 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב הבינה לבסוף בדרך הקשה שבשביל לנצח, אין ברירה אלא להפסיד לפעמים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
3/8/2005 11:08 |
|
|
|
|
|
|
|
"תוריד את העיתון רגע", האבא של הילדים מניח את העיתון על השולחן. "מה?". אני מצביעה על ה"מה". הוא בן שבע בחודש הבא. הוא שוכב על השטיח בסלון, הרגליים שלו שעונות על הטלוויזיה, השלט מחובר ליד ימין שלו, הוא משחק ב"גוגו". "למה שלא תעשה איתו משהו?", אני מתחילה בעדינות.
האבא של הילד חושב לרגע. הוא הרי יודע שחייבת להיות תשובה נכונה לשאלה הזו, תשובה שתדלג מעל הריב שאני מחרחרת בשם טובת הילד, רק שאין לו מושג מהי. "למה שאת לא תעשי איתו משהו?", הוא מנסה לפתור את החידה. הילד מפנה אלינו את מבטו. עוד יומיים מתפוגגת הקייטנה האחרונה שלו לחופש, אבל משעמם לא יהיה לו. הנה אבא ואמא שלו מתפלשים בבוץ הסלון, במיוחד לכבודו.
"ביקוז הי נידס יו", אני חותכת לאנגלית. אבל האבא, הוא לא נשאר חייב. "אמא אמרה לי עכשיו שהיא רוצה לשחק איתך מונופול", הוא פונה ישירות לילד. "ואבא רוצה לשחק איתך כדורגל", אני מנסה להציל את השבת שלי. "אני מעדיף מונופול עם אבא", עונה הילד המחונן, המתוק והירא מפני אמו. "רעיון מצוין", אני ממהרת להניח את המשחק במרכז השולחן, ולהודיע בנחרצות ששקט הוא דבר חשוב עכשיו. אמא הולכת לישון צהריים, ומי שיפריע לה - יאכל כל השבוע שניצלים שרופים.
בדרך למיטה, אני מריצה בראש את פגישת הבוקר שלי עם ג'. קפה של שבת במקום הקבוע שלנו, ותובנה קטנה שהיא הביאה מבית חברתה המתגרשת. "אין כמו הורים פרודים", מצטטת ג' באוזניי מעל הקפה קר שלה. "ככה, כולם בטוחים שהאבא רואה את הילדים לפחות פעם בשבוע, ולאמא יש סוף סוף אחר צהריים שלם לעצמה". אני מגחכת לעצמי ונכנסת למיטה. הנה, עובדה. יש בתים בהם האמא הולכת לישון, בזמן שהאבא מטפל בילדים. וטרילילי צרילילי, זה עוד בבית שלי.
אז מה אם זה מחזיק רק שעה. אז מה אם אני קמה בבהלה לקול בכיו של הילד. אז מה אם אני פותחת בסערה את הדלת ומוצאת את האבא זוחל ואוסף מלונות מפלסטיק מבין חריצי השטיח. "מה אבא עשה לך?", אני לא משאירה לילד שום מקום לדמיון. "אבא", נוחר הילד בבכי ומורח את הנזלת על גב ידו, "אבא ניצח אותי!".
יש הרבה תגובות סבירות לאירוע מסוג זה, ואני כמובן בוחרת את הסבירה מכולן. "אר יו אן אידיוט?", אני פונה אל האבא. "אמא, אני יודע קצת אנגלית", הילד מפסיק לבכות לרגע, ואז שב ליילל. "אבל הוא לא קנה מלונות!", מתגונן פתאום האבא, ופונה אל הילד. "הרי אמרתי לך שצריך לקנות מלונות, לא?".
יש רק דרך אחת לשפר את מצב רוחו של הילד, ולהראות לשאר הנוכחים איך באמת מגדלים ילדים. "רוצה צוללות?", אני פונה לגוש הנזלת המרוח על השטיח. "לא", עונה הילד בכנות. "כדאי לך", אני רומזת עמומות על הבאות, ומושיטה לו נייר משובץ, "צייר חמש צוללות, וגם אני אצייר, ונראה מי ימצא את של מי קודם".
אלא שהמזל שוב נוטה לגזרת ההורים, ומקץ ארבע דקות אני מזהה שלוש צוללות במים הטריטוריאליים של הילד. "אני הולך להפסיד", מוחה הילד דמעה. "הלפ הים", אני מראה לאבא היכן מוסתרות הצוללות שלי.
"את קצת טמבלית", מחייך אליי האבא באהבה. "פשוט תגידי כן בכל פעם שהוא שואל משהו, ותזיזי את הכוחות שלך בהתאם". אני מחייכת אליו ברוך. האמת, הרבה יותר שווה שיש בבית גם אבא וגם אמא.
אי אפשר להשאיר כאן תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
