 |
/images/archive/gallery/299/775.jpg מברת מסעדות
איור: גיא מורד  |
|
|
|
|
| לא קל להיות מבקרת המסעדות של ה"ניו יורק טיימס": הקולגות נקמניות, הקוראים דורשניים וגם הכמהין כבר לא מה שהיה פעם. רות רייקל עשתה מזה ספר שמרעיד את הענף |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רון מיברג
6/5/2005 11:19 |
|
|
|
|
|
|
|
במציאות שבה ממוקם מבקר המסעדות הישראלי אי שם במרחב שבין הידענות הטרחנית, המונוטונית, המנג'סת והאנגלוסקסית של דניאל רוגוב ("הארץ") ובין הקולאקיות הכפרית המגושמת של צבי גילת ("עכבר העיר"), שניים מנפילי הגסטרונומיה המקומית, קשה להבין את סוג האחריות, המסירות, הרדיפה חסרת הפשרות אחרי איכות ואת סוג ההתכתבות הנוקבת, התובענית והדקדקנית שמנהל מבקר המסעדות של "הניו יורק טיימס" עם עורכיו, קוראיו ועם תשוקת האוכל הגורפת של עירו.
רות רייקל איישה את הכיסא החשמלי הלוהט הזה מאמצע שנות התשעים אל תוך המילניום השלישי, והיה זה אך מתבקש שהיא תגולל את הדרמה מאחורי הקלעים של הקדנציה שלה בספר חושפני המנקר במזלג עוקצני, אך רב אמפתיה וחמלה אנושית, את עורכיה הנפוחים והמגוחכים, קוראיה הדעתנים והמעורבים נפשית והכוחות השולטים ללא מצרים בסצנת האוכל הניו יורקית. רייקל עושה כן, ובהצלחה ניכרת, בספרה החדש "שום וספירים" ("Gralic and Sapphires", הוצאת Penguin Press), בעיקר משום שבשנותיה הארוכות והמייגעות בשדות הקטל הקולינריים של העיר האוכלת ביותר בעולם (אל תנפנפו בפריז אם אינכם יודעים על מה אתם מדברים) היא לא איבדה את חוש ההומור והמידה שלה ולא שעתה לטינת ולשנאת מבקריה מבית ומחוץ, ובעיקר בגלל שברגע המדויק והנכון ביותר עבורה להמשיך הלאה מבלי להחליף מקצוע היא קיבלה הצעה שלא היתה יכולה לסרב לה.
העניין
שלי ברות רייקל ובספרה מובן מאליו. במשך 15 השנה שבהן כתבתי ביקורת מסעדות בארבעה עיתונים שונים התלבטתי באותן דילמות קיומיות,אתיות,כלכליות ומוסריות שבהן התחבטה רייקל, עם כל ההבדלים המובהקים והברורים. ישראל בכלל ותל אביב בפרט, למרות היומרה חסרת הכיסוי, לעולם לא יגיעו לרמת התובנה, התובענות, החושניות והמסירות של ניו יורק למסעדותיה. אם "הניו יורק טיימס" הוא המקומון הגדול בעולם ואחד העיתונים החשובים בו, על מבקר/ת המסעדות שלו מוטלת חובת הוכחה גדולה יותר מגיחה פובליציסטית עוקצנית וחיננית של מורין דאוד או תומס פרידמן מעמודי הדעות.
דאוד המצוינת אכלה את הכבד של ג'ורג' בוש הבן בכפית במשך הקדנציה הראשונה שלו, אבל הוא הילך על חציה המחודדים בחזרה לבית הלבן, כמו ישו על המים. בעיר שבה מסעדה חדשה, כוחנית ומדוברת קמה בהשקעה של מיליוני דולרים, ושלושה או ארבעה כוכבים בביקורת של ה"טיימס" מבטיחים לה שנים ארוכות של תורים משתרכים, שעה המתנה לשולחן ונסיונות נואשים לפרוטקציה לפריצת ההסגר, נאמד כוחם של רייקל, קודמיה וממשיכיה במזומנים, בתהילת עולם ובסלבריטאות שפים שהחליפה את זו של עסקי השעשועים.
