 |
/images/archive/gallery/352/860.jpg מיכל תיק.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| הדתייה שמעצבת לחילוניות, או החילונית שמעצבת לדתיות? מיכל תיק, מעצבת אופנה מהאליטה של בני ברק, לא בעניין של הגדרות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
26/8/2005 10:07 |
|
|
|
|
|
|
|
חמש נשים זהות, אחידות, כמו יצאו מפס ייצור של סמינר בנות קפדני, כורעות חשופות רגליים על רצפה שחורה ומתחילות להתנועע ימינה ושמאלה בחושניות. על ראשן פאה בלונדינית ארוכה ולגופן שמלה עשויה בד גולמי צבוע ורוד מלוכלך ועיטורי זהב, אדפטציה לתלבושת האחידה של תלמידות הסמינר בית יעקב. גב השמלה שרוך ברצועות עור שחורות המזכירות תפילין. כך נפתח פרויקט הגמר של מיכל תיק בסיום לימודיה במסלול לעיצוב תלבושות ובמה במגמה לאופנה בשנקר לפני שלוש שנים.
התצוגה נמשכת. חמש הנשים קולעות זו לזו צמות. האמצעית זוכה לשתיים, אחת מכל צד, היתר לצמה מרכזית, סימן היכר בחברה החרדית לבחורה שהגיעה לפרקה ופנויה לשידוך. לצלילי מיקס מוזיקלי בין שירת חזנות של המזמור "אשת חיל", ששר בעלה שי, לגניחות מתפנקות של מדונה בשיר "ארוטיקה", הן רוקדות על הגבול הדק שבין ריקוד חסידים משולהב לפרובוקטיביות של בורדל. רק ברגע הסיום גובר קול החזן על מדונה: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".
"עדיין מאוד מרגש אותי לראות
את הפרויקט כל פעם מחדש", לוחשת תיק, 26, כשהיא שרועה על ספת הטלוויזיה בביתה שבמושב נחלים. "הפרויקט היה תהליך חפירה, התעמקות במקומות הכי כואבים שלי. הוא מסכם בעצם את סיפור חיי ושאלת המקום האישי שלי: אני גם אישה, גם דתייה, גם מעצבת אופנה, גם פותחת חנות בדיזנגוף במקביל לחנות ברחוב רבי עקיבא בבני ברק וגם מגדלת שני ילדים. פעם נשים נמדדו בתפירה, באפייה, במלאכת יד, במי רקמה יותר יפה, במי שותקת ממש מצוין. היום זה בדיוק הפוך: את צריכה לעשות הכול כדי להפוך לאישה האידאלית וזה משהו בלתי ניתן להשגה. לעבוד בעבודה כל יום עד חמש, להביא משכורת ממוצעת מינוס, שבקושי מצליחה לכסות את המעונות של הילדים, ולהסתובב כל היום עם מועקה ורגשות אשם - חוץ מלצעוק צעקה אילמת מה שנותר לאישה בישראל זה רק לדפוק את הראש בקיר. הבאנו את עצמנו למקום הזה שבו אנו רוצות להיות כמו גברים, ועדיין אין אף גבר שייצא בבוקר לעבודה וכשיתקשרו מהגן הוא זה שיצטרך לצאת מהעבודה. גם בדת יש דברים בלתי נתפשים לנשים: למה אנחנו לא מניין? למה אנחנו לא עולות לתורה?".
אולי כי הדת היהודית שוביניסטית?
"להרבה אנשים מבחוץ הדת נראית שוביניסטית, אבל הדת היהודית מאדירה את כוחה של האישה. יש 200 אלף מצוות ביהדות שהגבר מחויב כלפי האישה, ולא להפך. היא שוביניסטית למי שרואה את הדברים כמותר ואסור לאישה דתייה".
איך את מסבירה את נושא הנשים העגונות?
