 אגורות דמי פיקדון). הוא מסיים ומשאיר את הבקבוק שמתגלגל אל מחסן הבקבוקים של בעל העסק שם הוא ממוין ומוכנס לשקית המתאימה. קבלן בקבוקים קונה ממנו את השקיות הספורות והממוינות (ב-15-20 אגורות לבקבוק). תאגיד המחזור הארצי של מיכלי משקה, אל"ה, קונה את הבקבוקים מהקבלן (ב-28 אגורות: 25 דמי פיקדון ו- 3 אגורות בונוס לעידוד איסוף).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחנה ראשונה: נצרת
|
|
|
|
|
|
|
יום ראשון, הכל סגור. המשאית מטלטלת בין הרחובות הצרים. "רציתי לקנות משאית גדולה, לכמויות", אומר ברדוגו, "אבל רוב הסחורה היא בכפרים או באזורים צפופים בערים, משאית גדולה לא תעבור בסמטאות". מגיעים למשפחה בעלת מסעדה בעיר, שאוספת כל חודש עשרות שקיות מלאות בקבוקים. הילדים ממיינים וסופרים את הסחורה.
יש תנאים לאיסוף?
"אני בא לקחת רק מאלף מיכלים ומעלה, והמחיר עבור בקבוק עולה ככל שהכמות יותר גדולה. כשמדובר בכמויות קטנות יותר, אני שולח סוחרים שסופרים וממיינים בָמקום או במחסן שלי והם מוכרים לי".
תאגיד אל"ה מגיע לאסוף מ-600 בקבוקים ומעלה, ממוינים בתוך שקיות מיוחדות שהוא מספק. לעסקים קטנים אין מקום לאכסן כמות כזאת ועבורם המחזור דורש התעסקות שלמה שכוללת ספירה ומיון. לכן ברדוגו הציע לבעלי העסקים לקנות מהם ב-15 אגורות למיכל.
בפברואר 2002, בזמן שהוא למד למכינה טרום וטרינרית בארץ, חבר שלו, שניהל פאב, התלונן על כך שבכל פעם שהוא קונה שתייה הוא מפסיד כסף שלא חוזר אליו. משם עלה הרעיון. ברדוגו קנה פחי איסוף למסעדות והתרחב לקו של 400 בתי עסק בחיפה ואזור הצפון. בהתחלה, במהלך השבוע הוא העמיס, ובסופ"ש, יחד עם עוד 6 סינים הוא מיין 30 אלף בקבוקים.
עכשיו אתה לא עובד עם מסעדות?
"מעט. ראיתי שקו המסעדות לא משתלם. הפח התמלא ב-300 בקבוקים וכל בעל פָלאפל חושב שהוא מינימום מנכ"ל אינטל, מתקשר וצעק עלי 'הפח שלי מלא! זה מפריע לי פה, אני אתבע אתכם ואפנה לאיכות הסביבה.'. הייתי צריך לבוא עם משאית בשביל 300 בקבוקים, ועוד למיין ולספור. בסוף מכרתי את קו האיסוף".
למה כדאי לעבוד מולך ולא מול אל"ה ולהרוויח יותר?
"אנשים מעדיפים לקבל פחות כמה אגורות, אבל מזומן".
היום חברת אסופתא חולשת על כל אזור הצפון, מג'סר א זרקה (ליד זיכרון יעקב), עד מג'דל שאמס (על הגבול עם סוריה). מלבד המחסן המרכזי בצ'קפוסט, יש לברדוגו מחסנים בחדרה, קיבוץ משמרות ודלית אל כרמל. הוא שולח בממוצע מיליון וחצי בקבוקים בחודש. בקיץ, כמובן, הוא אוסף פי שניים מאשר בחורף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מעמיסים. לפעמים גם הלקוחות עוזרים
|
|
|
|
|
|
|
הימנעו מחיקויים
|
|
|
|
|
|
|
אחת הבעיות המרכזיות בתחום היא בקבוקים "לא חוקיים" שלא מקבלים עליהם זיכוי. מאז הוצא חוק הפיקדון חל איסור למכור מיכלי שתייה שלא מצוין עליהם "25 אגורות פיקדון", מכיוון שהאזרח לא שילם פיקדון בעת קנייתם כך שאין אפשרות להזדכות עליהם.
כצפוי, מסביב לעניין התפתחה תעשיית זיוף. חברות מטביעות פיקדון על פחיות כדי לקחת את הכסף מהלקוחות, אבל לא מעבירות אותו לאל"ה. זייפנים מוציאים מדבקות של 25 אגורות, ושמים על פחיות ובקבוקים מוברחים מחו"ל, או כאלה שמגיעים ביבוא פרטי.