דאוד יכולה לכתוב דבר מה עוקצני ומשעשע המחלץ גיהוקי צחוק מעל הביצים, הבייקון וההאש בראונס של ארוחת הבוקר,אבל רייקל היתה שוטרת המקוף של זרימת החיים בכרך העירוני, התאוותני וההדוניסטי בעולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הרות סירקיס של ניו יורק
|
|
|
 |
|
|
|
לכן בלעתי את "שום וספירים" בביס אחד. לא משום שהפרוזה של רייקל, חוש ההומור העצמי שלה, והתובנה שהיא שותלת בירכתי תודעת הקורא נדירים מסוגם. ממש לא. בקדנציה שלה ב"טיימס" נחשבה רייקל משפיעה ונחושה כשהגיעה לשורה התחתונה, איפה שמבקרי מסעדות רבים, כמוני, מסתבכים ברגליהם ובאהבת השנינה שלהם במקום לייצר המלצה ישירה ושווה לכל נפש. אבל היא לא היתה כותבת גדולה.
לא היה לה את השיק המעוצב ואת הרשעות ההומואית (אם יורשה לי סטראוטיפ קטן) של קרייג קלייבורן, הג'נטלמן הדרומי שעיצב את השקפת עולמו הקולינרית של "הטיימס", לא את הבולדוגיות הזעופה של מימי שרתון, שהחליפה אותו, ולא את כתיבתו הציורית ורבת הדימויים של בריאן מילר, מחליפה של שרתון. במובנים רבים היתה רייקל רות סירקיס של ניו יורק. פועלת בניין חרוצה, טפסרית שאינה חוששת להיתלות מהפיגומים הגבוהים ביותר בעיר, עניינית וישירה, אך מעט חסרת השראה.
בעיר שבה הגדיר קלווין טרילין את כתיבת האוכל המשעשעת, המושחזת והאישית כבר בשנות השבעים ב"ניו יורקר", אדם גופניק ואנתוני ליין החרו החזיקו אחריו בשבועון היוקרתי, שאבה רייקל את מיקומה ומקור כוחה בעיקר מהילת העיתון שבו כתבה וגם משום שהעזה לשנות ולהגדיר מחדש - באופן ששיקף את הזמנים המשתנים במסעדנות הניו יורקית - את מדרוג הכוכבים על ידי כך שהעתיקה אותם מהיכלי אוכל כוחניים כ"לה סירק", " ארבע העונות", " דניאל" ואחרים והעניקה מהם בשפע למסעדות אתניות, שכונתיות, כאלה שלא התפוצצו בשמי העיר במטח מרהיב של זיקוקי דינור יחצניים.
על אומץ לבה זה, תחת אש עזה ושטוחת מסלול, מגיע לרייקל קרדיט רב. היא העתיקה את זירת ההתגוששות מהאפר ווסט והאיסט סייד היוקרתיים לשכונות שהגיעו לפרקן במשמרת שלה: טרייבקה, צ'לסי, סוהו ואחרות, ואפילו העזה וכיתתה רגליה בארבעת הרבעים הנוספים למנהטן שרוב הזמן נחשבים מחוץ לתחום: ברוקלין, קווינס, ברונקס וסטייטן איילנד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מעט חסרת השראה, רייקל. צילום: איי- פי
|
|
|
|
|
|
|
הצעה שאי אפשר לסרב לה
|
|
|
|
|
|
|
עת קריאת הספר גליתי שרייקל ואני מאותו הכפר. היא עשתה את צעדיה הראשונים בברקלי של אמצע שנות השבעים והעובדה שעמדה בחדר הלידה כאשר נולדה שם "שה פאניס" המכוננת של אליס ווטרס, שהגדירה כמעט לבדה את זה המכונה מטבח אמריקני, עיצבה את תפישת עולמה. אחר כך עברה רייקל ללוס אנג'לס והתמנתה למבקרת המסעדות של "הלוס אנג'לס טיימס", תשובת החוף המערבי ל"ניו יורק טיימס", שם התמודדה עם נסיקתו המטאורית של וולפגנג פאק, שוורצנגר של המסעדנות בחוף המערבי ועם הקשקוש של הנובל קוויזין הקליפורני בהטייתו המינימליסטית.