"לא לכל יש לי הסברים, בעיקר כי אני לא מחפשת אותם. בעבר זה נועד כדי שהגירושים לא יהיו קלים. הרי ממה זה התחיל? כשגבר יצא למלחמה והיה לוקח לו 15 שנה לחזור. זה לא שהיית עולה על מטוס ומגיע חזרה תוך 25 דקות. יש המון דברים ביהדות כיום שלא משיקים לאורח החיים העכשווי. אותו דבר נושא הקטניות בפסח. למה אסור לאכול קטניות? מחשש שמא התערבבו גרגירי חיטה. אבל תסביר לי איפה יכול להתערבב היום קמח בקופסאות שימורי תירס? זה מנותק מהמציאות. והנה, הרבה מאוד מחברי האשכנזים כן אוכלים קטניות בפסח, כי זה מה שהם מצאו לנכון לעשות. הם לא רואים בזה ביג דיל. אני לא אוכלת מסיבה אחת: כבוד להורים שלי. אני אומרת לעצמי: 'שבוע מחורבן אחד לא תאכלי תירס, מזה תמותי?'".
תוכלי לפחות להסתפק בקלח תירס?
"תתפלא, אבל אבא שלי שאל פעם שאלת רב, וקלח תירס מותר לאכול. זה אבסורד. אבל אני לא אצא למלחמות ואעלה על בריקדות בשביל תירס. על האפשרות ללבוש מכנסיים הייתי יוצאת קודם. לא יודעת אם מלחמת עולם, אבל מכנסיים פשוט הרבה יותר נוחים ואני לא רואה בללבוש מכנסיים בעיה חמורה. תירס בפסח הרבה פחות חשוב לי. בסופו של דבר, הרי שאלת רב זה דבר נזיל. פשוט תשאל רב שייתן לך את התשובה שתרצה לשמוע".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש דתיים ויש צמחונים
|
|
|
 |
|
|
|
בחודש הקרוב תשיק תיק חנות בגדים ברחוב דיזנגוף, ולאחר החגים חנות נוספת בקניון החדש שייפתח בבני ברק. שני קצוות שונים, עולמות אחרים ומעצבת אחת שמותחת חוט מקשר בין עיר ילדותה ונוף הפשקווילים לתככים ולמניירות של סצנת האופנה המקומית. העוני שדבוק במדרכות רחוב רבי עקיבא כמו גומי לעיסה זול מפחיד אותה פחות מהמזימות שרוקמים מעצבי האופנה בתל אביב. אגב, שכירות ברחוב החרדי מאמירה ל-4,000 דולר לחודש תמורת 30 מ"ר חזיתיים, פי ארבעה מדיזנגוף.
תיק היא בת לאצולה בני ברקית. אבי סבה מצד אמה הוא יצחק גרשטנקורן, מייסד בני ברק וראש העיר הראשון שלה, שעלה ארצה מוורשה עם קבוצת חסידים מחסידות סקרנביץ' בשנת תרפ"ד (24'). "הוא גדל בחסידות שהתנגדה לכל הרעיון הציוני, שהיה בסיס רעיון החילוניות", מדפדפת תיק בספרי ההיסטוריה. "הוא עשה צעד מנוגד לחסידות, אבל בתוך החסידות עצמה. זה לא שהוא קם, מרד והצטרף להפועל המזרחי". גרשטנקורן הקים את אגודת בית ונחלה שרכשה קרקעות מחברת גאולה בע"מ בקטע שבין פתח תקווה ותל אביב, וקבע שם את חזונו: עיר חרדית ציונית. אחד החסידים שעלו עימו היה חברו שלום תיק, סבא רבא של שי, בעלה של תיק.
היא גדלה על גבול בני ברק-רמת גן, לא הרחק מתיכון הרא"ה, כבת בכורה ליצחק ולאה פניגשטיין. יש לה שתי אחיות: שרה, 24, ורעות , 19 וחצי. אביה בעל עסק לחומרי טיפול לשיער פאות, אמה עובדת במאגר מוח העצם של מרכז אורנית, בית החלמה לילדים ונוער חולי סרטן, שהקימה אחותה, ד"ר ברכה זיסר, אשתו של איש העסקים המולטי מיליונר מוטי זיסר. הוריה חינכו אותה לערכי הליברליות וזרמו איתה לאן שגלשה. היא העדיפה, למשל, ללמוד בתיכון הדתי לבנות אמי"ת תל אביב שידוע ברמה דתית חלשה מאוד, ולא באחד מתיכוניה היוקרתיים של בני ברק. הסיבה: זה היה בית הספר היחיד עם מגמת עיצוב אופנה לצד לימודי משנה.
