 |
/images/archive/gallery/310/891.jpg ערב גאלה בשנקר לכבוד אלבר אלבז.
צילום: סיון פרג'  |
|
|
|
|
| אלבר אלבז הוא אולי אחד המעצבים הגדולים של דורנו, אבל אין מקום שהוא אוהב יותר מהמיטה אצל אמא בחולון |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
3/6/2005 12:06 |
|
|
|
|
|
|
|
הנוסע שישב לא הרחק מאלבר אלבז בטיסת אייר פראנס מספר 1620 משארל דה גול לבן-גוריון ביום שלישי שעבר, תהה במשך מספר דקות האם האיש הניבט אליו מעמוד 11 של היומון "הרלד טריביון", הוא זה שלצדו. "בסופו של דבר הוא ודאי חשב שזה מישהו אחר שדומה לי", צוחק אלבז, שקלט בזווית עיני התכלת הגדולות שלו את המתרחש.
תחת הכותרת "מאסטר של אימפרוביזציה ב'לנוון'", פרסמה אותו בוקר סוזי מנקס, עורכת האופנה של העיתון ואחת הנשים החזקות בעולם האופנה, פרופיל מדוקדק על פועלו של המעצב. "כמעצב הבית של בית האופנה הצרפתי לנוון", כתבה מנקס, "אלבז הוא הדרלינג של כל אישה". מספר שעות לאחר מכן, כשהוא מרחף על מדשאת ביתו של שגריר צרפת בישראל ז'רר ארו, לבוש חליפה שחורה, נעלי עור חומות ללא גרביים, משקפי פלסטיק שחורים, מטפחת משי כסופה הקשורה ברישול על צווארו וחיוך ממיס, אלבז תיפקד כדרלינג של סצנת האופנה המקומית.
בקוקטייל שנערך לכבודו החל משעות הערב המוקדמות, באו לברך, לחבק ולהעלות זיכרונות כל הלוקחים חלק בקהילת האופנה בישראל: מעצבים ותיקים לצד
צעירים, עיתונאים ועורכות אופנה, מורים משנקר וחבריו לספסל הלימודים.
אלבז בן ה-44 הגיע לארץ כדי לקבל תעודת כבוד מאגודת הידידים הבינלאומית של "שנקר" במסגרת ערב גאלה במלאות 35 שנה לבית הספר. הוא ללא ספק הבוגר המפורסם והמצליח ביותר שיצא משם. בגיליון ספטמבר של "ווג" אמריקה, תחת הכותרת "מועדון הקוטור", נבחר כאחד משלושת מעצבי האופנה המוכשרים והחשובים בעולם, לצד אוליביה טייסקנס לבית "רושה" וניקולא גסקייה לבית "בלנסייאגה". בקרוב גם יוענק לו פרס המעצב הבינלאומי מידי ה-CFDA, מועצת מעצבי האופנה של אמריקה.
לא פלא, אם כך, שכוכבות השטיח האדום נופלות שדודות לרגליו. נטלי פורטמן הגיעה לטקס האוסקר האחרון מחותלת בשמלה שלו, אייקון הקולנוע העצמאי קלואי סוויני הגדירה את עיצוביו בראיון ל"ווג" אמריקה כ"בעלי איכות על זמנית", הדוגמנית קייט מוס, הבמאית סופיה קופולה והשחקניות שרה ג'סיקה פרקר, ניקול קידמן, שרליז תרון וגווינת פאלטרו אוחזות בלפחות פריט אחד מבית היוצר של אלבז, שרוקם עבור נשים באשר הן חלומות בדמות בגדים פשוטים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נטלי פורטמן בשמלה של אלבז בטקס האוסקר. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
אני לא איש חברה
|
|
|
 |
|
|
|
"הצורך הכי גדול שלי כמעצב זה לגעת בפשטות", הוא מסביר בארוחת צהריים אינטימית. "על זה אמרה פעם קוקו שאנל שהשמלות הכי פשוטות הן השמלות הכי קשות לעשייה והכי קשות ללבישה. אלה השמלות היחידות שלא גונבות את הפנים, ואת זה אני מוסיף".