מכיוון שהקריירה של רייקל ממוזלת להפליא ומעוררת קנאה בדיוק המתמטי שבו התקדמה מתפקיד אחד למשנהו, כאשר החלה לשדר תזוזות של אי נחת ממשרתה המרופדת בלוס אנג'לס, הזמין אותה וורן הוג, מעורכי "הניו יורק טיימס", לבקר במערכת במנהטן. כמקובל ב"טיימס" האנין, היוקרתי והצפוד, ההזמנה היתה סוגסטיבית: תבואי, תתרשמי, נראה. רייקל, ילידת ניו יורק (גריניץ' וילג'), לא מיהרה להודות בפיתוי שהונח לרגליה. היא עלתה למטוס לביקור המתוכנן אחרי שהבינה שבעלה מייקל, מפיק ברשת הטלוויזיה סי-בי-אס, כבר החל לסדר לעצמו משרה חלופית בניו יורק.
כבר על המטוס, בגיחת הגישוש לניו יורק, נתקלה רייקל במציאות הכוחנית שאליה היו מועדות פניה, במקרה שההצעה אמיתית והיא תשיב עליה בחיוב. הנוסעת הניו יורקית שישבה לידה, מופת חודרני ומעורה בהוויה הברנז'אית, ידעה כל מה שאפשר היה לדעת על רייקל ויותר. היא הבהירה למבקרת ההמומה - שהגיעה מהנינוחות הפלגמטית של אל-איי - כי תצלום ראש של רייקל, המזוהה בעיקר על ידי סימן ההיכר שלה, שיער ארוך, עבות ומסולסל, וחזות ים תיכונית (יהודית?) משהו , נמצא כבר מתחת לכל קופה רושמת בעמדת המארחת בכל מסעדה ניו יורקית המכבדת את עצמה.
היא לאטה באוזני המבקרת הנרעשת שחוץ מרייקל עצמה, המשחקת בנדמה לי, כל בר דעת, כולל בריאן מילר, מבקר המסעדות העוזב בנסיבות שאינן ברורות די צורכן, יודע שרייקל היא מבקרת המסעדות החדשה של "הניו יורק טיימס", שהיא תתחיל בנובמבר ושחייה בעיר הנאמנה למבקריה יהיו גיהנום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השיבה הביתה
|
|
|
|
|
|
|
כאשר רייקל מתייצבת בבניין "הטיימס" סמוך לטיימס סקוור, מתברר שהוג מאושפז בבית חולים עם רגל שבורה, שבמהלך שהותה בעיר אמורה רייקל לבקר אותו בבית החולים, ושסוללה של עורכי ביניים וחברי הנהלה מבקשים לפגוש אותה כמו ועדת אסירים המחליטה על שחרור מוקדם.
את הסיור בבניין האפור והמלוהק בעיתונאים ובעורכים גאוותנים המשוכנעים שהשמש זורחת כל בוקר מישבנם, מתארת רייקל בספורטיביות משועשעת וחיננית הדוחפת את מגבלות כתיבתה. היא לא היתה יכולה לעשות כן אלמלא כתבה את "שום וספירים", כמו את שני ספריה הקודמים על אוכל, מכורסתה המרופדת להפליא: משרת העורכת הראשית של המגזין היוקרתי "גורמה" מבית קונדה נאסט, בן הטיפוחים האישי של המו"ל וטייקון העיתונות אס-איי ניוהאוז.