"למזלי הם לא התעלפו אלא הלכו למצוא לי פתרון", מפרגנת תיק להוריה."זה צעד ששינה את חיי. אם הייתי הולכת ללמוד בבית ספר רגיל, מן הסתם לא הייתי כאן היום. הייתי גננת, אחות, מורה. משהו כזה". היא היתה האשכנזייה היחידה בבית הספר והיחידה שביקרה בסניף בני עקיבא בכיתה של בנות חובבות מסורת. "אתה יודע, הלכו לבית הספר, ראו את משחק השבת", היא מסבירה.
גם את לא ממש דתייה קונוונציונלית.
"הדת עבורי זה בחירה באורח חיים. לאנשים מאוד קשה להבין שיש אנשים שעושים בחירות אחרות, אולי פחות טובות, בגלל שהקולקטיב פשוט לא מתאים להם. זה משהו שבחרתי, כמו שאנשים בחרו להיות צמחוניים. אותי זה הפך ליותר מאושרת ואני מקווה שבאיזה מקום זה הופך את העולם למקום מאושר. הציבור הדתי, לפחות האנשים סביבי, הבינו שדת כיום זה לא משהו שחייבים לעשות, אלא בחירה".
"תקופה מסוימת הרגשתי שנגררתי, שאני שם בגלל שנולדתי להורים דתיים, אבל היום נוח לי היכן שאני. יש דברים שאני עושה וההורים שלי לא עושים ולהפך. אני הראשונה מבין הבנות במשפחה שהולכת עם מכנסיים. אבל התחלתי עם זה בהדרגה בסוף שנה ב' בשנקר, לאחר שהתחתנתי. אני גם תמיד אומרת שעבור אנשים חילונים אנחנו לא נראים דתיים, למעט העיגול על הראש של שי. גם לאנשים דתיים, שלא מכירים אותנו, אנחנו דתיים לייט, כשרות ושבת כזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דגם של תיק
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הזה
|
|
|
|
|
|
|
"במהותנו, לשי ולי יש הוויה מאוד חסידית, שמיסודה עבודת השם, או ווטאבר, צריכה לבוא מתוך שמחה. זה לא מועקה על הנשמה. אנחנו מחזיקים, למשל, גמ"ח של שמלות כלה ומאמינים בגמילות חסדים, שזה משהו שלא כולם יודעים. לעומת זאת, אני לא מאמינה שאת אלוהים מעניין במיוחד אם אני מדליקה או מכבה את האור בשבת. אני לא, אבל פייר, עם יד על הלב, אם נופל לי החשמל בשבת אני בקטנה מרימה אותו. אני לא פנאטית או מיסיונרית ולא חושבת שכולם צריכים להיות דתיים או שהם מפסידים את האור הגדול. יכול להיות שאם היה קורץ לי העולם החילוני הייתי בודקת אותו, אבל לא קורץ לי לאכול שרצים או לנסוע בשבת. הבעיות מתחילות כשאני צריכה להסביר את עצמי. כשאני נכנסת לפגישה ואומרים לי: 'את דתייה? אז איך את הולכת עם מכנסי ג'ינס?'".
את גם בחרת ללכת ללא כיסוי ראש.