למרות קבלת הפנים המלבבת ונהרות ההערצה והאהבה שנשפכו לרגליו בישראל, אלבז נתון בקונפליקט לגבי מידת החשיפה מול התקשורת המקומית. מצד אחד הוא צמא לאהבה ככל יוצר, מצד שני הוא קנאי לפרטיותו באופן מוחלט. יתרה מכך, הראיון הזה, הוא מזהיר, הוא האחרון שייתן לעיתונאי ישראלי. "אני לא איש חברה ולא מותג", הוא מתגונן במבטא צרפתי קל שמחליק לו על הלשון כמו חמאה ברנדנבורגית משובחת. "כמעט לא התראיינתי לתקשורת הישראלית ואני לא אעשה את זה יותר. אני לא יוצא כשאני בתל אביב, אתה לא רואה אותי במדורי הרכילות, וכשאני מגיע ארצה אני אינקוגניטו. אולי יש בזה ממד אנוכי, אבל אני נהנה מהשלווה והפרטיות שלי. תמיד נראה מרחוק שהעבודה שלנו והחיים של מעצבי האופנה מתחברים למסיבות, אירועים, סלבריטיז ואלכוהול. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שלפחות האנשים שאני מכיר מתמודדים יום-יום עם דף לבן. אחד מתחיל בשש בבוקר, אחד בשש בערב, אבל תמיד יש איזושהי התמודדות עם ריק, עם התחלה, ואתה צריך להתחיל לחשוב, לחלום. זה מאוד מעייף. בסופו של יום אתה מרגיש תשוש. אני מרגיש שאני רץ כל היום, אבל לא מאבד קלוריות".
"כדי לשמור על האיזון שלי אני צריך סביבה אינטימית, תמיכה, שקיפויות, אהבה ופשטות. להסתובב עם אנשים ולקרוא אותם. אני לא אוהב מניפולציות, אני לא אוהב פוליטיקה, אני לא אוהב את וושינגטון, אני אוהב את ירושלים. אני מגיע לכאן והולך לאמא שלי בחולון ואני נרדם. היא דואגת לי. אבל אני לא נרדם בגלל שאני עייף אלא בגלל ששם אני מרגיש הכי בטוח. זה המקום היחיד שאני בעצם לא דואג בו ואני רוצה לשמור על המקום הזה. אני נהנה לראות את כל האנשים, אבל קשה לי להתראיין בארץ, כי אנשים שיקראו את הכתבה אלה אנשים שליוו אותי במשך כל החיים והם לא רואים אותי כאלבר המעצב, אלא יש אנקדוטות אחרות בחיים שלי שהם מסתכלים עליהן. כדי שאני אוכל להמשיך ליצור אני חייב שיווי משקל. הייתי מעדיף שיראו אותי כאלבר החבר, זה אפילו מתחרז נחמד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צריך סביבה אינטימית. אלבז בסיום תצוגה של לנווין. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
עוני גורם לך לחלום
|
|
|
|
|
|
|
חדרי המחלקה לאופנה בשנקר מציפים את אלבז, בוגר מחזור 86', בזכרונות. תמרה יובל-ג' ונס, ראש החוג לאופנה וחברה קרובה, מטופפת עימו בין החללים השונים ומשוויצה בסטודנטים העמלים. אלבז מתעניין במקורות ההשראה, מייעץ לסטודנטית שנה א' שהסתבכה עם שמלת משי לבנה ומעניק חיוכים מחזקים לביישנות האופפת את הסובבים אותו. "כשנכנסתי מהכניסה החדשה הלכתי לאיבוד וחיפשתי את היציאה", הוא אומר. "ראיתי אנשים שאני זוכר כבר 20 שנה, מורים לשעבר, חברות מבית הספר: תמרה, רחל ברמן-הדרי, אילה בר". על מורתו המיתולוגית לעיצוב, שלי ורטהיים, שמתגוררת כיום בלונדון, הוא מספר: "משלי לא למדתי שום דבר, אבל היא הבעירה לי את הראש, זרקה אותי במחשבות קדימה ואחורה והיום אנחנו עובדים יחד. היא המראה שלי ואומרת לי את האמת".
