 |
/images/archive/gallery/141/549.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| פרק מתוך "המסע למערב", יצירת המופת הסינית הקלאסית המתארת את מסעו הרוחני של קוף שבקע מביצת אבן, נלחם בבודהא והובס
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב,
24/10/2004 13:08 |
|
|
|
|
|
|
|
"המסע למערב", סי יו צ'י, הוא רומן מיתולוגי שנכתב בסוף המאה ה-16 וידוע גם בשם "קוף" או ה"טאו של קוף". השם קוף ניתן לרומן על ידי ארתור ווילי, שתרגם את הספר כשהוא מקצר ומעבד את היצירה המלאה מסינית לאנגלית. מחברו הוא וו צ'אנג-אן, שחי ככל הידוע בין השנים 1500 - 1582, והיה פקיד ממשלתי בכיר בעיר הואי אן שבמחוז קיאנגשו.
"המסע למערב" הוא למעשה תיאור התפתחותו הרוחנית של קוף, שבקע מביצת אבן, נלחם בבודהא והובס. קוף
זה נלווה אל החכם הסואן טסאנג במסעו של זה להודו, מקור הבודהיזם, כדי להשלים מטלה שהטיל עליו הבודהא. למסע מצטרפים גם שני תלמידים נוספים - חזרזיר ובן החול. החכם הסואן טסאנג ושלושת תלמידיו, שהבולט שבהם הוא קוף, עוברים בדרכם הרפתקאות משונות ומאבקים אינספור. "המסע למערב" נחשב כיום ליצירת המופת הקלאסית הבולטת ביותר בתרבות הסינית. במקור מכיל הספר 100 פרקים, בעוד עיבודו ("קוף") מכיל 30 פרקים בלבד. לפניכם הפרק השביעי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עצור, קוף מקולל
|
|
|
 |
|
|
|
"קוף הובא אל מקום ההוצאה להורג, שם כבלוהו חיילים שמימיים לעמוד והחלו לדוש אותו בגרזנים, לנעוץ בו חניתות ולשסף אותו בחרבות. אך מאחר שכל זה לא השפיע עליו כלל, ביקש כוכב הקוטב הדרומי מרוחות כוכבי האש לבוא ולהצית אותו; אך הללו לא הצליחו להבעירו כלל. רוחות הסערה שלחו בו ברקים; אך אלו השפיעו עליו עוד פחות.
"אינני יודע היכן רכש 'החכם הדגול' את תכסיס אי-הפגיעות הזה," אמר מהאבאלי לקיסר אבן-הירקן. "גם נשק, גם ברקים לא הצליחו לפגוע בו כהוא זה. מה עלינו לעשות?"
"כן, ודאי," אמר קיסר אבן-הירקן. "אך מה כן ניתן לעשות לברנש שכזה?"
"אין כל פלא בדבר," אמר לאו-טזו. "יש לזכור שהלז אכל אפרסקי אלמוות, שתה מן היין השמימי וגנב את אליקסיר-חיי-הנצח; חמש קערות מלאות, חלקן טריות וחלקן מבושלות, כולן בבטנו. ללא ספק עיבד אותן הלה באש הסאמאדהי והפך אותן למוצקות, דבר שעשה את גופו קשיח יותר מיהלום. קשה יהיה לפגוע בו, והמירב שניתן לעשותו הוא להביאו אלי. אשים אותו בכור-שמונה-השלשות ואתיך אותו באש אלכימית. תוך זמן קצר יהפוך לאפר, ואני אשיג שנית את האליקסיר שלי, אשר יישאר כמשקע בתחתית הכור."
קוף הועבר, לפיכך, לידיו של לאו-טזו, וארה-לאנג קיבל בשכרו מאה פרחי-זהב, מאה כדי יין שמימי ומאה גרגירי אליקסיר, וזאת מלבד כמות בלתי מבוטלת של אבני-חן, פנינים, בדי משי ורקמות, בהם נתבקש להתחלק עם אחיו. הוא הודה לקיסר ושב ל'נהר הנסך'.