"כשהתארסתי היה ברור לי שאני אלך עם כיסוי ראש. מן הסתם זה נבע מכך שהייתי הראשונה בחבר'ה שהתארסה והתחתנה, סוג של השווצה. יום אחד אבא שלי בא ואמר לי: 'יש לי בקשה אלייך, ואחרי שאבקש אותה ממך לא אבקש ממך שום בקשה בנושא הדתי. אם את שמה כיסוי ראש אל תורידי אותו בחיים שלך'. דיברתי עם שי, והוא אמר, 'תעשי מה שאת רוצה', אבל את אורח חיי לא אשנה. את תצטרכי ללכת עם 'הדבר הזה' לים, ללכת עם 'הדבר הזה' כשאני הולך לצדך עם כפכפים ומכנסיים קצרים, תצטרכי ללכת עם 'הדבר הזה' כל הזמן. אז התחלתי ללכת עם כיסוי ראש בשבתות ולאירועים בעלי צביון דתי: חתונות, בריתות, בר מצוות, וזה עבר. ופה, בנקודה הזאת, תמצית הרעיון הדתי. נגיד שהייתי לוקחת את זה על עצמי. כל הרעיון הדתי היה הופך לשנאה בגלל 'הדבר הזה' על הראש והייתי יוצרת אנטגוניזם לדת".
ופאה לא היתה אופציה?
"תשמע, זה נורא יפה הקסטיום הזה. אבא שלי מייצר את כל החומרים לפאות, כך שהוא מכיר את שוק הפאות ממש מקרוב. איך הוא אמר לי פעם? 'זה נורא יפה שיש לך קסטיום בחוץ, אבל בעוד חמש שנים, כשתורידי את הפאה, תגלי ליפה על הראש, ואת בעלך, שכביכול בשבילו את הולכת בכיסוי ראש, זה לא ממש ישמח'. אני כבר לא נכנסת למה עדיף. אני לא חייבת לאף אחד תשובות חוץ מלעצמי, לבעלי, אולי לילדים שלי ולקב"ה. בדיוק כמו שאני לא מנצנצת בדברים שאני עושה, אל תנצנצו בדברים שאני לא עושה. החשבונות שלי איתו למעלה. אני גם לא מאמינה שהוא רואה חשבון, אגב. לא חושבת שהוא עוסק בפנקסנות מה אני עושה או מה אני לא עושה. זה לא מעניין אותו בכלל. כל הכללים הדתיים האלו נועדו כדי לנהל את מערך החיים שלנו וזה עובד בשבילי ומקל עלי כמו ספר הדרכה למכונת כביסה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פריק שואו
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שנה של שירות לאומי בבית החולים לילדים אלין שבירושלים עצרה תיק בעוד תחנה לא מקובלת בחיים הדתיים: שנקר. בשנה הראשונה הודבק לה הכינוי "הדתייה", שטבע ידידה שחר דנציגר, כיום מעצב בקסטרו. "אני אדם מאוד חזק ונורא קשה לשבור את רוחי בדברים האלה", נזכרת תיק. "כשהגעתי לשנקר הכרתי את העולם החילוני לא רע. היינו ארבע בנות דתיות במחזור, ופה התחילו הבעיות, כי כל אחת היתה דתייה אחרת: אחת הולכת עם מכנסיים, אחת לא, אחת לא מברכת והרביעית לא נוטלת ידיים, ואז מתחילים לתפוס אותך ולשאול: היי, למה לא בירכת?', 'למה לא נטלת ידיים? הרי אכלת תפוח'. ידעתי שהתעלמות תביא אותי למקום הרבה יותר טוב. אז בשנה א' קראו לי הדתייה'. 'הדתייה אמרה', 'הדתייה עשתה', וזה עבר. אל תשכח שזו שנה ראשונה ו-40 סטודנטים שאף אחד לא מכיר את השני, מן הסתם תהיה ציניות".
למה נטפלו אלייך ולא אל שלוש הדתיות האחרות?
"לדעתי כי הבאתי להם בפרצוף משהו שהיה עבורם שוק. דתייה, שהתחתנה בגיל 20 בתולה, שזה דבר שנשגב מבינתם. זה משהו שהם לא יוכלו להבין אותו לולם. אתה יכול לנסות ולהסביר ימים ולילות, אבל אף אחת מהבנות לא יכולה היתה להבין למה דבר כזה קורה. יכולתי להסביר שחונכתי אחרת ושאני מאמינה שחיי הנישואים הם מעבר לזה. אלף סיבות. אבל אני תמיד אראה להם כמו פריק שואו. מה שהכה אותי בבום היה הבורות גם אצל המרצים".