אני משנה את הסדר הנרטיבי משום שהעוקצנות הרטרואקטיבית של רייקל מסתייעת כאשר ברגע המדויק שבו חשה כי מיצתה את הקדנציה שלה ב"טיימס" וכי הזמנים השתנו שלא לטעמה, הגיע הצלצול המתוק והגואל מ"גורמה". " אנחנו מחפשים עורך ראשי ל'גורמה' ותהיתי האם היית מוכנה לשתות איתי תה? ", שאל אותה מנהל המערכת של "גורמה", ג'יימס תורמן.
העורכים ב"טיימס" הם חבורה נטולת חוש הומור עצמי וקשיחים ביותר לביקורת פנימית וחיצונית. רייקל לא היתה יכולה לצייר את הדיוקן הקבוצתי שלהם בעט קל ושנון אלמלא משרתה המנחמת על גשר הפיקוד של ירחון האוכל היוקרתי בעולם. למרות הרושם העלוב שמשאיר עליה "הטיימס", רואה רייקל את התבונה במהלך הקריירה המוצע לה. כאשר ההצעה מתקשחת להזמנה מנומקת, 82 אלף דולר לשנה משכורת פתיחה, עוקרים רייקל, בעלה מייקל ובנם ניקי לניו יורק. רות שבה הביתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כוכבים וצ'ילבות
|
|
|
|
|
|
|
כוחו והשפעתו של מבקר המסעדות של "הניו יורק טיימס" נגזר מחשיבות ענף המסעדנות בהוויה הניו יורקית וממעמדו הנישא והבלתי מעורער של העיתון. מבקר מסעדות חדש נלחם בצל הארוך של קודמו בתפקיד.כל מבקר מתחיל קשה, גם אחרי ששרד את הרינונים, הקיטורים, ההתנכלויות מבית ומחוץ, ניסח קול ועמדה מקוריים וקנה ביושר את האמינות המיוחסת לו שהיא נשמת אפה של ביקורת מסעדות, עדיין מוטל על המבקר החדש לפלס לעצמו נתיב בסבך ולהתאפיין באופן מובהק ושונה מקודמיו.
מעל הכל מרחף ספרון הבורדו דק הגזרה המכונה "סקר זאגאט" מבית היוצר הבלתי נלאה של נינה וטים זאגאט. מהדורה חדשה של "זאגאט" רואה אור כל סתיו. ה"זאגאט" משקלל את דעתם של כ-20 אלף סועדים מן השורה, המביעים את דעתם על מסעדות העיר. המדריך יעיל, ישיר, משפיע מאוד ופופוליסטי להחריד. ככזה, ומשום שהוא יציר האמירה העממית ביותר ולא פרי דעתו המלומדת של מבקר מיומן, הוא רודני וקלגסי בשרירות קביעותיו, לטוב ולרע. תושבי ניו יורק ותייריה מסרבים לוותר עליו-מה גם שלתיירים אין את הפנאי לקרוא את "הניו יורק טיימס" ולהתעדכן בביקורות ישנות - והעיתונות בעיר מתקשה להתמודד עם הפופולריות שלו. ה"זאגאט" חף מעמדה מערכתית. הוא מייצג רייטינג משוקלל בקטגוריות רבות ומגוונות. עיתונים כמו "הטיימס", " ניו יורק", " ניו יורקר" ו"טיים אאוט", מתקשים להילחם בהגמוניה שלו.
בשל סגנון החיים התחרותי בעיר ובגלל הממון הרב בידי חלק מתושביה, מתחרות המסעדות על תשומת לבו של הסועד הנאמן, המיומן והנחוש בעולם. לכן עושים שלושה או ארבעה כוכבים ב"טיימס" מסעדה, וציון "רע" או "בסדר" הורג אותה. איפה שאצלנו ממהר מבקר מסעדות לחשוף עצמו ולהופיע בטלוויזיה ולהפקיע את המסתורין המסוימים הקשורים בניסיון קורקטי לשמור על אנונימיות, נלחמים מבקרי "הטיימס" על התנהלות המקשה על המסעדנים הערניים להשמיע את צופר האזעקה עם כניסתם למסעדה.חשבון ההוצאות של מבקר ה"טיימס", לפני שיקראו אותו לסדר, הוא מאה אלף דולר לשנה. סכום הגדול יותר ממשכורתו של המבקר. אל תוך המציאות האלימה והכוחנית הזאת נפלה רות רייקל בתום הקדנציה של בריאן מילר, שהתאפיינה בדעתנות, בכתיבה טובה ובתפישת עולם קולינרית משלו.
