 |
/images/archive/gallery/241/447.jpg חומוס באבו שוקרי.
צילום: נאור רהב  |
|
|
| חומוס, בורקס, בקלאווה, מה רע? |
|
| נורית ברצקי יצאה לסיבוב קולינרי מטורף ברחובות יפו, וחטפה הלם מהשפע הצבעוני והטעים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
נורית ברצקי
16/1/2005 10:17 |
|
|
|
|
|
|
|
הכי כיף להגיע ליפו בבוקר של שמש חורפית באמצע השבוע. לרדת לטיילת בתל-אביב, ללכת בניחותא לאורך החוף, להתרגש, כמו בפעם הראשונה, מהפרופיל הרומנטי של העיר העתיקה וממשחקי האור בים הכחול-ירוק-אפור-טורקיז, להתעלם ממפגעי העזובה ולהגיע, בתחושה של חופשה ים תיכונית, לקפה ראשון בפועה, קפה-מסעדה (רבי יוחנן 3) שבשנים האחרונות נעשה חלק אינטגרלי מחוויית השיטוט-חיטוט בדוכני שוק הפשפשים. כאן יושבים לפני ואחרי, עם המציאות ועם האכזבות ועם סיפורי המיקוח. באת לחפש אריחים, קנית צמיד ושרוואל. רצית מדף, יצאת עם פתיליית
נחושת, קופסת קק"ל במחיר מופקע וכוס, יחידה, למרטיני. שיהיה. ומי שמתעצל לשוטט ולחטט יכול לקנות כלים וחפצים ישנים, פחות וגם יותר, בקפה עצמו.
הפעם טיילתי עם מייקל רנתיסי, בן למשפחה יוונית-אורתודוקסית שגרה ביפו בבית שבנה סבא של אביו. מייקל, בן 28, הוא השף של מסעדת טו סי בקומת המצפה של קניון עזריאלי. נסענו למרפסת של סוף לשתות קפה שני, שהוא למעשה רק תירוץ להביט על רצועת החוף החלומית שלמטה. גם פה, כמו בפינות חמד אחרות ביפו, צריך להתעלם מההזנחה כדי לראות את מלוא היופי. איזה פספוס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל מתוקי המזרח
|
|
|
 |
|
|
|
החפירות הארכיאולוגיות באזור השוק וסביב השעון משבשות מעט את סדרי התנועה, אבל לא מפריעות לתור אצל אבולעפיה. כמעט מולו, בחנות הדגים של צורי הדייג (יפת 16), בוחן מייקל את היצע הדגים. הוא אומר שלוקוס הכי יתאים לסיידיא (תבשיל דג עם אורז) של אמו, אבל בלילה הים סער והיום אין לוקוס. צריך להתפשר על דניס. בילדותו, הוא נזכר, היה הולך עם אביו לנמל לבחור דגים ישר מהרשתות שהעלו הדייגים ולמהר הביתה עם השלל. כבר אז אהב להיות במטבח, ובחופשות עבד במסעדות.
"עד היום אני חושב שאמא מבשלת יותר טוב ממני", אומר מייקל שלמד בתדמור, השתלם בפריז, בלונדון ובניו יורק, היה השף של כחול ועכשיו הוא משלב קלסיקה צרפתית עם מטבח מזרח תיכוני. תוך כדי נסיעה הוא מתאר את כמויות האוכל ההזויות שהכינו, הוא ואמו, לקראת חג המולד. כל אחד ותבשיליו. "הריחות בבית שונים כשהיא מבשלת", הוא אומר. "והיא מבשלת נטו בשבילך. לא מודדת כלום, אפילו לא אורז, ובכל זאת תמיד יוצא לה אחד אחד".
חצינו את גן הפסגה, האתר לצילומי חתן-כלה נוסח שנות התשעים. ברקע הים ותל-אביב, שנראית נפלא מרחוק. טיילנו בסמטאות לעבר סמטת המזלות. משום מה הכנסייה היוונית-אורתודוקסית הקטנה היתה סגורה וחבל, כי היא יפהפייה.