כשאנו מסתובבים בארבע הקומות של הספרייה, הוא מופתע לגלות בסופן את מרגוט קורצוויל, הספרנית המיתולוגית של בית הספר. בגיל 91 הוא עדיין מגיעה מדי יום לעבודה, כרגע רק במשרה חלקית. "אני עוד קיימת", היא אומרת לו בחיוך ומגישה לו מהארכיון את פרויקט הגמר שלו שהגיש לאחר סיום סטאז' אצל מעצב האופנה אלי טהרי.
כמה דקות לפני כן, במסדרון הצר של קומת הקרקע של המוסד, מציגה בפניו יובל-ג' ונס את ליהי הוד, סטודנטית מבטיחה משנה ד', שהוזמנה להיות סטאז'רית באטליה של ג'ון גליאנו בפריז. לכתבת חדשות ערוץ 2 ששאלה אותה איך לדעתה הצליח אלבז להתברג ברשימת המעצבים המשפיעים בעולם, סימנה הוד, בלי מילים, שני מרפקים משומנים. "זה בפירוש לא נכון", יוצאת להגנתו יובל-ג'ונס. "אני זוכרת אותו בניו יורק עובד קשה. הוא לא היה מהמפונקים. היה בו רצון עז להצליח, נחישות ודבקות במטרה". "נראה כמה רחוק היא תגיע", אומר אלבז. "כדי להגיע לפסגה צריך שאר רוח, צריך לחלום ולא צריך מרפקים. אלה שעובדים עם מרפקים מגיעים אולי להיות אסיסטנטים".
לפני פחות מ-20 שנה, כשיצא את בית הספר וישראל, נחת אלבז בניו יורק עם 800 דולר שקיבל מאמו אלגריה ושתי מזוודות: אחת קטנה עם חפצים ואחת גדולה עם חלומות. המהגר יליד קזבלנקה, מרוקו, שעלה ארצה בגיל שמונה חודשים וגדל עם שלושת אחיו ואחיותיו הגדולים בדירת שיכון קטנה בחולון, חלם מילדות להיות מעצב אופנה.
"כשהייתי ילד ציירתי נשים שנראו יותר כמלכות", הוא נזכר בבקרים שהיה מגיע לבית הספר עם תיק לספרים ותיק לצבעים. "ציירתי את מלכת אנגליה, מלכת שוודיה, מלכת ספרד, שווייץ ואיטליה, למרות שלשווייץ ולאיטליה אין מלכות". כשהיה בן 15 נפטר אביו והמצב הכלכלי בבית הפך קשה. "לא גדלתי בעוני, אבל היינו עולים חדשים ולא היה לנו הרבה. כל מה שרציתי היה, אבל לא היה הרבה לאף אחד. אני חושב שברגע שאתה חי או עובר איזה שהוא חסך, או גר בפרובינציה או בבית לא עשיר, או רחוק ממקום שאתה רוצה להיות בו, אפילו מאדם שאתה אוהב, אז יש פנטזיות, חלומות. וברגע שאתה מגיע למקום שחלמת, הפנטזיה נגמרת והופכת למציאות. לכן אני מאמין שעוני גורם לך לחלום, כי הוא גורם לך לרצות לזוז, אנרגיות וחשמל להתקדם קדימה. אם אתה מגיע למקום לא מוכר ואין לך מספר טלפון אדום להגיד:'היי, אמא, אני צריך אלף שקל', אתה צריך להיות תמיד במשמרת ולדעת איך לשרוד, איך להצליח לשמור על הראש מעל המים".
