 |
 |
|
|
|
|
| בניגוד אליכם, פראיירים, ישי אדר בילה את החג עם הילדים במרחב המשפחתי המוגן |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
3/5/2005 14:15 |
|
|
|
|
|
|
|
אתמול (שני) נפתח יום השידורים של גלי צה"ל בהכרזה החגיגית שעבור מאות אלפי הורים נגמר הסיוט שנמשך שבועיים, הילדים חוזרים סוף סוף לגנים ולבתי הספר. כמה עצוב ועוקץ לשמוע דבר כזה. האם להפסיק את הפעילות של היום יום ופשוט להיות עם הילדים שבועיים זה סיוט? כנראה שכן, כי אם אמרו בגל"צ אז קטונתי. בתרבות שבה אנשים מעדיפים לממן בשכרם המועט את המטפלות, הפעוטונים והגנים במקום פשוט להיות עם הילדים וזהו, זה לא מפתיע.
הדבר היחידי שהוא בהחלט סיוט בפסח הזה הוא לצאת מהקונכיה. כל מעשה כזה כרוך בניסיון לנווט בנחיל האנשים העצום שמתרוצץ מיוזע בניסיון נואש לבדר, לרצות או לנטרל את הילדים. משימה שהופכת קשה עם השנים כי ככל שילדים צורכים יותר טלוויזיה ותרבות אינסטנט, הם פחות יודעים להעסיק את עצמם. במקביל יש את אלה שפשוט מצייתים להוראות מגבוה שניתנו מבעוד מועד: "וידעת את הארץ". ואתה, שמה לעשות היית צריך לצאת לאנשהו, אתה רק מציץ מהחלון וצריך להחזיק חזק כדי לא להיסחף בנחשול האנושי האימתני. המחזה היום יומי של רכבות עמוסות במשפחות שיורדות ונבלעות כמו כרטיס כספומט בלוע של עזריאלי הוא הוא
הסיוט האמיתי והצלקת שהחג הזה משאיר אחריו. כשאתה רואה כאלה דברים בסימפסונס זה מצחיק, אבל כשאתה נקלע לתומך לתוך זה, זה לא.
אני באמת לא מתכוון להקניט אף אחד, אבל בבית כמו שלנו, שבו הפעילות המועדפת היא פשוט להיות ביחד, רצוי עם חברים, לטייל הרבה ברגל ולעבוד בגינה, העניינים תיקתקו כרגיל. התיזמון של החג נפל הפעם טוב כי הרשויות, המינוס ושאר האויבים הביורוקרטים עשו פוס והגיליוטינה שכבר הונחה לי על הצוואר נעצרה ברגע האחרון. "אנו מתנצלים להודיעך", היה כתוב בהודעה שנשלחה אלי ערב עלייתי לגרדום, "אבל גם לעורף הראשים התורן מגיע חופש והוא כרגע מזהם את שמורת רמון עם המשפחה שלו. נשמח לטפל בך אחרי החג. תודה וחג שמח".
וכך, באווירה של פאוז נפלא, פרשנו אברים ושרצנו בחצר. מדי פעם נסענו לחברים או למשפחה כשאנו מקפידים על תיזמונים לא קונבנציונאלים כדי להימנע ממגה אולטרא טורבו אקסטרא פקקים. יום אחד בעוד אנו יושבים במרפסת ומונעים מארנון להשחית את הנענע והגרניום כמו באיזה משחק מחשב, קפצו אלינו כמה חברים, פליטים מהעולם החיצון שברחו לכפר. הנה כמה מהדברים שעברו עליהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בחזרה לטבע
|
|
|
 |
|
|
|
לאלון יש סטודיו בדרום תל אביב והוא גר במרכזה. בימים כתיקונם הוא מבלה ברכב 10 דקות בנסיעה מפה לשם ולשם מפה. אלון תיזמן שעה ועשרים מהיציאה מהסטודיו ועד החניה בבית. זה המתאבן, מכאן זה מתחיל להיות יותר ויותר כבד.