התנחמנו בביקור קצר בכנסיית סיינט ג'ורג' (הכניסה מלואי פסטר 3). עצרנו לקנות פיתות נהדרות אצל טוואשי ברחוב קדם 44 ורשמנו לפנינו, לעתיד, שממש לידו עומד דוכן השיפודים הידוע של סלים. התפריט מסתכם בשיפוד עם סלט בפיתה. עברנו על פני האיטליז של חינאווי המיתולוגי, הסתובבנו קצת בסמטאות בין בתים יפהפיים וחורבות וחזרנו לרחוב יפת. ריח קליית הקפה סחב אותנו לקפה טיראן, ביפת 121.
פה קנה מייקל קפה וכמה תבלינים לאמא. ביפת 105, אצל פתחי, קליית עפולה, הצטיידנו בפיצוחים, בסוכריות מסורתיות ובפירות יבשים. בגלל ירידת הטמפרטורות לא אכלנו גלידה אצל אנדריי, אלא עברנו את הכביש ישר למתוקים של מוטראן (יפת 99). סמיר מוטראן, איש חביב ומשעשע, הכין לנו חליטת זוהורת, מ שקה אירוטי, טעים מאוד, שעשוי מכ-20 מיני פרחים ועשבים. זללנו כנאפה ולקינוח הוגש לנו מלבי נהדר, מתובל במסטיק ובמי ורדים.
פה אפשר למצוא את כל מתוקי המזרח בגרסאות בלקניות, מגרביות וכמובן, מזרח תיכוניות, בורמה, בלורייה, מקרות, קדאיף, בקלאווה, בסבוסה, מלפוף, זנגולה מרוקנית ודיבלה טוניסטולומבה יוונית ומה לא. קשה להתעלם מגושי החלווה ("זה מנצרת, משומשום נקי, באחריות, בלי צרבת" ) ולידם קופסאות של "שערות" חלווה עדינות, בקבוקי רוזטה (סירופ שקדים) ותמצית חרובים, טחינה משכם ושמן זית מהגליל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ערימות ממתקים אצל מוטראן. צילום: נאור רהב
|
|
|
|
|
|
|
מרגישים איזה טעם יהיה לסלט
|
|
|
|
|
|
|
ושוב חצינו את הכביש ונכנסנו לרחוב לואי פסטר, שממנו מסתעף השוק הקטן שברחוב אתרוג. המקומיים קוראים לו "השוק" ולמרות שהוא הולך ומצטמצם, עדיין יש בו מכל טוב הארץ הבסיסי. לימונים מהעץ, חסות רעננות, תפוח אדמה ירושלמי וחרשף, עגבניות שצמחו על האדמה ליד עגבניות חממה. "ותכף רואים איזה עגבניות הן בלאדי וכבר מרגישים ב פה איזה טעם יהיה לסלט".
הזיתים השחורים מחכים לכבישה, הלפתות יפות מיוחד, גם הצנוניות והפלפלונים האדומים. תפוחי האדמה ארוזים, כמו במרכול, אבל גם אחרים, בתפזורת, עם בוץ, לא אחידים בגודלם, ומי שמבין יודע מה לקחת ואיך לבחור מתוך ערימות הזרים של עשבי התיבול הריחניים ואיפה לקנות תמרים לחים ויבשים. הפומלות ענקיות ועדיין עסיסיות, הקלמנט ינות מלאות גרעינים וטעם של פעם, ויש תפוזי שמוטי אמיתיים. כדאי להתעכב אצל הכפריות שמוכרות מה שגדל בחצר ומה שנאסף בבר, צרורות חובזה וסבנח, זרי זעתר ריחני עם ניחוח של הרים, זרי מרמייה (מרווה) שטובה נגד כאבי בטן, הצטננות ושיעול והולכת נפלא עם דגים. ובעונה יש פה תות עץ ומשמש לבן, ותכף יבוא הגזר הסגול.
פה לא מחפשים פטריות/נבטים/עלי בייבי. את זה תמצאו בחנות הירקות הענקית, ביפת 116. החנות פתוחה גם בלילה. השוק רק בבוקר. אבל רק בשוק פוגשים גברים מבוגרים שיודעים להעריך איזו כמות של מנגולד צריך לקנות כדי "לעשות סיר". ויש פה כרובים פחוסים שנועדו למילוי ועלי גפן שנדחסו לבקבוק פלסטיק וצריך רק להוציא, למלא ולגלגל. ואפשר למלא גם את הקישואים הקטנטנים ואת החצילונים. אמא של מייקל מומחית בממולאים. "אנחנו, הילדים, היינו הולכים עם אבא לשוק לקנות ולסחוב את הסלים. לא באנו עם רשימה. אמא בישלה לפי מה שהיה בשוק".