לדוגמה?
"שנה א', שיעור אורנמנטיקה. הבאתי מגדל בשמים של הבדלה. המרצה התעלף מאושר והחל להסביר לסטודנטים מה זה. ואני? שותקת. הוא מסביר שבפנים מדליקים אש, ויוצא משם עשן, וכשהוא סיים, אמרתי לו: שמע, אני חייבת לומר לך שכל מה שאמרת לא נכון. בטח שלא מדליקים אש. זה אולי מתאים לכל הכמרים שמסתובבים עם זה בכנסייה, אבל לא ביהדות'. הוא החוויר מבושה ובינתיים הסברתי לסטודנטים מה עושים עם זה, לא שזה כזה עניין אותם"
"מלבד הבורות נתקלתי שם בחוסר אכפתיות. נוצר כאן מצב הפוך: ככל שאתה יותר בור אתה יותר גבר. הרבה חילונים יבינו בדתות אחרות: מי באיסלאם, מי בהודו, אבל דברים בסיסיים ביהדות? אנטגוניזם. הכניסו להם לראש שאם הם יידעו משהו ביהדות הם יהפכו לדתיים ודתיים זה רע מאוד. למה זה קורה? פייר, הממסד הדתי משניא את עצמו. מספיק שחברה של חברה של חבר של אח של מישהו עשו לו איזה עניין ברבנות, וזה מספיק. וזה קורה וקורה הרבה. יש במדינה בעיה: חילונים לא יכולים להפריד ביני לבין חרדים. זה גרם לי להרגיש עוף מוזר, אבל עברתי שם כמה מהחוויות המעצבות של חיי".
למשל?
"זאת היתה פעם ראשונה שישבתי בכיתה שלמה של חילונים, ובוא נגיד את האמת, זה ההארד קור של החילונים. זה לא סתם איזה חילוני מפתח תקווה, זה אנשים שלימודי אופנה זה מה שהם. מקום שבו ראיתי גברים שהולכים עם חצאיות סקוטיות ומדברים האחד לשני בלשון נקבה. זה לא משהו שאני רואה על בסיס יומיומי. חברים שלי לא האמינו לי כשהייתי מספרת להם, אבל אחרי שנה כבר פיתחתי אדישות לזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מכוער זה יחסי, לא?
|
|
|
|
|
|
|
מעצבת האופנה מירית ויינשטוק, בת מחזורה של תיק, זוכרת אותה במעומעם: "לא הכרתי אותה לעומק כי היא היתה בכיתה השנייה ולא מישהי שחשבתי שהיא וואו'. בשנה ד' היא כבר היתה עם ילד, שזה מטורף בעיני לגדל ילד במקביל לפרויקט גמר". לעומת זאת, ניבי ברקר, כיום מעצבת בקסטרו מן, ואירה גולדמן, מעצבת בקום איל פו, זוכרות אותה היטב. "היא אדם חיובי וצבעוני ובעבודות שלה הדת תמיד היתה נושא מרכזי", אומרת ברקר.
"עבורי היא הדתייה החדשה", נותנת בה גולדמן סימנים. "יש לה ראייה מאוד יפה על הדת. כבן אדם מאוד חילוני אני יכולה להעיד שהיא הפריכה לי הרבה סטיגמות שהיו לי על הציבור האורתודוקסי. היא לא מהטיפוס שכופה את עצמו. היא אדם פתוח והיתה מציגה לי פרשנויות מעניינות ולא מתקופת האבן".
