 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב ממש מתייסרת מזה שאף אחד אצלה במשפחה לא עוסק בספורט משום סוג |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
25/5/2005 11:07 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא זיכרון עמום, איזה לילה נטול ילדים באוסטריה הקרירה, הופך לי השבוע את הבטן. הילד נשאר אצל אמא שלי, הילדה עוד לא היתה בתכנון. זה היה בוקר נחמד של אוקטובר, באיזה כפרון על הדנובה. קמתי כרגיל בחמש, ופתחתי את החלון. ממש מתחתיי, רכבה על אופניים משפחה אמיתית לגמרי. האבא בראש, שני ילדים קטנים מדוושים במרץ באמצע, ואמא שרירית ובהירה שסוגרת את הטור.
זו היתה שיחת היום שלנו, אני חושבת. על הארץ החמה והקשה שאנחנו חיים בה, על הבלונדינים האלה שרוכבים כאן בחמש בבוקר כאילו זה הדבר הכי נורמאלי בעולם, על החופשה הזו שתסתיים עוד יומיים. את השיחה האמיתית, זו שמכוונת את הפוקוס פנימה, בחרנו שלא לנהל. איכשהו, היה לגמרי נוח לטאטא מתחת לדשא האוסטרי את העובדה שספורט האקסטרים היחיד שמייצרת המשפחה שלנו הוא דהרה ברחבי הבית אחרי זה שמחביא מאחורי גבו את שלט הטלוויזיה.
הצרה היא, שככל שנקפו השנים, השתכללה תופעת הרפיון, עד שהפכה לאידיאולוגיה של ממש. השמש מסרטנת והים הוא מחוץ לתחום, הילד אוהב מדע וחדרו מוצף בספרים, הילדה אוהבת להאכיל את הבובות שלה, והיא עושה את זה עם חבילות במבה 400 גרם. כשהבובות מסרבות לאכול, אגב, היא נוטה לעזור להן. "קורקינט", אני יורה מייד, כשג' מתקשרת אליי בערב ושואלת מה לקנות ליומולדת שש של הבן שלה. אבא שלו עסק פעם בספורט מקצועני. זה לא אומר שום דבר על הילד, כמובן. להוציא את העובדה הפעוטה שהוא הולך לישון עם כדורסל במיטה.
"חשבתי דווקא על משהו שהוא לא ספורט", מפתיעה ג'. " אבל אתם אוהבים ספורט!", אני מתעקשת. "כן, אבל אולי את יכולה להמליץ על איזה ספר?". אני צועדת לחדר של הילד. אני ממליצה בקלות. יש לי מדף מדעי עמוס להמליץ עליו. ג' רושמת את השמות בשקדנות. "נורא חשוב לי לעבוד איתו", היא בועטת לי ישר ללב. "גם על הדברים שהם פחות טבעיים לו".
אני סוגרת את השיחה מבולבלת. אני חושבת שעד לרגע הזה, האמנתי שה"וי" היחיד שסימנתי לעצמי ביומן האימהות שלי, תקף ושריר והגיוני. "לפני שנה אשכרה עברתי דירה כדי שהילד יוכל להתקבל לבית ספר ייחודי", אני מספרת במסנג'ר לידיד רחוק. "מה?", הוא נדהם. "תיכף גם תגידי לי שהילד חנון שלא יורד למטה לשחק עם החברים שלו". תוכנה גדולה, המסנג'ר. בייחוד כשאין לך ווב-קאם; בעיקר שאף אחד מצדו השני של המסך לא רואה את הלסת נשמטת, את הפה נפער, את הדמעות מזנקות. "אני פשוט חושב", ממשיך להלום בי ההוא מהמסנג'ר. "שהילדות שלנו היתה הרבה יותר טובה, עם כל המשחקים האלה בחוץ".
"אני חושבת שהוא צודק", מהנהנת לי ג' בטלפון. "אם הילד חכם, הוא כבר יגיע לספרים שלו לבד. אבל אם לא תיקחי אותו לבריכה, יש סיכוי שהוא אף פעם לא יידע לשחות". "הלו? ", זו שוב ג', מצפה לתגובת נגד שמסרבת, משום מה, להגיע. "את שם?" אני פה. בטח שאני פה. ביד אני מחזיקה את בגד הים החדש שקניתי. אני מספרת לג' איך הסתובבתי בחצי תל אביב כדי לקנות אותו. אני אומרת לה שמחר בבוקר אני מתחילה לשחות.
"לא תחכי עוד חודש?", מפתה אותי ג'. "ביולי המים חמים ואני מוכנה לבוא". " לא יודעת", אני דווקא כן יודעת, ובסוף מחליטה לומר. "אני חושבת שאני מעדיפה לבד. מישהו הרי צריך לקפוץ פעם למים במשפחה הזאת".
לא ניתן להשאיר תגובות, אבל אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