מה שרייקל לא ידעה רוב זמנה בתפקיד היה שמילר עזב את התפקיד אך מיאן לוותר עליו. לקראת סוף שהותה בעיתון גילתה רייקל כי מהביקורת הראשונה שלה נהג מילר להפציץ את עורכיו לשעבר במכתבים מוציאי דיבתה, ביקורתיים ומגעילים, שבהם חלק על קביעותיה, התמקח עם הכוכבים שהעניקה או נטלה, תפס אותה בשגיאות שונות ומשונות, ואף הדליף את תוכן המכתבים למדור הרכילות החזק בעיר: עמוד 6 של "הניו יורק פוסט".
רק בערב שבו התקשרו מעמוד 6 לרייקל לקבל את תגובתה, גילתה המבקרת החרוצה שקודמה צלף בה מן המארב. בבירור זריז שערכה העלתה כי השמועה נכונה, כי המכתבים הגיעו בהמוניהם, כי קרול, חברתה הקרובה ביותר במערכת, ידעה עליהם אך בחרה שלא ליידע אותה וכי עורכיה קיבלו החלטה עקרונית להטיל עליהם חיסיון. מבועתת, החליטה רייקל לשמור על שתיקה. אך היא לעולם לא שכחה למילר את התנהגותו הלא קולגיאלית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קופי אנאן רוצה לאנץ'
|
|
|
|
|
|
|
ההחלטה המשמעותית ביותר שקיבלה רייקל עם תחילת הקדנציה שלה ב"טיימס" היתה לסעוד כשהיא עטויה בתחפושות שונות. ההחלטה הזאת תופסת חלק ניכר מתיאור דרישות התפקיד ב"שום וספירים" ומעידה רבות על חוסר הביטחון שהביאה איתה רייקל למשרה. בעזרת קלודיה, חברת ילדות של אמה המנוחה ומדריכת שחקנים, התחילה רייקל לאמץ לעצמה דמויות שונות.
זמן ההכנה שלה, מעשה ההתחפשות, הפאות הנוכריות, הכריות המשמינות, האיפור הכבד, המחוכים, החזיות המרופדות והמנגנון המגושם של כרטיסי אשראי רבים ושונים בשמות שונים (רק תקציב ההוצאות של "הטיימס" יכול לאפשר פעולת הסחה מאסיבית כזאת) היו כה תובעניים, שרייקל בילתה שעות בהכנות לפני כל ארוחה. הנה לכם מבקרת מסעדות שלוקחת את תפקידה ברצינות תהומית. דמות פיקטיבית אחת לא הספיקה לה. היא הניחה שרשת המודיעין הפרושה של מסעדות ניו יורק תעלה עליה בדמותה האחת.
קודם המציאה את מולי הוליס. דמות של אשת חברה ניו יורקית קולנית המבוססת על שכנתה לאותה טיסה מאל-איי. מולי היא בלונדינית קולנית ואגרסיבית. היא לא לוקחת דרעק מאף אחד. היא עומדת על שלה. וזה עובד. רייקל מזהה הבדלים ניכרים בין היחס שבו זכתה בתחפושות האנונימיות שלה לבין הכרכורים סביבה כרות רייקל. המציאות הזאת חיזקה את נחישותה, אבל קיצרה את ימיה בתפקיד.
