 |
/images/archive/gallery/214/031.jpg מפתה וממיתה.
 |
|
|
|
|
| הקשר בין אשה, מודעות ומוות הוא קשר שלא תמיד אפשר להסביר אותו בצורה הגיונית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
2/12/2004 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
מסיבה כלשהי (אולי משום שכותבי ההיסטוריה היו רובם, אם לא כולם, גברים) קיים לאורך התרבות האנושית חיבור בין דמותה של האישה והמוות. זהו מכנה משותף בין מיתוסים עתיקים שנבעו מתרבויות השונות זו מזו כמו גבר ואשה. בתרבות המודרנית והפוסט מודרנית, האנלוגיה הזו מורגשת פחות אם
כי לא נעלמה לחלוטין, קרוב לוודאי מאותה סיבה - ההגמוניה הגברית שרק בעשר-עשרים השנים האחרונות החלה להיסדק בצורה משמעותית. הסרט "ניקיטה" של לוק בסון למשל, וכמוהו יורשו הרעיוני "להרוג את ביל" של קווין טרנטינו, משתמש בדמות הנשית בגילומה של אומה תורמן כנושאת המוות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נותנת חיים ונוטלת חיים
|
|
|
 |
|
|
|
על פי המיתוס היהודי למשל הביאה חווה את המוות לעולם באכילתה מפרי עץ הדעת. בהקשר זה ראוי להוסיף כי לסיפור אדם-חווה-עץ הדעת קיים גם פירוש שונה שעל פיו אכילת פרי עץ הדעת לא ממש הביאה את המוות לעולם, אלא פקחה את עיניו של הגבר כדי שיהיה מודע לקיומו הבלתי נמנע של המוות, ואפשרה לו להגיע לדרגת מודעות גבוהה יותר, שאצל האישה היא מצב טבעי.
הקשר בין האשה, המודעות והמוות הוא קשר שלא תמיד אפשר להסביר אותו הגיונית. הסבר אפשרי אחד טמון בסיפור על אלת הטבע המשולשת, האחראית על כל היבטי החיים ומחזוריותם, מהלידה, דרך הצמיחה וההזדווגות ועד השהות בשאול והתחייה.
ההסבר הבסיסי הזה מתבטא גם בדמותן של שלוש אלות הגורל - המוירות היווניות ושלוש הנורנות הגרמניות שהיו אחראיות על חוט חייו של האדם. הצעירה טוותה את החוט, האמצעית מדדה את אורכו, והבכירה חתכה אותו כשהגיעו חייו של האדם לסיומם. אילו ניתנה אנלוגיה אחרת לחיים (לא כטוויה אלא כסלילת כבישים, למשל), אפשר היה אולי לקשר את גורל האדם עם דמויות ממין זכר, אבל ייתכן ודימוי החוט נבחר דווקא בגלל העובדה הפשוטה שהאשה היא זו הנותנת (בעזרת הגבר כמובן) את החיים, ולפיכך היא גם זו הנוטלת אותם.
שליחותיהן של המוירות, האחראיות על הביצוע, היו האירינות, או אלות הזעם (פוריות) שגם מספרן היה שלוש. גם מספרן של הגורגונות, וביניהן מֶדוזה שמבט בראשה בעל שער הנחשים היה הופך כל חי לאבן, היה שלוש. לעומת זאת לא מסופר על מספרן של ההרפּיות, שליחות השאול, שתפקידן הנוקם לא היה שונה בהרבה מזה של האירינות.
שבטים פרימיטיביים מאפריקה, אמריקה, ואיי האוקיאנוס מסבירים את הקשר שבין האישה למוות בכך שהאישה קיבלה את דין הטבע ואילו הגבר, המתמרד נגד דרך הטבע ומנסה לכבוש אותו, שאף מאז ומתמיד להגיע לחיי אלמוות. ולראייה, כל המנהיגים הדתיים שהבטיחו חיי נצח היו גברים. כך או כך, לאור העובדה שאף גבר לא הגיע עדיין לחיי נצח, אפשר לומר שבתחרות הזו הנשים ניצחו ובכך, כביכול, הביאו את המוות לעולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אדם וחווה. פקחה את עיניו של הגבר כדי שיהיה מודע לקיומו הבלתי נמנע של המוות
|
|
|
|
|
|
|
אמא יש יותר מאחת
|
|
|
|
|
|
|
רבות מהדמויות הנשיות הקשורות במוות צוינו כאימהות, ובכך הזדהו עם אלת הטבע הגדולה שאחת מתכונותיה האופייניות היא הקשר בין האימהוּת והמוות. זהות כזו קיימת במיתוסים רבים ברחבי העולם שהבולט ביניהם הוא סיפורה של האלה ההודית קאלי. מצד אחד היא מכונה "קאלי-מא" - האם שמייחסים לה תכונות של אהבה ורחמים, ומצד שני היא נחשבת לאלת מוות רצחנית שלשמה היו התאגים ה"חונקים" מביאים את קורבנם האנושי.
המקבילה המצרית לקאלי היא חתחור, אמו הקדומה של אל השמש הורוס, ששפכה נהרות של דם. מקובל לראות גם את זוג האלות הגרמניות פרייה ופריג כשתי פניה של אלה אחת גדולה, המציינות אימהוּת מול השְאול. גם דמותה של האלה הסינית הוטו נקשרה מצד אחד באדמה האימהית ומצד שני בשְאול.