את השירות הצבאי העביר כמש"ק חינוך וידיעת הארץ. "כבר אז הוא החליט שאחד הדברים שצריך ללמד בצבא זה אופנה", נזכרת כתבת האופנה נורית בת-יער. "הוא רצה לארגן תצוגת אופנה לחיילות וביקש ממני לדבר על זה. בדרך כלל אני לא נענית להזמנות, אבל איכשהו הוא שיכנע אותי. כעבור שבועיים הוא התקשר אלי ושאל אם אני מוכנה לראות ציורים שלו. הם היו צבעוניים ועתירי דמיון, אגדתיים ממש. המלצתי לו שכשיש לו מוקד עניין שיתרכז באחד ולא בכמה. ואז הוא נהיה סטודנט בשנקר והאייטם הראשון שעשיתי עליו היה ב-84', כשהוא צילם את תמי בן-עמי יחד עם הבן של אולסי פרי. כבר אז הוא ידע להפיק צילומים שימשכו את עמודי החדשות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתוך קולקציית אביב/קיץ 2005 של לנווין. צילום: איי-פי
|
|
|
|
|
|
|
מאוד אוהב את טום פורד
|
|
|
|
|
|
|
מעצב האופנה גדעון אוברזון, שאצלו עבר אלבז כסטאז'ר תקופה קצרה לאחר סיום לימודיו זוכר אדם רציני, חרוץ ומוכשר. "אלבר עשה אצלי את העבודות השחורות. אמא שלו באה אלי יום אחד ושאלה אותי אם אפשר לחיות מעיצוב אופנה כי היא חרדה לו. אמרתי לה:'תני לו לעשות מה שהוא רוצה'. ועכשיו, לאן שהוא הגיע, עם כתבות בינלאומיות ומעמד של אחד מהמעצבים החשובים בעולם, אני חושב שאמא שלו צריכה להיות גאה בו".
" זה היה חלום לעבוד עם גדעון", מדפדף אלבז אל אותם ימים. "בשבילי רק השם אוברזון היה מרגש וכל בוקר הייתי צריך להזיז את עצמי ולהאמין שאני עובד איתו. גדעון הוא מעצב מושלם, שנשוי לאישה מושלמת, עם בית מושלם וסלט מושלם. הכל מושלם. הוא מאוד פרפקט ואני מעט קלמזי. גדעון זה עוד בן אדם שפתח לי דלת ועזר לי להתקדם ולהגשים את החלומות שלי".
כשהגיע לניו יורק עבד אלבז בחברה קטנה לייצור שמלות ערב. ממנה המשיך למשרה אצל המעצב האמריקני ג'פרי בין, שאצלו עבד שבע שנים. ב-96' התמנה למעצב הבית של המותג הצרפתי גי לארוש, שם היה במשך שלוש עונות, עד שזכה להצעה הנחשקת ביותר לכל מעצב: לרשת את מקומו של איב סן לורן בליין "ריב גוש". "איב סן לורן היתה תקופה שונה ומיוחדת ומאוד אמוציונלית", נזכר אלבז. "נכנסתי לבית מיתי, בית עם אנשים שעבדו שם שלושה וארבעה עשורים".
אתה זוכר את הפגישה הראשונה שם?
"הפגישה היתה עם פייר ברז'ה, שותפו של לורן. כשנכנסתי לבית כולו היה צבוע בירוק - שנחשב לצבע פטישיסטי באופנה ומביא מזל רע - החל בווילונות וכלה בשטיחים. עברתי את הדלת וראיתי מזכירה שנראית כמו המזכירה של היצ'קוק, לבושה בחליפה שחורה, חולצה לבנה וטבעת פנינים גדולה. הכל היה מאוד מרשים. באיזשהו שלב ברז'ה פתח את הדלת ואמרתי לו שאני מפחד, כי מוג' יק, הכלב של מיסייה לורן, היה שם והיה ידוע שהוא נושך ובגיל חמש קיבלתי נשיכה מפודל בשם ליידי. אבל אחרי שנכנסתי למשרדו של מיסייה לורן ראיתי משקפיים ומאחוריהם בן אדם שנותן את הממלכה שלו לאיש אחר. הרגשתי כמו חתן שנישא לביתו של המלך. איב סן לורן זה לא עוד בית אופנה. הוא מסמל בצרפת את תעשיית האופנה כולה".