כשחזר לאו-טזו ל"ארמון טושיטה', התיר את כבליו של קוף, שלף את הסכין שהיתה נעוצה בעצם חזהו, דחף אותו אל תוך כור המצרף והורה למשרתיו להבעיר אש הגונה. ובכן, כור זה מחולק לשמונה מדורים אשר כל אחד מהם מייצג אחת משמונה השלשות. קוף זחל והתפתל לעבר אותו החלק המיצג את השלושה 'סון'. 'סון' הלא היא רוח, ורוח הרי מלבה את האש, אך רוח מעלה גם עשן כך שעיניו של קוף החלו דומעות ונעשו אדומות, דבר ממנו לא החלים מאז ועד עצם היום הזה, ומסיבה זו הוא מכונה לעתים בשם 'עיניים בוערות'.
הזמן חלף לו, היום הארבעים ותשעה הגיע, ותהליכו האלכימי של לאו-טזו הגיע לסיומו. בעת שבא להסיר את המכסה מפתח הכור, היה קוף משפשף את עיניו בשתי ידיו, כה צורבות היו דמעותיו. מששמע את קולו של המכסה מורם, הביט כלפי מעלה; האור שחדר פנימה גרם לו לכאב עז כל כך, עד שלא יכול היה לשאת זאת עוד, זינק אל מחוץ לכור כשהוא משמיע קריאה נוראה ובבעיטה אדירה העיף את הכור משם והלאה. הוא נמלט מן החדר כשמשרתיו של לאו-טזו בעקבותיו, אך את כולם ניער מעליו, וכאשר הצליח לאו-טזו עצמו להיצמד אליו, העניק לו קוף מהלומה כזו שהפכה אותו 'ראש למטה ורגליים למעלה'. קוף הוציא אז את אלתו מאחורי אזנו וכך, חמוש שנית, רץ כמטורף בכל רחבי השמים, כשהוא מפחיד את תשעת הכוכבים כל כך עד שהללו נעלו עצמם מבפנים, ואף מלכי ארבעת אזורי השמים פינו את במת האירועים. הפעם היכה קוף סביבו ללא הבחנה, כשאינו נותן את דעתו במי הוא חובט ואת מה הינו הורס; איש לא הצליח לעצור בעדו וכבר עמד לנתץ לרסיסים את 'אולם הערפילים המכושפים' אלמלא נחפז לעברו ואנג לינג-קואן האלוהי, ושוט מתכת עצום בידו. "עצור, קוף מקולל," זעק בקול. "ראה מי עומד בפניך, וחדל מתעלוליך המטורפים!" קוף גמר בדעתו להימנע מכל ויכוח עמו, הרים את אלתו והלם, אך לינג-קואן הדף את מכתו בשוטו המונף.
וכך התנהל לו קרב גדול בין שני אלו, בחזיתו של 'אולם הערפילים המכושפים', אך ידו של איש מהם לא היתה על העליונה. לבסוף באו לעזרתו של לינג-קואן שלושים וששת אלי הסערה, וכהרף עין מצא עצמו קוף מוקף מכל עבריו בחניתות, רמחים, חרבות, שבטים, גרזנים, קרסים וחרמשים. עתה צץ בראשו הרעיון שזהו הזמן לשנות את מראהו, ולפיכך לבש צורה בעלת שלושה ראשים ושש ידים, כשבכל יד הוא אוחז באלת קסמים ואת כולן הוא מניף סביבו כגלגל טוויה ורגליו רוקדות להן ביניהם. אלי הסערה לא העזו להתקרב אליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנה הבאה תורי
|
|
|
|
|
|
|
קולות המלחמה הגיעו אף לאזניו של קיסר אבן-הירקן והלה שלח בבהלה רבה שני רצים לאזור המערבי כדי לראות אם יוכל בודהא לבוא לעזרתו. משהגיעו ופרטו את פשעיו של קוף ואת הצורך בעזרתו, אמר בודהא לבודהיסאטוות שהקיפוהו, "אתם הישארו כאן בשקט ב'אולם החוק', ואל תרפו את תנוחות היוגה שלכם. אני חייב לגשת עתה ולטפל באותו יצור אשר מקים מהומות בחצר-הטאואיסטים", אך עם זאת, ביקש מתלמידיו אנאנדה וקשיפה לבוא עימו. בהגיעם לשמים, שמעו קול המולה מעוררת יראה והבחינו בקוף, כשהוא מוקף על ידי שלושים וששת האלים. בודהא הורה לאלים להנמיך את כלי נשקם ולחזור למחנם, וביקש מקוף לגשת אליו. קוף שב ולבש את צורתו האמיתית והחל קורא בזעם, "איזה מין בונזו (כינוי עממי לכהנים בודהיסטים בסין וביפן) הנך, שמעז להטרידני בעיצומו של קרב?"