בסוף שנה ב' החליפה תיק את מסלול עיצוב האופנה בעיצוב תלבושות לבמה. אחת הסיבות למהלך היתה ביקורת העבודות שניתנת שם מדי קורס. "יושבים שם חמישה אנשים שאין להם בעיה לומר לך: זה נורא מכוער'", היא אומרת בסרקזם. "ואם נביא חמישה אנשים אחרים? ואם נביא אנשים שלא מדברים עברית? כל הזמן הזה שאלתי את עצמי על מה לעזאזל אני מקבלת את ה-80 הזה. בפרויקט גברים נושא ההשראה שלי היה תנינים. חשבתי מה היה אם הייתי מביאה חמישה אנשים שהם ציידי תנינים, הציון שלי יהיה גבוה בגלל שהם אוהבי תנינים? ואם נביא חמישה אנשים שננשכו על ידי תנין פעם? אז החמישה האלו לא יתחברו לעבודה שלי. ואם זה מכוער בעיניהם? מכוער זה עניין יחסי. אין כאן נכון או לא נכון. אתה יכול להיכנס לחנות בגדים ולראות דברים מאוד מכוערים ולומר איכס. אבל תסתכל ברחוב כמה אנשים לבושים רע, מתוך עשרה, תשעה וחצי לבושים רע בעיני. אבל הם קונים בגדים איפשהו, לא? ככה שאין פה מצב של קליעה למטרה. הבנתי שאני אף פעם לא אקלע לטעם שלהם כי מעולם לא אדע את הנוסחה המדויקת. עד היום אני לא יודעת את הנוסחה המדויקת".
"כשהקמתי את העסק גיליתי שיש לי חסך בהמון דברים טכניים. הרי הקולקציה הכי רחבה שאתה מגיע אליה היא חמישה דגמים. ובעולם האמיתי אין דבר כזה קולקציה של חמישה פריטים. חמישה פריטים זה חמישה פריטים, וזהו. היה בי סוג של תסכול. איפה זה ואיפה העולם האמיתי. כל תהליך הייצור הוא דבר שלא נלמד בשנקר. איפה הבעיה? מכניסים לסטודנטים שהעיצוב הוא בעצם הדבר הכי חשוב בעולם. אף פעם לא מסבירים להם שזה מאוד יפה שאתה מעצב אופנה מוכשר, אבל אם אתה רק יודע לצייר את הדברים האלה בחיים לא יקרה איתם שום דבר. לא כל מי שעוזב את שנקר הופך להיות ג'ון גליאנו ובצ'יק מייצרים לו בגדים. בסופו של דבר כולנו מגיעים לנחלת בנימין ומתחננים כמו עכברים על נפשנו שאיזה סיטונאי יסכים בכלל למכור לנו שני גלילים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באישור קובי אריאלי
|
|
|
|
|
|
|
שלוש שנים מסיום לימודיה מחזיקה תיק במותג שנמכר כרגע כחנות בתוך חנות ברשת גלריית המעצבים. דקדוקי ההלכה וסייגי הצניעות באים לידי ביטוי בחלק מהפריטים, אם כי הקולקציה אינה מיועדת לציבור הדתי בלבד. "אני לא מעצבת עבור דתיים או חילונים", מדגישה תיק. "אני מעצבת עבור עצמי, פותרת את הבעיות שלי. אם אני רוצה לרכוש חולצה אני לא רוצה שרוול ארוך ודוסי, מצד שני, אני לא אלך עם שרוול קצרצר".
מה לגבי מחשופים?
"באופן אישי אני לא אלבש מחשוף, אבל בחלק מהדגמים אני נותנת את האופציה. לא תמצא אצלי מחשופים של 15 סנטימטר, גם לא תמצא כתפיים בחוץ, אבל כשאני מעצבת גופייה כעליונית אני נותנת לבחורה דתייה את האפשרות ללבוש חולצה מתחת".
העובדה שהיא מזגזגת בין המגזר הדתי לחילוני הביאה לא פעם לבלבול. בשבת הראשונה שלה בנחלים הגיעה לבית הכנסת, שם ראתה אישה לבושה בבגדיה בצירוף כובע תואם שסרגה לעצמה. תיק ניגשה והציגה את עצמה וזו הדפה אותה בעדינות. "מיכל תיק זו מעצבת חילונית שמעצבת לדתיות", אמרה לה וסירבה להאמין שהאישה הצנומה שלצדה בעזרת הנשים היא אכן תיק. מנגד, כשסיפרתי למישהי שאני בדרכי לראיין את תיק, היא פלטה, "אה, הדתייה שמעצבת לחילונים". בחברה שבה התווית חשובה מכל תיק מתקוממת: היא לא רוצה להיתפש כמעצבת למגזר זה או אחר. היא עושה בגדים, נקודה.
