 |
/images/archive/gallery/151/062.jpg מרי רת'בון.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| בשנות השישים מרי רת'בון מכרה ברחובות סן פרנסיסקו עוגיות מריחואנה. 40 שנה מאוחר יותר אושר בקליפורניה החוק לשימוש רפואי בצמח. תולדות הניו אייג' פרק 10 |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
11/8/2004 9:53 |
|
|
|
|
|
|
|
בודהה אמר שהאלמנט הקבוע היחיד בחיים הוא השינוי הבלתי פוסק. ההיסטוריה הפנימית, האישית שלנו, וההיסטוריה החיצונית, הן אחיות. והן משפיעות זו על זו. אבל מי באמת מניע את גלגלי ההיסטוריה ה"גדולה"? האנשים שבקצה הסולם או אלה שלאורכו, או אפילו בתחתיתו? ברור שמדי פעם מופיע מישהו "גדול" כמו סאדאת או גאנדי, ונותן דחיפה היסטורית קדימה, בה במידה שמהצד השני מופיעה מוטציה אנושית דוגמת אדולף או אוסאמה ומדרדר אותנו אחורה לתהומות שעד אותו רגע איש לא חשב שהם אפשריים אפילו בתור חלום בלהות.
אלה הדמויות הלא מובנות שהצליחו לגרום למהפכים הטובים והרעים שעליהם לומדים בבתי הספר. הם גם אלה שקובעים מה טוב ומה רע, מה חוקי ומה לא.
אבל
ההיסטוריה היא למעשה הווה מתמשך המורכב ממעט מנהיגים - על פי רוב גרועים - ומהמוני אנשים קטנים שתורמים את חלקם במסירות ובצניעות, מבלי להיכנס לספרי ההיסטוריה הממסדית, ובהרבה מקרים למרות הפרעות בלתי פוסקות מצד האנשים שבאמת מנהלים את העולם, "הגברים השמנים בחליפות האפורות" כפי שג'ון לנון קרא להם.
האשה השחורה הראשונה שהעזה לנסוע באוטובוס ללבנים בלבד באלבמה לא קיבלה - בניגוד ליאסר עראפת - פרס נובל, אבל בלי הנסיעה הזאת אמריקה היתה נראית קצת אחרת בארבעים השנים שחלפו מאז. ובצד השני - איש קטן (מכל הבחינות) ומופרע בשם יגאל עמיר שינה בשניות מספר את חייהם של מיליונים, ויש מן הסתם מי שחושב שמגיע לו פרס נובל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבראוניז של מרי
|
|
|
 |
|
|
|
גם מרי רת'בון ז"ל, או בכינוייה בראוני מרי, לא קיבלה פרס נובל, ולא תקראו עליה בספרי ההיסטוריה, לפחות לא הרשמית. אבל סיפור חייה הוא הדוגמה הקלאסית לאשה קטנה שעשתה מה שאינספור אנשים גדולים יכלו לעשות אבל לא רצו. הסאגה של מרי, הדבר הקרוב ביותר לקדושה שאני יכול לחשוב עליו בתרבות החילונית, לא היתה מתאפשרת בשום מקום אחר פרט לסן פרנסיסקו, שאת מסע הגעגועים אליה התחלנו בשבוע שעבר. רק בעיר שהורידה לחצי התורן את הדגל שעל בית העירייה כאשר ג'רי גרסייה נפטר, רק במקום שפתיחות וכבוד לאחר הם חלק מהאתוס המקובל על הכל, יכולה היתה מרי לעשות את מה שעשתה, ואפילו לזכות בסופו של דבר בהוקרת הממסד.
מרי רת'בון, אשה שברירית ומוגבלת פיזית, הגיעה לסן פרנסיסקו בשנות הארבעים. היא היתה כבת עשרים כשהגיעה העירה, וכשפרצה מהפכת ההיפיז עשרים שנה מאוחר יותר, היא כבר הייתה בין ההיפים היותר מבוגרים בסביבה.