לקטגוריית המיכלים הלא חוקיים נכנסים גם מיכלים שיש בעיה טכנית עם החזרתם. למעשה, כשאתם מקלפים בעת ישיבה עצבנית את הפתקים שעל בקבוק המים המינרלים, אתם שותפים למעשה בלתי חוקי. גם בקבוק בירה, שבשל אחסון ממושך במקרר נופלת ממנו מדבקת הפיקדון, הוא לא חוקי. בעיקר בקבוקי בירה הייניקן, שלא כתוב עליהם בעברית, ואם נפל פתק הפיקדון הוא לא יתקבל. בחודשים האחרונים, בגלל תלונות האספנים, יש הקלות, כמו בעניין בקבוקי המים, שהוחלט שאם סליל הנייר ניתק מהבקבוק אך עדיין מודפס על הבקבוק עצמו בעברית "לשימוש עד", הוא יתקבל.
איסוף הבקבוקים הלא חוקיים גרם הפסדים לאספנים. הם שילמו במזומן לסוחרים, וכשהעבירו את מיכלי המשקה לתאגיד הוא החזיר להם את הבקבוקים הלא חוקיים ללא הזדכות.
אם אסופתא העבירה לאל"ה 300 שקים בהעמסה, התאגיד דגם 20 שקים והוריד את הסטייה (כמות הטעויות בספירה ובבקבוקים לא חוקיים) מכל השקים. כלומר אם נמצאו פחות חמישה בקבוקים בממוצע בשק (מתוך הדגימה), הורדו 5 מכל 300 השקים.
"היו חודשים שהורידו לי 20, 30 אלף בקבוקים בגלל סטייה", מספר ירון, "זה הגיע למצב שביטל את זכות הקיום שלי. שלחתי מכתבים ודיברתי עם המנהלים וכבר חשבתי לסגור את העסק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הערך המוסף
|
|
|
|
|
|
|
חוזרים למחסן, לריח השתייה המהול בזבל, ועל שולחן הממיין מתרוקנות שקיות בזו אחר זו, הוא מחזיק ארבע פחיות בכל אחיזה, בודק ומכניס לשקית תוך שהוא סופר. עבודת מכונה. כשהשקית מלאה הוא מהדק אותה באזיקון ומניח על ערמת השקיות שמוכנות להעמסה לתאגיד.
"למיין זה למצוא מחט בערמת שחת", אומר ברדוגו כשיוצאים לעוד משלוח, "העובדים שלי עבדו בעבודות כמו טיח, בניין, סבלות והם אומרים שאין עבודה יותר קשה ממיון. בתקופת הרמאדאן הממיין עובד בלילה, כדי שלא יהיה לו קשה עם הצום".
גם הנהג לא נח לרגע. עית'ם טואפרי, בן 24 ממע'אר, מעמיס את השקים, מסודרים אחד על השני בתוך המשאית. יוצא לו להעמיס 6 טון ביום. לפעמים הלקוחות עוזרים לו. אבל לא ברדוגו, שבעיה בריאותית מונעת ממנו להרים דברים כבדים.
אחרי העמסה נוספת אנחנו יושבים לקפה אצל מוחמד. מדברים על חגים ועוזבים בחיבוקים חמים, עד לפעם הבאה. המשאית גדושה.
"היום החברים הכי טובים שלי הם ערבים. אם היה לי מליון דולר", מבטיח ירון, "הייתי שקט יותר לשים אותם אצל חאמודי שעובד איתי מאשר בבנק. העסק הזה חשף אותי לעולם הערבי. בקו המסעדות של היהודים, תמיד נתנו לי תחושה שאני מפריע. כשהגעתי להעמיס אצל ערבים, הם היו מתנהגים אלי כמו לאורח, הציעו קפה, דחפו לי אבטיחים לאוטו, הוציאו אותי עם מתנות. ערבים הם אלופי העולם בלתת שירות. זה הדבר הכי גדול שהעסק נתן לי, להכיר את התרבות הזאת מקרוב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המחסן. "אין עבודה יותר קשה ממיון"
|
|
|
|
|
|
|
להחזיר את האחריות לאזרח
|
|
|
|
|
|
|
איך האידיאולוגיה של איכות הסביבה הפכה לתעשיית כסף שהאזרח לא מעורב בה? ביפן ובאירופה בכל בית יש 5 פחים. לא מייצרים שם זבל פי חמישה מאיתנו, הם פשוט מפרידים קבוע: בטריות, נייר, חומר אורגני, זכוכית ופלסטיק. הרשויות מצדן תומכות באמצעים נוחים וזמינים להיפטרות מהזבל הממוחזר. עניין של חינוך. בארץ, העיסוק במחזור תופס מימד עסקי ובכך משחרר את האזרח מאחריותו למחזור וניקיון.