שלא כמקובל אצלנו: ביקור אחד במסעדה בעלות הנמוכה ביותר ולרוץ הביתה לכתוב דעה, עורכיה ב"טיימס" דרשו בין חמש לשש ארוחות שונות בכל מסעדה. צהריים וערב. הארוחות הללו מתמקדות בעיקר. שום כבד אווז, קוויאר וכמהין לא הוחמצו. נגזר על רייקל לשתות שלושה סוגי יין, מלבן, דרך אדום ועד יין קינוח, וזה לפני עגלת הקוניאק. כמו כן צריך להבין שכדי להאכיל את מפלצת המדור השבועי, נאלצת רייקל לאכול בחוץ מדי יום. המטלה הזאת ייצגה פגיעה אנושה בחיי המשפחה שלה. בצר לה, היא גררה איתה את בעלה ובנה הפעוט. כולל בתחפושת.
הדמות מרים נקראת על שם אמה. רייקל נכנסת לארון הבגדים של אמא שלה ולדמות האם שגידלה אותה. מוזר לה לסעוד ברחבי העיר כאמה, אבל זה חלק מתפישתה המקצועית. השוער בבית הדירות שלה אינו מזהה אותה בהתחלה. בהמשך הוא הופך למבקר התחפושות שלה. במעלית הם משפרים את המראה. הערבים נוקפים, ואיתם השנים. הפאות לוחצות. האיפור נמס. שיערה העבות מזיע מתחת לפאות. מסעדה רודפת מסעדה.
מה שרייקל לא ידעה שנכלל בהגדרת התפקיד היה חובתה לסרסר במסעדות לעורכיה. ב"טיימס" קיים מנהג שעורכים, כולל הבכירים, מצפים ממבקרי המסעדות עתירי התקציב להזמין אותם לארוחות על בסיס קבוע. לא למסעדה קוריאנית פינתית כי אם למסעדה היוקרתית, הנחשקת והמדוברת ביותר בעיר. העורכים הללו רחוקים מחלומו של עיתונאי. הם עציים. חנוטים. נטולי חן ובני שיחה מגושמים. רייקל נרתמת למשימה.
מזכיר המדינה וורן כריסטופר מתקשר. הוא מגיע לניו יורק והיה רוצה לסעוד על שולחנה של מבקרת המסעדות של "הטיימס". הבמאי מייק ניקולס מתקשר. הוא מחפש קייטרינג צמחוני. גם קופי אנאן רוצה לאנץ'. ביום הולדתו של המו"ל הזקן פאנץ' סלצזבורגר, שהתקדם לתפקיד יושב ראש העיתון, מטיל עורך המשנה על רייקל לארגן ליושב ראש מסיבה פרטית. מתברר שהמו"ל הוותיק לא ביקר מעולם בפלאשינג, קווינס. לכן הארוחה האלוהית צריכה להיערך שם. מארגני האירוע רוצים סעודה סינית בסגנון הונג קונג. זה לא פשוט. עשרות מסעדות נסרקות. רייקל סועדת בכולן. מתייעצים עם המשלחות הסיניות באו"ם, עם שגרירות טייוואן. כאשר נמצאת מסעדה ראויה, נשלח התפריט לארוחה הלוך וחזור עשרות פעמים במשך חודשים. העורך המטפל באירוע פוסל מנות בסיטונות.
בסוף נמצאת המסעדה המיוחדת ונבחר תפריט. כאשר מגיעים לקווינס ולחדר החגיגי, מתברר שהיושב ראש אינו אוכל מאכלי ים ודגים בשום צורה. הוא נאלץ להסתפק בעוף כל הערב. רייקל לא בטוחה שהאירוע תרם לבריאותה ולמעמדה בעיתון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום הראשון של שארית חייה
|
|
|
|
|
|
|
הקורקטיות של רייקל אינה עוזרת לקורא לאפיין את הקדנציה שלה. היא העלתה את קרנן של מסעדות לא מפוארות והעניקה להן כוכבים. היא העזה לשבח מסעדות בלובי של בתי מלון. אף אחד לפניה לא עשה את זה. רייקל עומדת בפני שתי מתקפות ביקורת: מבית ומחוץ. הקוראים תופסים אותה בכל שגיאה. ג'ינג'ר בשרימפס? היית מתה. זה לא ג' ינג'ר כי אם גלנגל הודי. תתביישי לך.
