 |
/images/archive/gallery/290/031.jpg ארומה.
צילום: אלכס רוזקובסקי  |
|
|
| "חלוצת מסעדות הגורמה בזכרון" |
|
| שלוש דקות אחרי הקינוח, ושגיא כהן כבר לא זוכר שאי פעם אכל בארומה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
15/4/2005 12:05 |
|
|
|
|
|
|
|
מסעדת ארומה שבזכרון יעקב מעידה על עצמה שהיא חלוצת מסעדות הגורמה בזכרון. המסעדה קיימת, על פי
עדותה, כבר כ-13 שנה, ואתה לא יכול שלא לתהות: למה? בנוף המסעדנות הישראלי, שבו מסעדה שמגיעה לחגיגות יום ההולדת השני שלה נחשבת לקשישה, מסעדה שחוגגת בר מצווה היא לא עניין של מה בכך. ואתה לא יכול שלא לשוב ולתהות: למה?
זה בוודאי לא העיצוב, ארומה שוכנת בבית בן 60 שנה, שבאחד מאותם נסי עיצוב שמתרחשים לפרקים אצלנו קיבל חזות של דירת שיכון משנות השבעים שהושכרה לסטודנטים עם שאיפות אמנותיות. זה בוודאי לא התפריט, שמכיל את כל הקלישאות המוכרות, מדניס בתנור ועד מרק בצל, וזה בוודאי לא השירות (חביב, מסביר פנים, שום דבר מיוחד). אז למה? התמיהה מתגברת עוד יותר ככל שאתה מתקדם בארוחה. האוכל בארומה בסיסי מאוד, חסר תחכום או שמחת חיים, מהסוג שנוח לתאר כאוכל של בתי קפה שמוגש במסעדה.
ואולי זו התשובה: ארומה מצליחה לקלוע למכנה משותף נמוך מספיק באוכל, היא עושה את זה בלי להעליב (האוכל לא גרוע, רק סתמי), ובעיקר עם תפאורה של מסעדה. זה גורם לסועדים, מצד אחד, לאכול אוכל מוכר, ומצד שני, להרגיש בכל זאת שהם קיבלו איזה סוג של בילוי מתוחכם.
אם רוצים להיות בעד הבישול של ארומה (וכאמור, אין סיבה שלא, זו לא מסעדה מעליבה או מציקה), ניתן להשוות את הבישול כאן לבישול של עקרת בית מלאת כוונות טובות שמבשלת מתכונים מתוחכמים ממגזינים בחוסר כישרון. הלחמניות
קצת שרופות, הסלט קצת קר, מרק הבצל מגיע עם שאריות הגבינה של הפסטה, למים שבהם התבשלה הפסטה נשפך יותר מדי מלח. בדיוק מסוג הדברים שקורים כשאתה מנסה לפענח את ההוראות של מתכון במקום להסתכל על הכיריים.
רק דבר אחד חורג קצת מהחביבות הירחמיאלית של המקום: המחיר. אכלנו מנה ראשונה, מרק, מנת פסטה ומנת בשר. זה הכל. השארנו 200 שקל. זה קצת יותר מדי בשביל סוג כזה של מסעדה ורמה כזו של בישול וחומרי גלם.
רמת האוכל ורמת האכפתיות באו לכלל ביטוי כבר בדבר הראשון שהגיע לשולחן: לחמניות. זה לא נורא לחמם קצת לחמניות מהבוקר בתנור, הרי לא ציפינו שהלחם יהיה טרי וייאפה במקום, אבל אם אחת הלחמניות נשרפה, מה כבר היה קורה אם היו מוציאים מהשקית לחמנייה אחרת ומחליפים אותה? יחד עם הלחמנייה הגיע סלט שיצא קומפלט מהמקרר. מאחר שהיינו הסועדים היחידים באותו ערב (כשהגענו היה עוד שולחן, אבל לאורך רוב הארוחה היינו לגמרי לבד במסעדה, אלא אם כן אתם מתעקשים לספור את דגי הזהב ששמרו על זכות השתיקה), אפשר למצוא לכך תירוץ: בארומה לא רצו לבזבז את העלים של הסלט ולכן שמרו אותם במקרר למחר. העניין הוא שהזמנו מקום מראש. הם ידעו שבאים סועדים, הם ידעו שהם יגישו להם סלט (הסלט מוגש כאן לכל שולחן על חשבון הבית), אז למה לא להוציא אותו שעה קודם מהמקרר ולתת לו להגיע לטמפרטורה מתאימה? זה עניין קטן, כמעט אלמנטרי, של תשומת לב, ובארומה פוסחים משום מה דווקא על הדברים האלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עניין של תשומת לב. עוד מבט על ארומה. צילום: אלכס רוזקובסקי
|
|
|
 |
|
 |
|
מרק בצל מבאס
|
|
|
 |
|
|
|
מרק בצל שהגיע כמנה הראשונה היה המנה העצובה באמת היחידה: זה היה מרק מחומם שלתוכו נזרקו כמה קרוטונים שהוכנו מראש, ועל כל אלה פוזרה קצת אבקת גבינת פרמזן. לקרוא לזה מרק בצל "מבושל ומוגש לפי מיטב המסורת הצרפתית", אפילו בשבוע אנטי צרפתי כל כך (מה, לא מספיק ששרקנו להם בוז בהמנון?), זה צחוק מהעבודה.
מנה ראשונה אחרת, פאטה אווז עם ריבת בצל, היתה המנה הטובה ביותר בארוחה. זה לא היה פאטה גדול או יוצא דופן, אבל הוא היה חלק, טעים, וריבת הבצל שהוגשה איתו היתה מצוינת. מנה עיקרית של צלע חזיר בגריל התגלתה כשני נתחים דקיקים של צלע חזיר. אי אפשר, כפי שהסטייקיות גילו כבר לפני 60 שנה, לצלות צלעות חזיר כל כך דקות על הגריל. התוצאה היא תמיד, אבל תמיד, בשר יבש וחסר טעם. עדיף לחתוך מראש את הנתח לפרוסות עבות יותר של שתי צלעות לפחות (גם אם זה נראה פחות על הצלחת) ולהגיש את המנה עסיסית ועם טעם.
לצד הצלע הגיע תפוח אדמה בתנור שעטיפת נייר הכסף שלו (בדמות ברבור) היתה כל כך תמימה ומתוקה שלא היה לי לב לפתוח אותו. מנת הפסטה (רביולי תרד עם ריקוטה ברוטב קרבונרה) היתה מנה מאוד מלוחה של פסטה מאוד ממוצעת עם רוטב מאוד בנאלי. בערך כמו כל הארוחה: לא מספיק רע כדי להרגיז, לא מספיק טוב כדי לעורר חשק לחזור.
ארומה, המייסדים 66, זכרון יעקב, טל': 04-6390728. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