איך הרגשת כשדיברת איתו?
"פחד כמו לפני מבחן ברגע שאתה מקבל את השאלון. לפני כן התמודדתי עם אבסטרקט, וברגע שפגשתי בו גיליתי בן אדם. והוא נוגע בך ואתה בו וזה אנושי. גיליתי שהפסגה אנושית, פשוטה ולא תמיד מצועצעת".
אלא שבנובמבר 99', שלוש עונות מוצלחות בלבד לאחר שנכנס בשעריו, נרכש בית האופנה על ידי קבוצת גוצ'י, ואלבז מצא את עצמו מחוץ לשערי הסטודיו, כשאת מקומו הנחשק שם תופס המעצב טום פורד, שמסמל בעיני רבים את ההיפך מאלבז: חטוב, סלבריטאי, שמרוח על עמודי הטבלואידים באי אילו מסיבות. אלבז, לעומת זאת, הוא דביבון מגושם עם ריסים ארוכים, עיניים חולמניות וחיוך נאיבי וגדול שמשרה שלווה על הסובבים אותו. אמירותיו הפילוסופיות מעניקות נופך ליצירותיו, הרחק מהציניות והוולגריות שאופפת את תעשיית האופנה.
"אני מאוד אוהב את טום פורד והוא היה מאוד נכון לתקופה שהוא יצר בה", אומר אלבז בשקט. "זה היה חלק מהעניין. האופנה התמקדה אז באימג' ובסטיילינג ובאיך אתה מחבר דברים ולא במה אתה מחבר. לכן הוא היה מאוד רלוונטי לתקופה. עד היום לא אמרתי מילה רעה אחת על טום ואני גם לא הולך להגיד, כי אני מאוד מחבב אותו. כל המתח שהיה בינינו עבר. אני נבחרתי על ידי פייר ברז'ה ומישהו אחר קנה את בית האופנה. זה יצר מתחים, אבל זה עובר ברגע שהאמוציות עוברות. וזה לוקח זמן, כי יש פגיעה כואבת לאגו וצלקת שנשארת איתך תמיד, אבל הצלקת מגלידה ואתה ממשיך לרוץ. טום היה הזרז שלי ובעצם גרם לי להיות איפה שאני היום, וזה שהוא לקח את העבודה שלי גורם לי להיות במקום אחר. יכול להיות שאם הוא לא היה עובר דרך איב סן לורן הוא לא היה חי בלוס אנג'לס. תראה לאן אני הגעתי מאיב סן לורן ותראה לאן הוא הגיע מאיב סן לורן, לא פחות טוב, לא יותר טוב, אבל אחר. זה כמו נשים אחרי ניתוח פלסטי: הן לא נראות יותר טוב, גם לא פחות טוב, הן נראות אחרת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איפה הבית?
|
|
|
|
|
|
|
יש מחשבות עתידיות על מותג עצמאי?
"כל עוד יש לי את חופש היצירה ואני יכול לעשות מה שאני חושב, מרגיש ורוצה, לא חשוב לי שזה יהיה על שמי או לא. כל מי שלובשת לנוון, בעצם לובשת אותי."
היגרת לישראל מקזבלנקה, מחולון לניו יורק, משם לפריז, עצרת במילאנו ומשם שבת לפריז. איפה הבית?
"בפריז הם קוראים לי אמריקני כי הייתי באמריקה קודם. באמריקה הם קוראים לי צרפתי, אבל אני מאמין שהמקום היחיד שאני מרגיש בו בבית ולא מפחד מהשוטרות אורטל וחמוטל בשדה התעופה, זה כאן, בישראל."
חשבת מה היה קורה אילולא עזבת את ישראל?