"הנני הבודהא מגן העדן המערבי, והגיע לאוזני דבר המהומות שמעורר אתה בשמים. מאין באת ומתי זכית בהארה, שמעז אתה להתנהג כך?"
"יציר השמים והארץ, בן אלמוות שנצרף באורח פלא,
מהר הפרחים והפירות, קוף קשיש הנני.
במערת מסך המים, שם מקום עיסוקי ומשלח ידי,
חבר מצאתי ומורה, והוא לימדני את הגדול שברזים.
מושלם עצמי עשיתי, באמנויות האלמוות הרבות,
ושינויי צורה רבים למדתי, לאין ספור או גבול.
קצתי באופקיו הצרים של עולם האדם,
ודבר לא יוכל לשמחני, למעט חיים ברקיע אבן-הירקן.
מדוע יהיה לאולמות השמים אדון אחד תמיד?
בשושלות אשר על פני האדמה, בא מלך אחר מלך,
החזק לחזק ממנו חייב להיכנע ולוותר על מקומו,
שכן אין גיבור אלא זה הנאבק בכוחות עליון."
כך דקלם לו קוף, ודבריו גרמו לבודהא לפרוץ בצחוק. "בסופו של דבר," אמר, "אינך אלא רוח-קוף. כיצד יכול אתה להשלות עצמך שתוכל לרשת את כיסאו של הקיסר? הקיסר הרי משכלל עצמו זה 1750 קלפאות, וכל קלפאה הריהי 129,000 שנים. רק שווה בנפשך כמה זמן דרוש כדי להשיג חוכמה נעלה כחכמתו! כיצד מעז אתה, שאין אתה אלא חיה אשר רק בגלגול חיים זה זכתה בחצי צורת אנוש, להתרברב כך? אתה פועל מעבר ליכולתך, וחוששני שסופך יהיה, משום כך, עגום. היכנע מיד וחדל מפטפוטי ההבלים ולא, אאלץ לטפל בך בנוקשות, כך שלא יישאר הרבה מחיי הנצח אליהם אתה משתוקק."
"יתכן והוא התחיל בגיל צעיר," אמר קוף, "אך אין כל סיבה לכך שישב על כיסאו לנצח. ישנו פתגם האומר, 'השנה, תורו של קיסר אבן-הירקן הוא; בשנה הבאה תורי.' אמור לו להסתלק ולפנות לי את מקומו. זהו כל חפצי, אך אם יסרב, אמשיך במעשי, והללו לעולם לא יזכו עוד בשלווה."
"איזה כישוף מצוי ברשותך," שאל בודהא, "אשר יאפשר לך להשתלט על מישורי השמים המבורכים?" "רבים," השיב קוף. "מלבד שבעים ושניים שינויי הצורה שברשותי, יכול אני לזנק מבעד לעננים מרחק של מאה ושמונה אלפי פרסאות בקפיצה אחת. האם אינני מתאים לשבת על כס מלכות השמים?"