הטעויות הללו מכרכמות את פניה של רייקל מצער ומקצרות את חייה. בת בריתה וחברתה הקרובה ביותר במערכת, המזכירה קרול, מאובחנת עם סרטן במצב מתקדם. המחלה אינה מעודדת את האנרגיות האוזלות של רייקל. כשהן יוצאות למסעדה ביחד, רייקל אינה יכולה לשאת את המחשבה שתעניק לחברתה ארוחה רעה שיכולה להיות אחת האחרונות שלה. גם בני המשפחה, החברים והשותפים המיידיים לאוכל נעלמים.
לזכותה, רייקל אינה מתלוננת ולו פעם אחת על בגידת הגוף. הדעת נותנת ששבע ארוחות עשירות בשבוע,אוקיינוס של אלכוהול וקינוחים בשפע גובים ממנה מחיר כבד בבריאות ובתחושת שובע וגודש. נפשית ופיזית. רייקל בוחרת שלא לקיים את הדיון הזה בספר. כאבי הבטן שלה הם עניינה הפרטי. בסוף היא מתגעגעת לאוכל ביתי. למשפחתה. לבגדים ביתיים. היא מואסת בהתנשאות של מלצרי עירה. היא מאושרת ששולחים אותה לחפש את הסטייק הטוב ביותר בעיר. היא בוחרת ב"פיטר לוגר".
נקודת השבירה הגיעה. קרול מתה מסרטן. רייקל אינה יודעת את נפשה מצער. כאמילי, היא יוצאת לסעוד עם סועד מזדמן. קובלנתה גוברת. היא מנסה להסביר את מחויבותה להגן על סועדי ניו יורק מפני אוכל רע ושרלטני. הסועד חושב שהיא מבלבלת את המוח. רייקל מאבדת את העשתונות ומסירה מעל ראשה במשיכה את הפאה הנוכרית. במסעדה נופל הס. החשיפה ברוטלית. "אתה רואה? ", היא אומרת, "עכשיו נקבל יחס".
בבית ,נדמה לה שהיא שומעת את בנה: "אמא, הנה את עדיין כותבת ביקורת מסעדות. את מתכוונת לבזבז את שארית חייך בעיסוק המגוחך הזה? ". לפני מותה סותמת קרול הנאמנה את הגולל על שאיפות הקידום של רייקל בהייררכיה של "הטיימס": " את לא בנויה להיות עורכת ב'ניו יורק טיימס'. הם הורגים עורכים. הם ינחשו ויחלקו על כל החלטה שלך. תיאלצי להשתתף במיליון ישיבות בוקר על מה שעשית או על מה שהיה עלייך לעשות ולא עשית. את תשנאי את זה. אני יודעת שנהנית לערוך ב'לוס אנג' לס טיימס', אבל ה'ניו יורק טיימס' שונה. אל תעשי את זה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפילוג
|
|
|
|
|
|
|
כאשר חברים שנתנו טעם לחיים, שאהבת האוכל והגרגרנות שלהם היתה חלק בלתי נפרד מחייך, מתים מסרטן שעלול היה להיות אחת התוצאות הישירות של סגנון חיים הדוניסטי, מופרז וללא סייגים, כאשר חברים כאלה מתים לידך אחרי שבחברתם קרעת את העולם בחיפוש הארוחה האולטימטיבית והם היו שותפים לבולמוס שלך, משהו ממך מת איתם. זה מה שקרה לרות רייקל. לכן היה זה כה מתוק שבערב שבו החליטה שאינה יכולה להמשיך יותר התקשרו מ"גורמה". אני מכיר מבקרי מסעדות שזה לא קרה להם. לא רק בגלל שאין בארץ ירחון מסדר הגודל של "גורמה". אלא בגלל שאין בארץ סדר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