"הרבה פעמים, אבל אני לא חושב שיש לי תשובות בשבילך. למדתי שלהרבה דברים אין תשובות. אני מאמין שהרבה דברים הם לא יד המקרה. אני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורנית. זה כמו לחשוב איך הייתי עובד אם הייתי רזה. אני יכול להיות רזה ולחזור לארץ ולהגיד לך איך אני מרגיש. אני עובד, אני ממשיך, ואני חושב שאנחנו דור של אנשים ששואלים את עצמם הרבה שאלות במוניות מהשדה. וזה לא שדה מוקשים ולא שדה פרחים אלא שדה תעופה. כל האנשים סביבי הם היום פה, מחר הם לא ומחרתיים הם שם. וכל הקטע הגלובלי הזה הוא לא פשוט. הוא נשמע מאוד קורץ, אבל הוא לא. אבל אני מאמין שכל מקום דוחף אותך לחשוב ולעבוד אחרת. אני מאמין שהעבודה שלי בניו יורק שונה מפריז, ואני מאמין שגם בתוך פריז, שינויי מקום שינו את צורת המחשבה שלי. יש לי חוט שדרה, אבל אני מתאים את עצמי למקום".
עד כמה הפרו-פלשתיניות שבפריז נוגעת בך?
"אני לא מסתיר שאני ישראלי. אני מאמין שמה שאתה משדר אתה מקבל חזרה: אם אתה אוהב אנשים, הם יאהבו אותך חזרה. אולי בעבר שידרתי אנטגוניזם, אבל היום אני מסתובב עם אנשים בכל מיני מקומות ולא חשוב לי צבע, עור, משקל, דת או לאום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
נשים לא נכנסות היום לכרכרה
|
|
|
|
|
|
|
לפני שלוש שנים קיבל אלבז לידיו את בית האופנה הצרפתי "לנוון", מותג האופנה העלית הוותיק ביותר בעולם שנוסד ב-1890 על ידי הכובענית ז'אן לנוון ונרכש ב-2001 בידי חברת השקעות בשליטת ההוצאה לאור הטייוואנית שאו-לאן ואנג. מאז כניסתו לתפקיד גדלו המכירות פי עשרה לכמאה מיליון דולר בשנה ונקודות המכירה גדלו מ-20 ל-70. "הבגדים שאני עושה הם בגדים מאוד ווימן פרנדלי", משרטט אלבז את הקווים להצלחתו. "אותה אישה שלובשת ג'ינס וטי שירט ביום, כשהיא צריכה לצאת בערב, משהו בה הופך להיות פתאום גרוטסקי. כשאני רואה נשים שיושבות שלוש שעות בארוחת ערב עם מחוך או עם 70 מטר טול, אני לא חושב שזה מודרני יותר. אישה צריכה היום לנהוג או להיכנס לתוך מכונית ולא לכרכרה".
"אני מאוד אוהב לראות נשים שלוקחות את הפשטות של היום אל הלילה ואת הקיצוניות של הלילה ליום. נשים שאני נפגש איתן יכולות לבוא עם שמלה רקומה עד לרצפה גם לעבודה. עם זאת, אם אתה מרגיש נוח בג'ינס וטי שירט, אז לך על זה. מהבחינה הזאת אני מאוד פתוח. אני לא מנסה לתקן אנשים או להגיד מה נכון או מה לא".
זה מעניין, כי דווקא תעשיית האופנה נתפשת בעיני רבים כדיקטטורית.
"לא לדעתי. הדיקטטורה עבדה בשנים מסוימות ובמקומות מסוימים, אבל לאורך זמן היא לא עובדת. הדיקטטורה עבדה בהוליווד עם העיתונאיות החזקות, ברוסיה, בסין. אבל דיקטטורה היא לא חלק מהעולם המודרני. אני חושב שהאינטרנט פתח לנו הרבה דלתות. זה שהיום אנשים חשופים להמון מידע, זה שכולם מדברים עם כולם, יצר דמוקרטיזציה".
כמעצב, אתה יכול להצביע על השינוי הגדול שעבר עלינו משנות התשעים לשנות האלפיים?