"אתערב איתך," אמר בודהא. "אם אכן כה פיקח הנך, עבור את כף ידי הימנית בקפיצה. אם תצליח, אומר לקיסר אבן-הירקן לבוא ולחיות עמי בגן העדן המערבי, ותוכל לקבל את כיסאו ללא טרחה נוספת מצדך. אך במידה ותיכשל, תיאלץ לשוב ולרצות את עונשך במשך קלפאות רבות, לפני שתוכל לשוב ולשוחח עמי בנדון."
"הבודהא הזה," הרהר קוף, "הינו שוטה גמור. יש ביכולתי לעבור מאה ושמונה אלף פרסאות בקפיצה אחת, בעוד שרוחב כף ידו אינו עולה על שמונה אינצ'ים. כיצד אוכל להיכשל?"
"האם בטוח אתה שמעמדך מאפשר לך לעשות זאת עבורי?" שאל קוף.
"ללא ספק," אמר בודהא.
הוא פרש את כף ידו הימנית שגודלה לא עלה על זה של עלה הלוטוס, וקוף, שהניח את אלתו מאחורי אוזנו, קפץ בכל מאודו. "הכל מתנהל כשורה," אמר לעצמו, "וודאי עברתי אותה כבר." הוא חלף באוויר במהירות רבה כל כך, עד שהיה בלתי נראה כמעט, ובודהא, שהתבונן בו בעין החכמה שלו, לא יכול היה לראות אלא סביבון הנורה לדרכו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החכם הדגול בן מעלתם של השמים היה כאן
|
|
|
|
|
|
|
לבסוף הגיע קוף לחמישה עמודים ורודים שהזדקרו להם לחלל האוויר. "כאן מצוי סוף העולם," הרהר קוף לעצמו. "כל שנותר לי לעשות עתה הוא לשוב לבודהא ולדרוש את זכייתי, מאחר שהכס הינו שלי."
"המתן רגע," עצר בעצמו, "עדיף יהיה להשאיר סימן כלשהו, במקרה ויתגלו חילוקי דעות עם בודהא". הוא תלש מגופו שערה, נשף עליה וקרא, "השתני!", ומיד הפכה השערה למכחול-סופרים נוטף דיו ובאמצעותה כתב בבסיסו של אחד העמודים, 'החכם הדגול בן מעלתם של השמים היה כאן'. אז, מתוך רצון לבטא את הבוז שרחש, הטיל מימיו בתחתית העמוד הראשון וזינק חזרה למקום ממנו בא. בעמדו על כף ידו של בודהא, אמר, "ובכן, הלכתי וחזרתי. עכשיו יכול אתה לגשת לקיסר אבן-הירקן ולאמר לו להעביר לרשותי את 'ארמון השמים'".
"קוף מצחין שכמותך," אמר בודהא, "היית כל הזמן על כף ידי."
"אתה טועה לחלוטין," אמר קוף. "הגעתי לקצה העולם, ושם ראיתי חמישה עמודים בגון-הבשר מזדקרים לעבר השמים. רשמתי דבר מה על אחד מהם, ואוכל לקחתך לשם כדי שתיווכח במו עיניך, אם תרצה."
"אין בכך כל צורך," אמר בודהא, "רק תסתכל למטה." קוף השפיל מטה את שתי עיניו הבוערות והמתכתיות ושם, בבסיס אצבעו האמצעית של בודהא הבחין בכתובת הבאה, 'החכם הדגול בן מעלתם של השמים היה כאן', ומן החיבור בין אגודלו של בודהא ואצבעו עלתה צחנת שתן-קופים עזה. זמן מה נדרש לו לקוף להתגבר על תדהמתו, ולבסוף אמר, "אין זה אפשרי, אין זה אפשרי! רשמתי זאת על גבי עמוד שהזדקר לשמים. כיצד הגיע הדבר לאצבעו של בודהא? הוא עורך עלי כישוף כלשהו. הבא אחזור ואעיף מבט שנית." קוף יקר! הנה הוא מתמתח ומכין עצמו לזינוק נוסף... ואז הפנה בודהא את ראשו והשליך את קוף החוצה מבעד לשער הרקיע המערבי. בעשותו זאת, הפך את חמש אצבעותיו לחמשת היסודות, הלא הם 'מתכת', 'עץ', 'מים', 'אש' ו'אדמה', והללו הפכו להר בעל חמש פסגות המכונה וו הסינג שאן (הר חמשת היסודות), אשר העיק על קוף בכוח רב כל כך, שהיה בו די להצמידו למקומו. רוחות הסערה, אנאנדה וקשיפה הצמידו כפות ידיהם זו לזו וקראו בקול "הידד!"
