 |
/images/archive/gallery/298/522.jpg קטלוג קיץ 2005 של קום איל פו.
איור: אורית ברגמן  |
|
|
| מי בכלל עושה פאנלים מאהבה? |
|
| בקום איל פו מבקשים שנפסיק לחשוב במונחים של גבר מפרנס ואישה ששורפת לו את הכסף |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
3/5/2005 14:46 |
|
|
|
|
|
|
|
"על עבודות שקופות לא מקבלים שכר. עבודות שקופות הן אלה שאף אחד לא מחשיב כעבודה, אולי בגלל שאף אחד לא שם לב שמושקעת בהן עבודה. אפילו לא אלה שעושות אותן. העבודות השקופות הן אלה שחונכנו להאמין שאנחנו עושות מאהבה, חלק מתפקידנו בחיים, חלק מהיותנו נשים. לעבודות האלו יש ערך כלכלי, רגשי וחברתי, ערך משפחתי ואימהי. אנחנו מאמינות שהעבודות האלה אינן שקופות כלל וכלל". במילים אלו נפתח "עבודות שקופות" - קטלוג הקיץ החדש של מותג האופנה קום איל פו.
687 עבודות שקופות, עבודות בית שנעשות ללא תמורה כספית - כמו ניגוב הרצפה באמבטיה, הכנת סנדביצ'ים, קיפול הכביסה, הכנת ארוחת ערב, ניגוב האבק מעל התמונות, השקיית עציצים, שטיפת כלים ועוד 680 שכאלה - הן האג'נדה העונתית שמובילה סיביל גולדפיינר, מנכ"ל הרשת. "אנחנו מאמינות שהעבודות האלה אינן שקופות כלל וכלל", היא טוענת.
"יש להן ערך כלכלי, רגשי וחברתי. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב במושגים של 'גבר מפרנס' ו'אישה ששורפת לו את הכסף'". "עבודת נשים צריכה להיות שוות כסף", מחזקת מיכל כהן, סמנכ"ל השיווק של המותג. "עלות עבודות הבית לעולם אינה מתומחרת כי חונכנו להאמין שאנו עושות אותן מאהבה".
עיצוב הקטלוג מציג באופן אופנתי, הומוריסטי וציני להחריד את התזה המרכזית. עם זאת, 24 עמודיו שאוירו כולם בחן וכשרון על ידי אורית ברגמן ועוצבו על ידי סטודיו מיכל גרניט, מעמידים את אחד הקטלוגים הטובים ביותר שנעשו בישראל בשנה האחרונה. גם אם נבטל באבחת יד את האג'נדה הפמיניסטית, חובה לשבח את יכולתה של הרשת להעמיד קטלוג מרענן, עשוי בקפידה, המוביל את סגנון האיור ששב אל הקו הראשון בזירת האופנה. בנוסף, כל הבגדים המאוירים בקטלוג הם פריטי קולקציית הקיץ שעיצבו אירה גולדמן ומאיה ארזי נחום.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
עוד פרטים מן הקטלוג
|
|
|
 |
|
 |
|
דיון אוניברסלי
|
|
|
 |
|
|
|
בטקסט המצורף לקטלוג קוראת רוני הלפרן במאמרה "לא עובדת בשביל אף אחד??? או 'אשת חיל' עושה חשבון (נפש)", לשינוי אבסולוטי של התנהלות יומיומית מחפירה זו. "בואו נפתח מילון בערך משפחה", היא מבקשת ועונה: "מוצאה של המילה הוא המילה שפחה. השפה מסמנת את הזיקה בין המבנה המפואר הקרוי משפחה והעבודה הנרצעת שמלכלכת אותו - עבודתן של הרעיות המסורות ואימהות הבית".
את השינוי במבנה המפואר תולה הלפרן בשיטה הקפיטליסטית, בה האישה ללא תג צמוד איבדה את ערכה, הפכה לשקופה. "לפני עידן התיעוש והקפיטליזם", היא ממשיכה במאמרה, "כאשר יחידת המשפחה המורחבת הייתה יחידה כלכלית שיצרה את מוצריה וסחרה בהם, עבודת הנשים נתפסה כמרכזית לפעילות הכלכלית של הבית בדיוק כמו עבודת הגברים. עם התיעוש, המושג עבודה הוחל רק על הפעילות היצרנית שמחוץ לבית. עבודת הנשים, שברובן הגדול נותרו בביתן, נותרה ללא הגדרה כלכלית. היא לא נמכרה - לפיכך נותרה נטולת מחיר".
יש שיגלגלו עיניים וינחרו בבוז לנוכח דבריה של הלפרן. יש שיטענו כי החיבור בין מותג אופנה המיועד באופן מובהק מעצם מחיריו הגבוהים לנשים בורגניות, דעתניות, בעלות קריירה והשכלה, לבין עבודות בית קלוש. הרי אלה יכולות להרשות לעצמן להחזיק מטפלות ומנקות סביב השעון. אבל דווקא בקטלוג זה, כמו גם בקטלוג החורף שהצהיר כי נשים יכולות להיראות ולהתלבש נפלא גם בגיל 70, נדמה כי בקום איל פו מצליחים לעורר דיון אוניברסלי, ללא קשר למעמד כלכלי. זה כבר לא רק שייך לתרבויות פטריארכאליות רבות - חרדים וערבים, למשל - בהם עובדת האישה פי שתיים. מהיכרות אישית עם נשים בעלות כסף שיכולות להרשות לעצמן משק בית ומטפלת, ישנן רבות שמתנהלות כשפחות בין קירות ביתן. "התחנכנו להיות מרי פופינס", מאשימה הלפרן. ועם יד הלב, אפילו אדם כמוני, שמואשם תדיר כמי שסובל ממיזוגיניות לא מרוסנת, מאמין כי יש צדק בדבריה של הלפרן.
"הפיכתנו לרעיות, ועוד הרבה יותר מזה הפיכתנו לאימהות", היא ממשיכה, "הם אירועים מרכזים ומשמעותיים בחיינו. הגיע הזמן שניתן את דעתנו על התסריט הזה, שנתבונן באופן מפוכח על אורח החיים, שנזהה את המטלות שהתרבות מלחימה אל תוך הזהות שלנו, שנשתהה אל מול האורח האוטומטי שבו אנו מבצעות את שלל פעולתנו כאם הבית, ומזהות אותם כתפקידי הזהות שלנו. הגיע הזמן שנקרא מחדש את האפשרויות המוגבלות המוקצבות לנו בשם ובאמצעות אותם 'תפקידי זהות'. כן, הגיע הזמן לתמחר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
