 |
/images/archive/gallery/234/052.jpg פיטום אווזים.
צילום: ראובן קסטרו  |
|
|
|
|
| גבי בר חיים לא שמחה כמו האווזים וחבריהם באנונימוס על סיומה של חגיגת הפיטום |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
6/1/2005 22:51 |
|
|
|
|
|
|
|
רגע לפני שאכנס בהחלטה להפסיק את פיטום האווזים בישראל, חשוב לי להבהיר דבר אחד: במלחמה הזו לאנשים כמוני אין סיכוי לנצח. ולא מחוסר צדק. זה פשוט פאסה לבעוט בלוחמי זכויות. ולא ברור איך ולמה, ולא משנה כמה תלושה או טיפשית האג'נדה בשבילה הם נלחמים, בסוף הם זוכים בכל הקופה. מה שבטוח הוא שדימוי הדון קישוט שקיבעו לעצמם מונע גם את הסיכוי להעמיד מולם אלטרנטיבה, שלא לדבר בכלל על האופציה לפתוח עליהם ג'ורה אמיתית. וזה מרגיז, אבל מאוחר מדי בשביל לנסות לשנות - בעיניי החברה, לוחמי זכויות בעלי חיים, צמחוניים ושאר ירקות תמיד יהיו הגוד גייז, ואנשים כמוני תמיד יהיו החארות.
האמת? בענייני כבד אווז ממש לא איכפת לי לצאת רעה. בעיקר כשהוא מטוגן קלות בחמאה מזוקקת, ומגיע בגדלי ענק. אולי זה לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל עד הימים האחרונים ממש לא הוטרדתי ממהלך חייהם של כבדים קודם שהופיעו בצלחתי. בעצם, גם כרגע התנאים הסוציאליים של האווזים לא יפריעו לי לישון בלילה. קראו לי פוסטמה, אבל דאגתי הרבה פחות הומנית - אני פשוט מפחדת מהיום בו לא אוכל לאכול כבד אווז. ולפני שהלוחמנים יאחלו לי לחטוף צינור בוושט בעצמי, אציין רק שבניגוד להרבה פחדנים אחרים, אני מעזה להגיד את זה.
למי שפספס את הבוג'ראס סביב האווז בשבוע האחרון, אלו עיקרי הדברים: בתחילת השבוע סירבה ועדת החינוך של הכנסת להתיר את המשך פיטום האווזים בארץ. בכך הגיע לקיצו תהליך משפטי מייגע, שהחל לפני כשנתיים בבג"צ. הטענה בזמנו הייתה כי פיטום האווזים היא פרוצדורה אכזרית, במהלכה הם מואבסים דרך צינור ישירות לכבד, עד שהוא תופח למימדי ענק. כתוצאה מהשיטה, חלק מהאווזים נופחים את נשמתם הרבה לפני שהם מגיעים לצלחת. בשורה התחתונה, בג"צ דאז לא אסר על הפיטום אלא קבע שיש לשנות את תקנות משרד הבריאות, רק כדי שיפחת סבלם של האווזים.
עם זאת, המאבק הקולני שניהלו במשך התקופה אירגונים כאנונימוס ושאר קבוצות גרילה, סחף אחריו אישי ציבור ותרם אף הוא לקביעה העכשווית: ככל הנראה, מחודש פברואר לא יתבצע עוד פיטום אווזים בארץ. צריכים עוד הוכחה לצדקת דרכם של הלוחמים כנגד הכבדים? בבקשה - אפילו יוסי שריד, אדם בעל נשמה שבירה ככדורגל, הודה כי "הפיטום הוא דבר מפלצתי". כמותו גם יו"ר ועדת החינוך, ח"כ מלי פולישוק-בלום, שאמרה, "הפסקתי לאכול כבד אווז מאז שראיתי כמה האווזים סובלים". התוצאה: ישראל, המוגדרת בפרסומי ארגון אנונימוס כיצרנית כבד האווז הרביעית בגודלה, תפרוש ככל הנראה מעסקי הפיטום. לכאורה, הטוב והרגישות האנושית ניצחו. אבל מבט מעמיק יגלה מציאות מורכבת יותר, בה יש יותר מפסידים מכמה צדקנים ובעלי אינטרסים.
ראשית, כמובן, יאכלו אותה מסעדנים וצרכנים פרטיים. שהרי, האיסור על פיטום אווזים ייאלץ אותם לייבוא מוגבר של כבד מתוצרת חוץ. התוצאה הבלתי נמנעת: הקונים ישלמו על התוצרת מחירים כפולים ומשולשים מאלו המקובלים היום.
על מגדלי האווזים עצמם קשה בכלל לדבר, במיוחד כיוון שהוחלט לשלול מהם את הפרנסה.
ועם כל הכבוד לאג'נדות מוסרניות, בעידן בו קו העוני מתרחב במהירות החלטה שכזו נראית מעט חסרת אחריות, שלא לומר קרת לב. שכן, אומה שדואגת לאווזיה יותר מאשר לאזרחיה, היא אומה גוועת מוסרית לא פחות מזו שמאביסה בעלי חיים עד כדי חנק.
ולבסוף, לוחמי הזכויות. את מי יחרימו? נגד מי יאבקו? חייהם, בעצם, יתרוקנו מתוכן. והרי הדבר האחרון שרצו בו הוא להישאר חסרי תכלית או מאבק. פתטיים, בלשון העם. אבל בעצם, מה אני מבינה. הם את המלחמה שלהם כבר עשו, ואני סתם מניאקית של כבד אווז. ועדיין, אני תמיד אעדיף למות מעודף כולסטרול מאשר מעודף צדקנות. לפחות ידעו שעשיתי חיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