באופן רשמי היא עבדה כמלצרית, אבל השלימה את הכנסתה בעזרת כישרון האפייה שלה, שדי מהר זיכה אותה בכינוי "בראוני מרי" והפך אותה לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הסן פרנסיסקני.
לשם בראוני מרי זכתה רת'בון כאשר הסתובבה בשכונות הקוֹליות של העיר, בעיקר בהייט אשבורי ובשכונת קסטרו (מעוז הגייז) כשהיא נושאת סלסלה מכוסה במפית לבנה ובתוכה עוגיות הפלא שלה, בראוניז אמריקאיות לכל דבר, עשויות מכל המרכיבים הרגילים, בצק, סוכר, שוקולד - פלוס מריחואנה והרבה אהבה. המחיר היה 2 דולר לחתיכה. כל מי שהכיר את סן פרנסיסקו האמיתית הכיר את הבראוניז של מריה הקדושה. בשנות השבעים והשמונים הבראוניז של מרי היו הסוד הידוע ביותר בעיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמא תרזה של סן פרנסיסקו
|
|
|
|
|
|
|
מרי המשיכה בעבודת הקודש שלה. בעצמה חולת סרטן ובעלת שתי ברכיים מלאכותיות, אפתה במשך חמש עשרה שנים אלפי עוגיות שהוכיחו את עצמן כאפקטיביות ביותר בשיכוך כאבים ובהגברת התיאבון לחולים סופניים. הממסד הרפואי בסן פרנסיסקו שיתף פעולה. המריחואנה עצמה, תנובת מחוז המבולט (הטובה ביותר בעולם, אגב) הוענקה כתרומה על ידי איגוד המגדלים, חומרי האפייה הגיעו בהתנדבות מסוחרים ומאפיות בעיר, ומרי הפכה לסלבריטאית ולדוברת נלהבת בעד לגליזציה של מריחואנה לשימוש רפואי. היא רואיינה בכלי תקשורת אמריקאיים חשובים והוזמנה לכינוסים מדעיים.
ב-1990, בגיל 71, נעצרה מרי בפעם השלישית והאחרונה, בעיירה קָזדֶרו שליד סן פרנסיסקו בעיצומה של אפייה. המשטרה מצאה את מה שחיפשה - קילו מריחואנה, אבל מרי כבר הפכה לאגדה - אמא תרזה של סן פרנסיסקו, והתקשורת יחד עם כמה מעורכי הדין החשובים בעיר התגייסו למען הסבתא החביבה.
שוב נסגר התיק נגדה. לא ברור מה עלה בגורלו של הקילו. מרי המשיכה בשלה אף שמצבה הבריאותי הלך והידרדר. מבחוץ היא נראתה אשה קטנה וחביבה, הסבתא האמריקאית האולטימטיבית, עד שפתחה את הפה. שפת הרחוב שלה, שרכשה במשך חיים שלמים בקרב השכבות הפחות מתוחכמות של העיר, היתה ניגוד מקסים להופעתה החיצונית.
בסופו של דבר אפילו הממסד הכיר בסגולותיה של הצדקת המופלאה הזאת. היא זכתה לכמה פרסים על עבודתה הציבורית, ומועצת עיריית סן פרנסיסקו הכריזה על ה-25 באפריל 92 ' כיום בראוני מרי.
גם דניס פרון המשיך בעבודתו. הוא היה בין יוזמי Prop 215 - The Compassionate Use Act of 1996 , שהפך בנובמבר 1996 לחוק בקליפורניה, חוק המתיר גידול ושימוש במריחואנה לצרכים רפואיים ביותר ממאה מחלות, כולל סרטן וטרשת ונפוצה. 56 אחוז מהבוחרים הצביעו בעד החוק. בעקבות קליפורניה גם אריזונה, אלסקה, וושינגטון ונבדה הצטרפו.
שלוש שנים אחרי כן, בגיל 77, נפטרה בראוני מרי, בעוני ומחסור, ממחלת הסרטן. יהי זכרה ברוך.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