במרכז הרחוב, בדוכן הכלים, מתמוגג מייקל למראה סיר פלא שמזכיר לו את ריח עוגת הקינמון שסבתו היתה אופה, על הגז, לקראת יום ראשון. והנה מגשי אלומיניום ענקיים. "לקראת החגים סבתא היתה מכינה את העוגיות על מגשים ענקיים כאלה ואנחנו, נכדיה, היינו לוקחים אותם למאפייה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ושוב הגענו לעלי קראוון
|
|
|
|
|
|
|
במהלך הבוקר דיסקסנו את האפשרות לארוחת צהריים. הרי יפו שופעת בורקסיות, שיפודיות, פלאפליות, חומוסיות ומסעדות. אפשר לפתוח שולחן ענק אצל איציק הגדול ברחוב רזיאל, או לאכול קבב רומני עם לחם לבן וכרוב מוחמץ ביתי אצל מישו (רזיאל 5, פתוח בימים ג'-ו', בין השעות 15:00-12:00) במחיר מצחיק. ואם הדיאטנית רשמה לכם בורקס - ליאון ובניו בעולי ציון 17, בין שוק הפשפשים לשדרות ירושלים, הוא המקום. קומפלט עם ביצה חומה ואיירן, ואפשר גם פיצה בלקנית ביתית, ובהזדמנות זו לקנות בצק פילו נהדר ואטריות קדאיף במשקל ולהציץ איך מותחים את הבצק במיומנות מעוררת קנאה. לחלופין, אפשר לרדת על קיופולו (עיסת חצילים ופלפלים אדומים) ולוטניצה (עיסת פלפלים) בולגריים למהדרין אצל ויטושה (יהודה הימים 3).
המאזטים בהזקן והים ברחוב קדם טריים וטובים, ואת הפיתות המיוחדות אופים במקום. מהחלון רואים את הים ולפניו שרידי חורשה. ויום אחד, בצהריים, כשישבתי שם, הגיחו לפתע חמש עזים חינניות ובמופע אקרובטי מרהיב ניסו לטפס על הגזעים ולהגיע לעלים. אחת, מוכשרת במיוחד, ניקתה ענף שלם. וכמו שהגיעו כך נעלמו, ובמקומן הופיע תרנגול צבעוני אדיר ממדים ופצח בקוקוריקו גברי. בעוד אנו מהססים אם לסעוד פה או שם, דגים או בשר, מצאנו את עצמנו עומדים, כמו גדולים, בתור לאבו-חסן (עלי קראוון, הדולפין 1), המתמודדת כבר שנים על תואר החומוסייה הטובה ביותר באזור המרכז, ויש הטוענים בארץ כולה. המקום מפוצץ מהבוקר עד שמתרוקנים הסירים (בסביבות 14:00). רבים לוקחים מנה, חוצים את הכביש ומתיישבים בסבבה על המדרכה ממול. אנחנו החלטנו לחכות לשולחן.
העברנו את הזמן בלנסות להתעלם מניחוחות המסבחה, הפול והחומוס ולא לתקוע עיניים רעבתניות בצלחות של אחרים. מייקל אמר שלפעמים הוא בא לנגב עם חבר, אבל כשמדובר בארוחת בוקר משפחתית של יום ראשון הוא מעדיף, כמו רבים, לקחת הביתה, כי לחכות שיתפנה שולחן לשישה זה גיהנום, ואנחנו הרי בפתחו של גן עדן. והנה התפנה בחוץ שולחן לשניים. ממש מתחת לחלון ההגשה. את המסבחה, עם קצת פול, ואת הצלחת עם הבצל הושיטו לנו דרך החלון. ולמרות שניגבתי פה אינספור חומוסים ומסבחות, שוב חשבתי שהפעם המסבחה טעימה במיוחד. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