כשהמחסן בצ'ק פוסט מלא, מתקשרים לתאגיד ששולח (בחינם) משאיות איסוף. בתאגיד גורסים את המיכלים ושולחים את התכולה כחומר גלם לתעשיית הזכוכית, הפח והפלסטיק.
התאגיד לא עמד ביעד שהציב לו המשרד לאיכות וכל סטייה מהיעד עולה לתאגיד 2.5 מיליון ש"ח בשנה. ב-2004 אסף התאגיד 60 אחוז ובכל שנה היעד אמור לעלות. כעת דנים בהצעה להפחית את יעד 2005, שנקבע ל-80 אחוז, כי ברור שהתאגיד לא יוכל לעמוד בו.
"בהתחלה הם נתנו 35 אגורות על בקבוק", מספר ברדוגו, "כלומר 25 אגורות החזר על הפיקדון, ועוד 10 אגורות בונוס ליחידה. חברות קמו, השקיעו, קנו משאיות, גייסו עובדים, רצו להרוויח 15-20 אגורות על בקבוק. כשעשרות אגורות מוכפלות בעשרות אלפי מיכלי משקה, זה מגיע לסכומים מכובדים. אבל לאט לאט אל"ה הורידו את הבונוס, לתשע, שבע, ארבע, עד שהגיעו לשתי אגורות".
חברות האיסוף העלו מחירים, השוק נפגע ועסקים נסגרו. לאנשים כבר לא השתלם להתעסק עם בקבוקים, כדור שלג שהתגלגל אחורה.
בעקבות הורדת הבונוס חברות הפעילו עורכי דין, קבלנים גדולים התאגדו והגישו בג"ץ שנדחה. היום הבונוס עומד על 3 אגורות. כלומר אספן מקבל 28 אגורות לבקבוק (7 אגורות פחות מהבונוס ההתחלתי).
מדוע התאגיד הוריד את הבונוס?
עדי אקוניס, דוברת תאגיד אל"ה: "מסיבות השמורות עם התאגיד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למי אכפת מאיכות הסביבה
|
|
|
|
|
|
|
המשאית מתרוקנת מעשרות שקיות שנערמות במחסן וכעבור שעה יוצאת עמוסה במיכלים עמוסי מיכלים.
לאן זה?
חאמודי: "למזבלה בעיבלין".
כל אלה מיכלים שלא מקבלים עליהם זיכוי?
"בהתחלה, כשעוד קיבלנו סחורה לא ממוינת, היתה יוצאת כל יומיים משאית זבל בסדר גודל כזה. בקיץ נזרקים לפח מעל 10 אלפים בקבוקים בחודש".
ידוע לתאגיד שבכל יום נזרקים אלפי מיכלים למזבלות, איך זה תואם את מטרות חוק הפיקדון?
עדי אקוניס: "אנחנו מודעים לבעיה. כשהתאגיד מקבל מיכלים ללא פיקדון, הם לא נזרקים לזבל, אבל אנחנו לא מטפלים במחזור של מיכלים בעולם, כי יש חוק והתאגיד אוסף רק מה שהוא מקבל עליו פיקדון. את השאלה הזאת תפנו למשרד לאיכות הסביבה".
המשרד לאיכות הסביבה מוסר שתאגיד המחזור אל"ה שאמון על ביצוע החוק מקפיד להעביר למחזור גם מיכלים שלא ניתן להשיב עליהם את חוק הפיקדון. כמו כן אפשר להעביר את המיכלים הללו למערכת האיסוף הוולנטרית הפזורה בערים ללא קבלת סכום הפיקדון".
במציאות, מה שקורה ביום יום הוא שנזרקים אלפי בקבוקים שמגיעים למזבלה. באסופתא חשבו שהתאגיד יחזיר דמי פיקדון על המיכלים הלא חוקיים. לפחות זיכוי חלקי. אז בינתיים העבירו אותם לאיזה חדר בכפר של חאמודי. הם מכירים סוחר שיש לו מיליון פחיות כאלה ששוכבות במחסן. גם הוא מחכה שאולי יימצא פתרון ואפשר יהיה להזדכות עליהן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
לאתר של חברת אסופתא | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
