 |
במובן מסוים, ייתכן שמסעדת קוקה שבתל אביב מקדימה קצת את זמנה. לא מבחינת האוכל או העיצוב: מבחינת האווירה. דומה שניתן, בהפרזה אופטימית, לקרוא לקוקה מסעדת פוסט-אינתיפאדה. בניגוד למסעדות התזזיתיות שקמו כאן בשנים האחרונות (בהתאמה מלאה לחיינו התזזיתיים) יש בקוקה משהו נינוח ומלבב. הנברשות העגולות בהן דולקים נרות לבנים; סידורי הפרחים, שהיו טריים אפילו במוצאי שבת; הווילונות הלבנים הקשורים בסרט: כל אלה תורמים לאווירה שיש בה שפיות רגועה. הנה, סוף סוף, מקום שאין בו לא זיקוקי דינור ולא שאנטי, אלא מסעדה שלא עושה מעצמה עניין וגם לא עושה עניין מזה שהיא לא עושה עניין. השאלה היחידה, כמובן, היא האם אנחנו כבר מוכנים לזה?
השנים האחרונות עמדו בסימן עליית קרנן של המסעדות האופנתיות. יש בארץ, אולי, תריסר מסעדות צמרת שמגישות אוכל שעולה בקנה אחד עם הסכומים שהן גובות (מ-250 שקל ומעלה לארוחה זוגית של שלוש מנות בלי יין). אצל חלק גדול מהאחרות אתה אמור לשלם בעד הפוזה (וכמובן, מגוון אביזרי התאורה). העניין הוא שכבר כל כך התרגלנו לפוזה וכל כך התרגלנו לאהוב אותה שהשאלה שעולה לנוכח נחמדותה המופלגת של קוקה היא האם אנחנו מוכנים להתחיל ולחזור למקום שבו הנחת יותר חשובה מהרושם? אני לא בטוח.
יציאה למסעדה, עבור לא מעט מאיתנו, היא עדיין בראש ובראשונה סוג של הצהרה אופנתית. יש סרטים נכונים, יש מכוניות נכונות, יש תוכניות טלוויזיה נכונות, ויש מסעדות נכונות. ואין דבר שמפחיד את הבורגני הממוצע יותר מאשר להיתפש באמירה מקורית
בעניין הנכונות של מכוניות, מסעדות או תוכניות טלוויזיה. כולם אומרים שזה טוב? אז בואו נקנה סובארו.
הבעיה עם קוקה היא שהיא לעולם לא תהיה מסעדה נכונה. היא לא מספיק מודעת לעצמה, היא לא מספיק מחזיקה מעצמה, והיא גם לא מנסה (כמצוות מסעדות נכונות) לתת לסועד את התחושה של "תאמין לי, לי זה עולה יותר". קוקה היא מסעדה, במילים אחרות, ששייכת לתרבות קולינארית הרבה יותר בוגרת והרבה יותר שפויה מזו שלנו, מסוג המסעדות שקיימות בכל עיר באירופה שבה אתה יודע שתוכל לבוא, לאכול אוכל לא שגרתי, לא גדול, ליהנות מבקבוק יין טוב (מבחר היינות של המסעדה מפתיע בגיוונו ובטוב טעמו) ולצאת מבסוט. זה לא המקום שאליו תיקח דוגמנית כדי להרשים אותה בפגישה הראשונה, זה לא המקום שאליו תיקח את אשתך כדי לחגוג באופן בלתי נשכח את יום הנישואים, וזה בוודאי לא המקום שאליו תיקח את נציג קרן הון סיכון כדי להציג בפניו את הסטארט-אפ החדש, אבל זה בהחלט המקום שתשמח לצאת אליו ליציאה שלישית (אם יתברר שלדוגמנית גם יש מה להגיד), או סתם באיזה יום שישי כשאין לך כוח לבשל, או עם שני זוגות חברים מהסוג שאתה כבר לא עסוק בלעשות עליהם רושם, אלא מהסוג שאתה מעוניין, באמת ובתמים, לשמוע מה שיש להם להגיד.
האם יש אצלנו מקום למסעדה כזו, זו שלעולם לא תהיה אופנתית? לא יודע, אבל אני בכנות מקווה שכן. כי בקוקה יש משהו שבעיני שובה לב. אכפת להם. הבישול הוא בישול אכפתי, העיצוב הוא עיצוב אכפתי, השירות הוא שירות אכפתי והאווירה היא אווירה של אכפתיות.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
עוד מנה בקוקה. צילום: רובי קסטרו
|
|
 |
 |
 |
 |
|
סוף סוף אל-דנטה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
סגנון הבישול בקוקה הוא הסגנון שנכון לכנות כמדומה פיוז'ן תל אביבי. זה מין סגנון שאין לו מקבילה בשום מקום אחר בעולם, שמשלב מנות פיקנטיות - בעיקר בטעמי החריף-מתוק האהובים עלינו כל כך - ממטבחים זרים זה לזה כמו המטבח היפני והמטבח האמריקני, המטבח הסיני והמטבח המקסיקני.
מבין המנות שאכלנו אפשר להמליץ במיוחד על מנת קציצת הסרטנים עם מטבל איולי בניחוח צ'יפוטל. זו מנה מקסימה של שתי קציצות סרטנים פריכות (ובאמת, איך זה שהמנה הזו, מנת דגל כמעט בכל בר-מסעדה מודרני בארצות הברית ובכל בר חדש בלונדון לא זכתה אצלנו עדיין לפופולריות גורפת?) שמגיעות עם מטבל חריף ומוצלח.
גם רביולי השרימפס, שהבצק שלו (סוף סוף) היה עשוי אל-דנטה ולא פשוט אל-בושל כמו שכמה מסעדות אצלנו החליטו בזמן האחרון, היה טעים מאוד. הרוטב של הרביולי (מהסוג הנגיס, לא השקוף) הכיל ציר פירות ים טוב והמילוי היה קצוץ גס כך שהחיך נהנה ממגוון גדול של מרקמים.
מנת טי-בון עגל, שכללה פרוסות דקות משדרת הבשר המרכזית, הוגשה בנוסח האיטלקי, כלומר, אחרי שהיא בילתה קצת במשרת שמן זית, ועם חצי לימון בצד, והיתה גם היא חביבה להפליא. ובכלל, היה טוב וטעים בקוקה.
אז נכון, לא גדול, לא משהו בלתי נשכח, לא משהו שהופך את קוקה למקום מדים, שהוא סוף ושאתם פשוט מוכרחים לאכול בו. אבל תגידו לי, עם כל מה שקורה כאן בזמן האחרון, לא מתחיל להימאס לכם קצת מלהיות מוכרחים?
קוקה , יד חרוצים 15, תל אביב, טל': 03-6392292 |  |  |  |  | |
|