"שנות התשעים היו שנים של אופנה ליניארית, אנשים ליניאריים. בגדים מאוד צרים ולא רק ברוחב, גם בראש. אני חושב שהיום אנחנו מחפשים יותר מהכל את האמוציות חזרה בבגד, באוכל, באנשים, בחיים, בעבודה. יש שינוי מאוד גדול שמתחיל להיווצר באופנה ובחיים. הדברים הגיעו לאיזה שיא, לאיזה כאוס, וחזרו כמעט להתחלה".
"אני מאמין שנשים גילו מחדש את החוזק שלהן, והן עוברות שינוי הרבה יותר מגברים. אני רואה איך נשים שאני עובד איתן, שאני מכיר, שאני רוצה להכיר, חיות: בבוקר הן רצות אחרי הילדים, באחת אוכלות צהריים, בשלוש מקבלות שיחת טלפון מהבוס, בשש בערב הולכות לדרינק בבר ומרגישות נשים, ושעה לאחר מכן הן שוב אמהות בבית. הן צריכות להיות מושלמות כמעט בכל תחום: בעבודה, בבית, אם בתור אמא, אם בתור אישה".
אתה ידוע כמעצב בעל סגנון אישי מובהק שעובר איתו מבית לבית יותר מאשר מכתיב טרנדים עולמי. אתה מסכים עם הקביעה הזו?
"אני לא בטוח שנשים היום צריכות להיות מוכתבות. אני חושב שלהבדיל משנות השמונים, נשים חושבות היום אחרת. בשנות השמונים נשים התחילו לקבל תפקידי מפתח בכל מיני חברות והיתה הרגשה שהן הופכות לגברים, עם הכתף המרובעת והחליפה. יש בחליפה משהו מאוד נכון, וברגעים של כאוס, כמו היום, צריך לחזור חזרה לאל"ף-בי"ת. בשבילי חליפה ושמלה אלה שני אלמנטים הכי בסיסיים בגרדרובה של האישה. היום, לדוגמה, אני עושה חליפות, אבל עם כתף עגולה, שזה הרבה יותר נשי, הרבה יותר נכון".
זה נכון שאתה מעריץ גדול של מוצ'ה פראדה?
"אני אוהב אנשים חכמים, מוכשרים, אנשים יוצרים. אני חושב שהיא עושה עבודה נהדרת, שהיא בין חלום למציאות. העובדה שהיא אישה וגם מעצבת אופנה גורמת לה ליצור אחרת מגבר. היא לובשת את הבגדים, אני לא. אני לא יודע איך זה מרגיש ללבוש שמלה, להיות בבגד שקוף או בבגד אדום. אז אני עובד אחרת, אני עובד על פנטזיות. אני הרבה פחות פרגמטי מנשים, הרבה פחות פרקטי, בגלל זה אני אוהב לעבוד עם נשים, כי הן נותנות לי תשובה לדברים שאני לא מרגיש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אלבז בערב הגאלה לכבודו. צילום: סיון פרג'
|
|
|
|
|
|
|
אין זמן לחלום
|
|
|
|
|
|
|
הצצה בקולקציית קיץ 2005 של אלבז מאשרת את דבריו. שמלות משי שחורות ללא שרוולים פילחו את המסלול, לצד שמלות וז'קטים בצבעוניות של סגול, צהוב וירוק. בקולקציית החורף הבאה ממשיך אלבז להעניק לנשים חלומות מחוברים למציאות בדמות בגדים מרגשים שמרחפים בגבול הדק שבין סקסיות לשמרנות. במילים אחרות, אלבז מעצב בגדים שכל אישה רוצה שינוחו בארון הבגדים שלה כל עוד היא יכולה להרשות לעצמה שמלה ב-8,000 יורו.
בעבר אמרת שאתה לא אוהב לראות נשים כסמל סקס. אין כאן פרדוקס? הרי תעשיית האופנה סקסיסטית מטבעה.