אותם פריטים יימכרו גם בבני ברק וגם בדיזנגוף?
"אני מבינה שיש דברים שטכנית לא יוכלו להיות בבני ברק. אין לי מה לשים שם מכנסיים כי אף אחד לא יקנה אותם. וגם אם כן, בחיים אני לא אשים אותם בחלון הראווה. יש לי כבוד לדרך החיים שלהם. יכולה להיות לי ביקורת על זה שהם לא הולכים לצבא ולא יוצאים לעבוד, אבל זה אורח החיים שהם בחרו. אני אצטרך לחשוב איך לנתב את זה. אני לא אייצר במיוחד. אבל בני ברק זה לא רק חרדים אלא גם דתיים לאומיים, כמוני".
"ברחוב רבי עקיבא עוברים עשרות אלפי אנשים ביום. כמה מהם קונים וכמה יקנו בגדים ב-600 שקל? אין לי מושג. זו יכולה להיות החלטה כלכלית שגויה, אבל זה החלום שלי, סגירת מעגל. אם אני אשאל אנשים שמבינים בכלכלה, ברור לי שהם יגידו שזו התאבדות כלכלית. אחרי הכל אני מנהלת עסק, לא מגשימת חלומות בזמני הפנוי".
אבל יש לך גב כלכלי רחב, לא?
"אתה שואל אם זיסר עזר? לא. גם ההורים שלי לא עזרו לי. אין לי גב כלכלי. לקחתי הלוואות כדי לפתוח את העסק. אני יודעת שלא אפסיד ברבי עקיבא, אולי גם לא ארוויח, אבל קיים צמא במגזר הדתי לביגוד צנוע, אבל מעוצב. למזלי יש את שי, שהוא הראש העסקי בין שנינו".
את מאמינה שחרדים ייכנסו לחנות?
"חרדים זה מושג מאוד גדול. עבור רוב החרדים, כסף זה לא דבר שיש להם. בני ברק היא עיר מאוד ענייה, אחת הערים העניות בישראל, אך לעומת זאת, וזה מה שרוב החילונים לא יודעים, זאת עיר עם גמילות חסדים שאין לה בשום מקום בעולם אח ורע. אין משפחות שאין בהן אוכל בשבת ולכל אחד יש את הכיסא שלו בבית הכנסת. ויש את החרדים החדשים, חבר'ה שעובדים במקצועות חופשיים שלא בהכרח משתייכים היום לקהילות או לחסידויות".
ידוע שבשבתות בני ברק הופכת למסלול אופנה ארוך.
"לבוש זה דבר חשוב ביהדות. יש מצווה שאסור שיהיה רבב על הבגדים. צריך לכבד את עצמך. כל 'אשת חיל' מדבר על זה: 'כל ביתה לבוש שני'. איך שהיא תיראה זה איך שיראו אותה, וזה יכול להשפיע על השידוך של ילדיה. הרי שידוכים וכסף זה משהו עם קורלציה. בניגוד לכל מה שרואים בעולם, החרדים עדיין לא חושבים שגוף זה דבר יפה ולכן לא חושפים אותו. אבל החרדיות החדשות לובשות מותגים ואוהבות לעשות שילובים: הן יקנו חולצה של קסטרו עם שרוול קצרצר של שני סנטימטרים מהכתף וילבשו מתחת גופייה ארוכה לבנה.ככה הן הולכות וזה מותר על פי הלכה".
זו לא רמאות?
"בחיים לא תראה את החרדים הארד קור לבושים ככה. מי שזה בנשמתו לא יוותר על זה בחיים. אבל יותר ויותר חרדים חדשים כן מרשים לעצמם להתלבש ככה. תשאל את קובי אריאלי, הוא יאשר לך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
