 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר קנה ירק מסתורי בשוק של רמלה, ומצא את עצמו על סף חנק |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
19/4/2005 15:18 |
|
|
|
|
|
|
|
במהלך כל מסעותיי בחיים תמיד הייתי אחד שחייב לטעום מכל דבר. ג'וקים וחיפושיות מוקפצים, מלפפון ים מבושל וסלט מדוזה הם רק חלק מה-Vים שמסומנים אצלי בטבלה. מעולם לא חשבתי שההרפתקנות הכפייתית הזו תוביל אותי למצב שבו ילדיי יצפו בי מפרכס ומשתנק, וכמעט מובל לאמבולנס.
הכל התחיל בכך שאפרת ואני דיברנו בארוחת הערב המשפחתית על משהו שקשור לרמלה. אלונה דגה את המילה והתחילה לטחון אותנו ב"רוצה לרמלה, רוצה לרמלה רוצה לרמלה רוצה לרמלה רוצה לרמלה". נכנענו בקלות וברצון והכרזנו על יום רמלה מחר אחה"צ. למשפחה שלנו יש כמה תחביבים משותפים ואחד מהם הוא הסתובבויות בשווקי אוכל. את השוק של רמלה אנחנו אוהבים מאוד ושם נחתנו למחרת. אחרי ההלם הראשוני מהדוחק, הרעש ושאר הגירויים התחילו הילדים להפגיז עם בקשות ודרישות. כעבור רבע שעה מצאנו את עצמנו עם מספר שקיות בידיים (בנוסף לתיקים וילדים) שבהן יש ענבים של תחילת עונה, קוביית פלא בשני שקל, תותים, בננות ושרביט קסמים. לא נותרה אצבע פנויה.
בסוף השוק, כמו באגדות, עמד לו דוכן של זקנה ערביה שאיש לא ביקר בו. על הדוכן עמדו שלוש קערות. חצילים, קישואים וקערה עם משהו שנראה כמו שילוב של בצלי רקפות, תפו"א ירושלמי ושורש סלרי. זה כבר היה השלב שבו כל עצירה עולה ביוקר וכבר רוצים להגיע בחזרה לאוטו כדי להיפטר מהמשא הכבד, אבל לא יכולתי להתאפק.
תחת אש כבדה של "אבא בוא, אבא בוא", התחלתי לחקור את הערבייה. אפרת שהיתה סחוטה לחלוטין עמדה וחיכתה בסבלנות, כי היא כבר מורגלת ויודעת שגם שבעים ילדים עם "אבא בוא" לא יזיזו אותי עכשיו.
"מה זה?" שאלתי, אבל הרוכלת הקשישה לא ממש ענתה ורק אמרה משהו בערבית לחברה משועממת שעמדה לידה. "אהה.. סליחה... מה זה הדבר הזה שמה?", שאלתי שוב בקול מדגיש תוך כדי הצבעה על ירק השורש המיסתורי.
"גולגאס", היא ענתה ומילמלה עוד משהו לחברה האדישה שלה.
"גולגאס? מה עושים עם זה?" שאלתי במבוכה קלה לאור האדישות המופגנת.
במקום לענות לי היא אמרה משהו לחברה שלה ולפי תנועות הגבות והמבט היא בטח אמרה משהו כמו "הנה עוד יהודי בדאווין של בלאדי", ושתיהן צחקו. "זה גולגאס, גולגאס" היא חזרה להסביר בלקוניות ובשלב הזה נוצרה כבר מיני התקהלות נוסח הודו עקב הסקרנות של העוברים והשבים לנוכח השיחה ה"ערה" שניהלתי עם הקשישה.
"בסדר, בסדר, גולגאס. אבל מה עושים עם זה?" התחלתי להתחנן. "מבשלים את זה?".
"כן כן מבשלים, עם בשר," ענתה הרוכלת בטון מלגלג.
נשברתי. "טוב, כמה קילו?".
"שלושים", היא אמרה ביובש.
"שלושים?!".
"שלושים", היא חזרה.
"טוב תביאי לי את זה", הצבעתי על אחד לא קטן ולא גדול, שילמתי לה עשר ש"ח ונמלטתי עם השלל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מצוקה קשה
|
|
|
 |
|
|
|
במשך כמה ימים ניצב הגולגאס בראש קערת הירקות שעל השיש וחיכה. בערב אחד שבו התחלנו בהכנות לארוחת ערב חפוזה יחסית לא יכולתי יותר להתאפק, קילפתי אותו וחתכתי לפרוסות עבות והרתחתי מים. עם בשר בלי בשר, העיקר שנסמן עוד וי בטבלה, והפעם ליד הגולגאס. הילדים שכבר הוזכרו בטור הזה כסקרנים לא פחות כשמדובר במזון, התחילו מיד עם ה"מה זה אבא?".
שניה לפני ההשלכה לסיר הרותח לא יכולתי להתאפק ואיך לא, אכלתי פרוסת גולגאס חי. הטעם היה כמו של שורש סלרי, מה שיצר אנטי קליימקס מיידי. כשהושטתי יד להשליך את שאר הפרוסות לסיר (מי יודע, אולי יקרה משהו מעניין יותר בבישול...) קרה משהו רע. תחושה של חנק והתכווצות התחילה להתפשט לי בפה, אבל הרבה יותר חמורה מזו שחווים כשאוכלים בוסר. מהגרון צפונה הכל התחיל לכאוב ולרעוד, והרגשתי שאני מתכווץ. אפרת קלטה אותי משתנק ומחרחר ליד הכיור במטבח, ניגשה אלי מהר ואמרה "אוי, אתה נראה כמו רן, מרן וסטימפי", אבל כשאפילו לא חייכתי בתגובה היא קלטה שמשהו רציני מתרחש.
מהר היא הכינה לי תה קמומיל חם עם לימון ואני רצתי לחדר האמבטיה כדי להחנק ולעשות חחחח, חחחח, עחחעעעאק לא ליד הילדים. זה כבר היה קצת מאוחר מדי, כי שניהם הביטו בי המומים ומבוהלים ואלונה ניגשה ושאלה אותי "אבא מה יש לך בפנים?", וכשלא עניתי אפרת הסבירה לה שאבא לא מרגיש טוב ושאמא נתנה לו תרופה כמו שמקבלים אצל דוקטור דני. תה קמומיל, יוגורט, יין, מים, כלום לא עזר כדי להביס את כאבי התופת שהגולגאס גרם באזור הפה, הפנים, הגרון והוושת.
כעבור חצי שעה חלפה ההשפעה של הגולגאס והחיים חזרו פחות או יותר למסלולם. ממעמקי המעיים נשמעו קולות עמומים של מצוקה אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעזור לאברי העיכול האומללים שלי, שכנראה ניהלו מלחמה כואבת ועקובה ממיצים כדי לכסח את הגולגאס שאיש לא יודע אודותיו דבר.
כשחזרנו להכין את ארוחת הערב פרוסות הגולגאס עדיין עמדו בציפיה על קרש החיתוך שעל השיש. אלונה שקלטה את העניין סביבן, התחילה עם "אמא אני רוצה גולגאס" והיינו צריכים לזרוק אותו לנגד עיניה כדי שהיא תשתכנע שאין, הלך לפח, נגמר. אבל אז היא התחילה לבכות ואת כל הארוחה בילינו לצלילי בכי "גולגאס... גולגאס".
מישהו יודע מה זה לעזאזל הגולגאס הזה?!
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