האלה הקֶלטית מוריגֶן, לעומת זאת, הזדהתה עם אלת הטבע לא בדמות שתי אלות אלא שלוש, שהרכיבו את השמים, האדמה והשאול. הצירוף של אלת השמים והמוות, בדומה לזה של אלת האדמה והמוות, אינו נדיר והוא מתבטא למשל בדמותן של ענת הכנענית, שרחצה בדם אויביה, ושל קרובתה תנית מקרתגה, שקורבנותיה היו ילדים. שתי האלות קרובות זו לזו מבחינה לשונית, ומאותה בחינה הן קרובות גם לאלת הקרב היוונית אתיני, ולאלת הטבע הצפון-אפריקאית הגדולה ניית. אלות קרב היו, כפי הנראה, גם הוואלקיריות - גיבורות האופרות של ואגנר, שהובילו את הגיבורים המתים לוואלהאלה - גן העדן של המיתולוגיה הגרמנית.
הגיהינום האנגלי נקרא על שמה של הֶל הסקנדינבית, והיתה זו ארשקיגל (גֶל=הֶל) השומֶרית שקידמה בשאול את פניו של אל הצמחייה תמוז. פֶּרספונה היווניה גילמה את דמות האל הצעיר הנודד בין האדמה לשאול. כיאה לאלת הטבע הקדומה, היא היתה גם מאיימת וגם רחמנית, ואליה התפללו למילוי משאלות. אלת שאול נוספת היתה סלקת המצרית, שנחשבה כמגנת המתים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פיתוי ומוות
|
|
|
|
|
|
|
במצרים נהגו להתפלל לאיזיס, אמו של הורוס, למילוי משאלות. נאמר עליה שהשתתפה ברציחת בעלה אוזיריס, לאחר שפיתתה את סֶת. אבל בכך קבע סֶת את גורלו - להירצח גם הוא בבוא יומו. כך מצטרפת איזיס לשורה של אלות המפתות גברים אל מותם באמצעים שונים. אלה כזו היתה לילית, המקבילה הבבלית של ארשקיגל השומֶרית כאלת השאול, שהיתה מפתה את קורבנותיה בהופעתה הנשית המצודדת. ביהדות הפכה לילית לשֵדָה המפתה גברים וגורמת להרס חייהם.
מפתה מיתולוגית אחרת היתה דלילה שגרמה למותו של שמשון. וגם על ארטֶמיס היווניה נאמר שפיתתה את אקטיאון, לפני שהפכה אותו לאייל שנטרף בידי כלביו. גִלגַמֶש מספר על סידרה של מאהבים שפיתתה האלה אישתר. זו הסיבה שדחה את הצעת נישואיה, שכן להיות בעלה של אישתר פירושו בהכרח להיות קורבן. בספר "טובית" שבספרים החיצוניים מופיע סיפור על נערה בשם שרה בת רעואל, שנישאה לשבעה חתנים בזה אחר זה, אך כולם מתו בליל הכלולות. יהודית, המוזכרת אף היא בספרים החיצוניים, פיתתה מן הסתם את הולופֶרנֶס לפני שנכנס למיטתה, ואז ערפה את ראשו. הסיפור בנוי על רקע לאומי, אבל ישנם חוקרים הרואים בו השתקפות מאוחרת של המיתוס הקדמון.
ציון מאוחר יותר של הדמות הנשית הרוצחת היא המכשפה מ"הֶנזֶל וגרֶטְל"' סיפור הילדים הנודע של האחים גרים. גם היא מפתה את הילדים לבוא לביתה ולהירצח שם בממתקים שהיא מכינה עבורם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איזיס מצד שמאל
|
|
|
|
|
|
|
אלות המים הן האלות הכי רצחניות
|
|
|
|
|
|
|
יותר מכל האלות הרצחניות, ידועות בכושר הפיתוי שלהן אלות המים, המושכות את הגברים לטבוע בים, בנהר או באגם שבהם הן שוכנות באמצעות הופעתן המדהימה ושירתן המתוקה. הסירנות היווניות איימו להטביע בדרך זו את ספינתו של אודיסאוס, שנאלץ לאטום את אוזניו כדי שלא ישמע את שירתן. בין אויביו של אודיסאוס היו גם שתי המפלצות הרצחניות סֵקילה וכריבדיס, שטרפו חלק ממלחיו. המפלצות האלה מסמלות סלעים השוכנים במיצרי מֶסינה, אבל ראוי לציון שהסלעים האלה התגלמו דווקא בדמויות ממין נקבה.
נערות המים רוסלקה הרוסית ואינוֹ הסקנדינבית הגיעו למקום משכנן לאחר שטבעו בנהר. אבל כנערות טבועות הן סימלו את כוח המוות של הנהר, והיו מפתות אנשים להיכנס למים ולטבוע. בגרמניה היתה זו לורליי, ששכנה בסלע על צוק מעל לנהר הריין. בסירוק שיערה הזהוב ובשירתה המכשפת, משכה לורליי את המלחים בספינות להיתקל בסלעים ולטבוע.
אפשר, אם כן, לייחס את הכוח הממית לאלת הטבע בדמויותיה השונות: כבת זוגו של הזכר, היא מזדווגת אתו ורוצחת אותו במטרה לקדם את פריון הטבע. כאלת השאול, היא מקבלת את פניו וגורמת ללידתו מחדש כדי להמשיך את מחזור החיים בטבע.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