"אני מרגיש שתעשיית האופנה משתנה. אני יודע איפה התחיל החיבור בין אופנה לסקס, בתחילת שנות התשעים. בגלל שאנשים לא עשו סקס אז דיברו הרבה מסביב. זה נגמר בסופו של דבר עם אס-אנד-אם, שזה לא סקס אלא קונטרול. פה בעצם מתחיל תהליך השינוי. אני לא מוצא שגבר או אישה צריכים להיות סקסיים כדי להשיג דברים. אני מוצא שהסקסיות שהיתה לקונספט הפכה לוולגרית, וזה מה שמפריע לי. אני לא אוהב אנשים וולגריים, מקומות וולגריים. אני מוצא יופי בסנסואליות, בנשיות, אבל לא בסקסיות".
אתה מרגיש סקסי?
"בכלל לא. אולי בגלל זה אני לא עושה סקסי. אני חושב שכשאתה עצוב אתה יוצר עצוב, כשאתה שמח אתה יוצר שמח וכשאתה סקסי אתה יוצר סקסי. כנראה שאנחנו יוצרים מה שאנחנו ואולי פה העניין".
נראה שגם מצליח לך בזה.
"אני חושב שמה שאני עושה אני עושה כבר הרבה שנים ולקח לאנשים זמן לראות את זה. לא שיניתי את צורת העבודה או הסגנון שאני עובד בו. אני אקרובט בין שני עולמות: העולם החדש והעולם הישן,בין הקוטור לתעשייתי,בין המודרני לרומנטי,בין עבודה מדויקת ומושלמת לאנטי מושלמות. אני חושב שדבר מושלם לא רלוונטי, ומה שלא מושלם הוא הכי קרוב למציאות. גם היום,כשאני מסתכל על בגדים,אני מת שיחליפו את השטיח האדום לסגול כהה או אולי לתכלת. די, עייפתי מכל השטיחים האדומים, מהפוזה ומהסיבובים של השחקניות, מהמערכת כמו שהיא בנויה כרגע. היום יש לי עם זה בעיה יותר מתמיד".
אבל גם אתה, לפחות לפי ארסנל הכוכבות שלובשות אותך, שבוי במערכת הזו.
"אין לי חוזה עם אף אחת מהן. מרגע שנכנסתי ללנוון אמרתי למחלקת יחסי הציבור שמי שתגיע נקבל אותה יפה, אבל אנחנו לא קונים אנשים. אני נגד זה. אני גם נגד מתנות לעיתונאיות וכוכבות. הן באות וקונות וזה ההבדל. אם אתה קונה את הבגדים יש לך הערכה אחרת אליהם".
"בשורה התחתונה זה רק בגדים, אבל בשביל להגיע לבגדים אתה צריך להתחיל עם חלום ומחשבה, והבגדים שהכי קשה להעתיק אותם הם הבגדים הפילוסופיים. בגדים קל להעתיק, לא מחשבות. מה שמעניין אותי זה לעבוד ללא נוסחאות. לבוא בבוקר ולא לדעת מה אעשה במשך היום ופשוט לחלום חזרה. אלזה סקיאפרלי (מעצבת אופנה מפורסמת ז"ל) אמרה שלנו, הדור הצעיר, אין זמן לחלום. בהרבה מקרים זה נכון. בגלל זה אני מנסה לעצור את עצמי ולא להיסחף. אני בעצם יכול לסדר לי את היום, השבוע או החודש כסדרה של נסיעות, טיסות, פגישות, קוקטיילים, צילומים, ראיונות ועוד ראיונות, אבל בסופו של דבר אני צריך להגן על עצמי בתור יוצר ולכן ברגע שאני עובד על הקולקציות אני סוגר את עצמי, אני חייב לשמור על הבועה שלי".
"כשמתקשרים ושואלים אותי: 'איפה היית בשבוע שעבר?', אני עונה: 'לא הייתי פה', וכששואלים: 'איפה היית?', אני אומר: 'במקום אחר. אבל זה לא בפריז, לא בתל אביב וגם לא בניו יורק'. ואלה בעצם הרגעים הכי יפים, כשאתה מתחיל לעבוד עם דף לבן ובסוף השבוע אתה מוקף ב-300 נשים מצויירות. ואחר כך אתה לוקח את כולן בתיק אחד אל הסטודיו ומתחיל להעניק להן חיים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
