 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב שמה לב שכבר הרבה זמן לא בילתה זמן איכות עם הילד, ומייד לקחה אותו ליער מפלסטיק |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
29/12/2004 15:03 |
|
|
|
|
|
|
|
מוזר, אבל דווקא שבועיים מקץ חופשת החנוכה, נוחתת עלי פתאום ג'ננת אטרקציות. בשבוע אחד אני דוחסת לילד לו"ז שלא היה מבייש את המשקיענית שבאמהות. "בשבת נוסעים למוזיאון המדע בחיפה!", אני מודיעה חגיגית בארוחת הערב. "מה את אומרת", מתפלא האבא של הילד. "והיום הולכים ליערנה!" אני מכריזה למחרת. כולה ארבע אחר הצהריים, הילד בדיוק נכנס הביתה, הילקוט עדיין עליו.
"מה יש לך?", מתפלאת לי א' בטלפון, בעודי אורזת תיק עם מים, סנדוויץ' לשעת חירום וארנק עם מאה שקל. "לא חג, לא יומולדת, סתם יום רביעי, לא?". מה אני אגיד לה, באמת? שהילד נראה לי עצוב? שמאז שנולדה אחותו הקטנה זמן האיכות שלנו מצטמצם לחפיפת ראש דו-שבועית? שלא לקחתי יום חופש אחד בחנוכה? "אה", אני אומרת לה במקום כל זה. "פשוט חשבתי שאולי תבואי, מה?". אבל אני הולכת לבד.
חצי שעה חיפשתי, על חשבון הפסקת הצהריים, איזו אטרקציה ראויה שלא כוללת את דנה דבורין והפילהרמונית, עד שמצאתי את המקום הזה. לפחות באינטרנט זה נראה טוב. מסלול מתפתל, עצים טרופיים, חיות אקזוטיות, פינת ליטוף ומשחקי מחשב ביציאה. "זה נראה לי ממש מקום מקסים", אני מוודאת שהילד חגור. "שמעת על זה? ". ובכן, כן. הילד שמע. הוא מוסיף לי פרטים, כל החברים שלו בכיתה כבר היו, ואם אני רוצה הוא גם יכוון אותי איך לנסוע.
בקופה של הקניון מתברר שלא רק הילדים של הכיתה היו. כל הילדים בעולם היו. חוץ מאיתנו ומילד בלונדיני נוסף מרמת אביב. "יהיה לנו ממש סיור פרטי", אני מתמוגגת. "וואללה יש לנו סיור פרטי!", נדהם גם המדריך יוגב, או כורם, או בוצר -משהו בסגנון, בכל אופן. "אבל לא נורא ילדים! אתם רק תרוויחו מזה! הנה, אני פותח במיוחד בשבילכם את הכלוב של העטלפים. מי נכנס איתי?". הילדים דווקא נכנסים, ואחר כך, לפי הסדר, הם מלטפים חומט כחול לשון, קרפדה בגודל מחברת דפתר 40 דף, חילזון ענק ותוכי צבעוני.
בכלובים הטרופיים מביטים בנו בעצב שממיות ענק, נחשים צבעוניים ואיגואנות ירקרקות. על הכתף שלי מחרבנת איזו קקדו חיננית. טוב, היא צודקת. המשלחת שלנו היא הדבר הטבעי היחיד באזור. כל הענפים, העצים והעלים עשויים פלסטיק. אבל הילד מבסוט, וזה מה שחשוב, ובסוף הסיבוב, בפינת הליטוף הטרופית, הוא מאכיל ארנבים בגזר. "הולכים? ", אני מציצה בשעון. אין מה לומר, חלפה שעה מלאת טבע. "ומה עם המשחקי מחשב?", נזכר הילד. "אוי", נאנח כורם המדריך. "המחשבים שלנו קצת מקולקלים. אבל לא נורא. יש את כל המשחקים גם באתר שלנו באינטרנט". ההסבר נראה לילד הגיוני, ואחרי ליטוף אחרון, אנחנו צועדים למכונית.
"היה מה זה כיף, אה?", אני חוגרת את הילד. "ממש לא", הוא מפתיע. "היה חרא". " למה אתה חושב ככה?", תחושת כישלון מפעפעת לי במעלה הבטן. "כי לא היה משחקי מחשב". " תשמע", אני מסננת. "ראיתי טוב מאוד כמה נהנית. אל תמכור לי שהיה חרא. ואם משהו קטן בסוף לא מסתדר, זה לא אומר שהכל לא טוב". "אבל היה חרא", מתעקש הילד. "אין בעיה", אני מתפרצת. "אם היה כזה חרא, אז כנראה שגם במוזיאון המדע בחיפה לא תיהנה. אז לא נוסעים". "או.קיי", נכנע הילד. "האמת שהיה כיף". " יפה", אני פוסעת בבטחה לתוך המלכודת. "וגם במוזיאון המדע יהיה לנו כיף". "למרות שת'אמת?", לוחש הילד, "ת'אמת, היה ממש חרא".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