בודהא, אשר בדרך זו הכניע את הקוף המשחית, הורה לאנאנדה ולקשיפה לשוב עימו אל הרקיע המערבי. בעומדם לעזוב, הגיעו שני רצים דחופים מ'אולם הערפילים המכושפים' ובפיהם ההודעה, "מפצירים אנו בטאטאגאטה, אחד מכינוייו של בודהא שקיאמוני, להמתין מעט. אדוננו מצוי בדרכו לכאן". בודהא הפנה את ראשו, ותוך זמן קצר ראה מרכבה רתומה לשמונה עופות-חול ומכוסה באפיריון נוצץ באבנים יקרות. מיד נשמע קולם של כלי נגינה מרובים לאין ספור, מלווה בשירת מקהלת צבא רוחות אדירה. מחלל האוויר נפלו להם עלי כותרת של פרחי הלוטוס וניחוח קטורת עדין נישא באוויר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משתה ההודיה של בני האלמוות
|
|
|
|
|
|
|
"אין מילים בפי להביע את תודתי על אופן טיפולך במפלצת ההיא," פתח קיסר אבן-הירקן ואמר משעצרה מרכבתו; "ואם תואיל בטובך לשהות עמנו מעט, אזמן מיד את כל בני האלמוות למשתה הודיה."
בודהא לא חפץ לסרב. "לא ראיתי כל דרך אחרת אלא להיענות לבקשת הוד מעלתו," אמר. "ואל לנו לזקוף את ההצלחה הפעוטה בה זכינו למלאכתי, כי אם לזכותו של 'אבי הטאו' ולאלוהויות אחרות."
המשתה עמד להגיע לסיומו, כאשר נכנס אחד הבלשים השמימיים והודיע, " 'החכם הדגול' משרבב את ראשו החוצה!"
"אין בכך כל סיבה לדאגה," אמר בודהא והוציא משרוולו חותם אשר עליו היתה מוטבעת הכתובת 'אום מאני פדמה הום'. הוא הפקיד אותו בידיו של אנאנדה והורה לו להטביעו בפסגת ההר. אנאנדה יצא משער השמים, הגיע להר חמשת היסודות והטביע את החותם בכוח רב על לוח אבן רבוע שהיה מצוי בדיוק בפסגתו. ההר היכה שורשים והתחבר לאדמה. היה בו די אוויר לנשימה, אך אף לא סדק או חריץ אחד שדרכו ניתן היה לדחוק יד או ראש.
"סגרתי עליו את הגולל," הכריז אנאנדה. בודהא בירך אז את קיסר אבן-הירקן ואת כל אנשי חצרו לשלום ויצא מבעד לשער השמים בלווית צמד תלמידיו. אך ברחמיו הפקיד רוח שומרת להשגיח על ההר. "לכשירעב," הורה, "תן לו לאכול גלולת ברזל, ולכשיצמא, הבא לו מיץ נחושת לשתות. כאשר תסתיים תקופת מאסרו, ימצא כבר מי שיבוא וישחרר אותו".
ואם אינכם יודעים כעבור כמה זמן, באיזו שנה ובאיזה חודש, תמו ימי מאסרו, חייבים אתם להמשיך ולהקשיב לפרק הבא.
"המסע למערב", תרגום: ניצן וייסמן, הוצאת אסטרולוג.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
