 |
/images/archive/gallery/107/377.jpg אייל מרקוס.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אייל מרקוס לא מבין למה נשים מתעקשות לעשות מייק-אובר לגברים שלהן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד מזיכרונות הזוועה החזקים של ילדותי, הוא זה שבו אחותי ואימי גוררות אותי איתן במסעות הקניות שלהן, לאורך אלפי חלונות הראווה של רחוב דיזנגוף. בערך 20 שנה אחרי, ואני עדיין מתעורר בזעקות אימה מתוך חלומות על נעלי עקב ושמלות קיץ. לתקופה קצרה עוד העזתי לקוות שהותרתי את תאוות הבגדים הנשית מאחורי. טעיתי.
בשנים האחרונות גיליתי, שארסנל הנשים שסובב ומסובב אותי מסתיר בקרבו איזו תאווה כמוסה להלביש אותי. כששטחתי מצוקתי בפני קולגות גבריות, התברר לי, למרבה האימה, שהן זוממות לעשות את זה לכל גבר אומלל שנקרה על דרכן. "אתם פשוט מתלבשים גרוע", קבעה נציגה נשית גאה והביטה בי במבט מלא חמלה, "אנחנו בעצם עושות לכם טובה".
נשגב מבינתי מה האטרקציה הגדולה ברכישת
בגדים, קל וחומר כשמדובר ברכישה עבור מישהו אחר. נדיר לראות שני גברים הולכים יחדיו לקניות משותפות - בחנויות נראה זאבים בודדים, או כאלו שנגררים אחרי מלבישה נשית. אנחנו מוכנים אפילו להסתפק בשקרים של המוכרות בחנויות, העיקר לסיים את סאגת הגרדרובה.
עם הזמן פיתחתי שיטה משלי לרכישת מלתחה: פעמיים בשנה, בתחילת הקיץ ובתחילת החורף, אני נכנס לאותה החנות (ששמה לא יוזכר מאחר שבעליה סירבו לשלם) להילולת טקסטיל. ארבעים וחמש דקות ואני בחוץ, תשוש ולבוש. בצורה הולמת, אם מותר לי להעיד. כך עובדת השיטה מאז שנשבעתי להתנזר מנוכחות נשית בשופינג. "אותה חנות?", התחלחלה הנציגה הנשית הגאה. "שלושת רבעי-שעה?", לחשה בהלם והצליחה לסחוט ממני הזמנה למסע הקניות האחרון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמה שפחות, יותר טוב
|
|
|
 |
|
|
|
בכל מסעות הקניות שלי, שלוו בתגבורת נשית, תמיד הרגשתי כמו קולב מהלך, כאילו אייל הוא רק תירוץ לבגדים שעוטפים אותו. ההתחלה תמיד אופטימית. אני נעצר בכניסה לחנות, מעיף מבט פנורמי על המדפים ופוסק באומץ לקניינית שלצדי: "אין פה כלום, בואי נלך". גם במסע האחרון זה לא עבד. כמו ילד קטן הובלתי פנימה בנזיפות. האישה שלצדי התרוצצה בהתלהבות בין המדפים, מערימה עלי בגדים וקוטעת באבחת מבט קר כל סימן למחאה. אל מול קואליציית המוכרות והעזר כנגדי, פסעתי שוב ושוב אל תוך תא ההלבשה, לובש ומפשיל, לובש ומפשיל.
אני שחקן ראשי בתיאטרון בובות, נפל לי האסימון בזוג המכנסיים השלושים. לכל הנשים היו בובות כשהן היו קטנות, ברבי זו או ברבי אחרת. הן היו מלבישות אותן, עונדות תכשיטים, מדביקות שמשיה לשטיח ופוצחות במסיבת תה סוערת. לפעמים אפילו קן היה מפנה מקום בלו"ז ומצטרף למסיבה בחליפה חגיגית, ידו מורמת בשרמנטיות פלסטיקית.
עם השנים, אבד הכלח על הבובות, אולם הנשים אימצו זן חדש של יצורים להלבשה – גברים. הגברים, לעניות דעתן של הנשים, מתלבשים חרא. משאת הנפש הרווחת היא לטפח ידיד או בן זוג ולהלביש אותו עד כלות הנשימה והנשמה. כל אישה מעוניינת בתוכנית "מהפך" משל עצמה, שבה תוכל לנפנף בגאווה כאומרת "את זה אני עשיתי, בלעדיי עדיין היו זורקים לו כסף ברחוב".
התת-מודע של כולנו מעוניין לשנות ולהתאים את בן או בת הזוג. ומאחר שעיצובם של גברים הוא דבר קשה מאין כמוהו, כך יעידו דורות של נשים מתוסכלות, אין ברירה אלא להסתפק בעיצוב האריזה שבה מוגש הזכר. מסתבר שלא רק גברים חושבים בצורה רכושנית, אלא גם נשים מפגינות בעלות, ואת הטריטוריות שלהן הן מסמנות בתוויות של פוקס, פולגת וזארה.
היחס שלי לבגדים הוא הפוך. עבורי, כמה שפחות, יותר טוב. הבגדים מסתירים את האמת, הם מכשול בדרך אל האושר. המכנסיים היפים ביותר בעיניי הן אלה שהושלכו על הספה בתזזית של תשוקה. בדיוק בגלל העובדה הזאת אני לא מבחין בשמלה החדשה שקניתן או בנעליים הטריות. גם מאות השקלים שאתן מוציאות על חזיות ותחתונים מבוזבזים עליי. אפילו החוטיני – אותו שרוך מעורר תאווה, מקסים אותי בדיוק ל-10 שניות.
"אתה לא מעריך את המאמצים שלי", זעקה בעבר אחת שניסתה להרשים אותי בסט לבנים מזקיר איברים. "מעריך, מעריך", התנשפתי. לך תסביר לה שהחוטיני עדיין הצליח להסתיר לי. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | רק על עצמי ידעתי לספר, צר עולמי כעולם הנמלה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