עבור ניצן, פקח ברשות שמורות הטבע והגנים, השבוע הזה הוא הקרב הגדול. גדול לפחות כמו הקרבות ב"שר הטבעות" ושבמהלכו הוא מסתער על ההמון הרב בעזרתו של צוות מיומן שמתאמן שנה שלמה רק לקראת השבוע הקשה הזה. השילוב הקטלני של מזג האוויר האביבי, המצווה ההיא של ידיעת הארץ, חופשת הילדים מהמסגרות ואווירת החג יוצר עבורו מטריקס אינסופי סבוך ומפותל של ונדליזם סביבתי פוטנציאלי. עבורו השבוע הזה כל כך טראומתי שהוא מעדיף שילדיו ישארו בבית עד שוך הסערה. ניצן סיפר לנו איך רדף אחרי פקיד ההוצאה לפועל (עורף הראשים שיצא לחופשה) כדי שלא יקטוף וישמיד ענפים של אלה אטלנטית בניסיון להדליק את המנגל שלו.
רני ואנה ושני ילדיהם יצאו לטייל ועצרו באיקאה מהסיבה הנאיבית שהם היו צריכים לקנות משהו ושזה באמצע הדרך. הם גם היו רעבים ובנו על האוכל הזול והסביר של המסעדה. כבר בשלב החניון הובהר להם המצב אבל קיבתם הריקה מנעה מהם לשעות לכתובת שעל הקיר והם הבטיחו לילדים נקניקיות. כשנכנסו, נאלצו להשתרך לסופו של תור בסגנון רוסיה של ימי מסך הברזל כדי לנסות לצרוך מזון במצב ישיבה. לאחר שהתור סירב להתקדם הם עברו לתור של הסנדביצ'ים אבל בסוף התייאשו גם מזה והחליטו להכנס פנימה לחנות ולפחות לקנות את השטות שלשמה באו ולעוף משם. המשהו הזה היה באחת התחנות האחרונות שלפני מחלקת הילדים אז הם ניסו ללכת נגד כיוון מסלול הצריכה המפורסם כדי לקצר את הדרך. נחשול אנושי סמיך מנע מהם להתקדם והם פשוט נהדפו בחזרה לחניון בידיים וקיבה ריקות. רני ואנה תיזמנו שעתיים מבוזבזות, מרעיבות ומייאשות. הילדים יצאו מזה כמו נקניקיות שבושלו שעה במים רותחים.
ועכשיו עליית מדרגה: נועה ומשפחתה היו ברכבת האימים לגן החיות בירושלים. כן, זו שדובר עליה בחדשות ובעיתונים. עוד מעשה נאיבי של פסח על סף חוסר האחריות. לא אחזור על מה שכבר נכתב אודות אותה רכבת שעוררה בכל מי שהיה בה אסוציציות קשות. נועה, שלושת ילדיה ובעלה ירדו מהרכבת ופילסו את דרכם לגן החיות שהיה עמוס לפחות כמו הרכבת עצמה.
נועה היתה צריכה להחליף טמפון ונעמדה בתור לשירותים. לאחר תיזמון אכזרי של חצי שעה היא הבינה שזה לא מתקדם לשום מקום אז כל המשפחה החלה לחפש מקום מיסתור עד שפלשו בחשאי למכלאת קופים נטושה, בה נועה נאלצה לעשות את זה באווירה של חזרה לטבע בנסיבות מחמירות. כל המשפחה היתה רעבה אבל לא היה שם מה לאכול כי היה פסח אז הם אכלו ממתקים לארוחת צהריים. רק כעבור שעה הם התחילו את מסלול החיות אבל לא הצליחו לראות אף חיה כי ליד כל כלוב ומכלאה היתה חומת חיות אדם. הם ראו רק את האריה ולפחות הילדים חזרו וסיפרו בהתלהבות לסבתא איך הוא שואג.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
