 |
/images/archive/gallery/107/377.jpg אייל מרקוס.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אייל מרקוס מגרד את עצמו לפיק אפ בר טיפוסי אחרי חודשים של התנזרות. טוב לא ייצא מזה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש לי חבר, שעד שסוף-סוף החליט לתלות את אזור החלציים שלו, היה מכלה חלק ניכר מהבילוי הקבוע שלו בדיסקוטק ידוע בצפון, ליד השירותים. לכל בחורה שעברה לידו הוא היה מציע בלחישה מתוקת שפתיים ללוות אותה פנימה. ולא בשביל להחזיק לה את התיק. הוא היה מסיים ערב ממוצע עם 19 סטירות וזיון אחד. את התורה הוא למד מתוכניות טבע בערוץ 8, "גם הנמר רודף אחרי 20 איילות, ובסוף משיג אחת", היה אומר לי, "אז מה שטוב לנמר בסוואנה לא טוב לי?".
חכם גדול הנמר מהסוואנה. שימו אותו באחד ממקומות הפיק-אפ בערים הגדולות, ותראו אותו ממיר
עצמו והופך לצמחוני תיכף ומיד. אחת מזירות הקרבות הקשות ביותר עבור הגבר הישראלי המצוי, היא זירת הפיק-אפים. אותי, שלא התברכתי באינסטינקטים חייתיים חדים, תמיד הקיאו מקרבם כל מקומות הבילוי כשכבודי העצמי מקופל בין רגלי.
בכל פעם שאני דוחף את הבגדים המסריחים מעשן והשפלה למכונת הכביסה אני נשבע לעצמי שזו הייתה הפעם האחרונה, אבל אחד היתרונות הגדולים בלהיות בן-אנוש הוא הזיכרון הבוגדני. לולא התפוגגות הזיכרון, איזו אישה הייתה מסכימה להוציא יצור מייבב במשקל של 3-4 קילו מאיבר המין שלה יותר מפעם אחת?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מנשנש שאריות
|
|
|
 |
|
|
|
הוואקום התודעתי הוא זה שהוליך אותי בסוף השבוע, אחרי חודשי התנזרות, לאחת מטרמפיאדות הסקס היותר פופולאריות בתל-אביב. מדי פעם גם אני חושק בגיחה לסדום ועמורה, ועל הפחד ההיסטורי ממקום צפוף שמלא ביהודים ועשן התגברתי מזמן.
היסטוריית הבילויים הראתה לי שכדאי לנחות בבר פיק-אפ מלווה בתגבורת מתאימה. האופטימום הוא להגיע עם חבר אחד או שניים, ועדיף שיהיו מהטיפוסים החלקלקים יותר. כך תמיד אני יכול לרחרח מסביב ולנשנש שאריות. מה לעשות שאני פשוט פחדן.
למרות המראה הסביר, האינטליגנציה והעובדה שאני מסוגל ללהג כמעט ללא הפסקה, לעיתים רחוקות אני מצליח לגייס מספיק משאבי תעוזה כדי להיכנס למרוץ על תשומת ליבן של הצופות. משהו בנקודת הזינוק עצמה גורם לי להרים ידיים מראש ולא לחכות אפילו ליריית הפתיחה. במצב של להיות או לחדול, אני מתפוגג לתוך אבדון הבדידות.
אני אמנם מקרה קיצוני, אולם רוב הגברים אינם מצליחים לגייס מספיק כמות מספקת של אומץ לב הדרושה היום לאינטראקציה ברית עם אישה, והם נאלצים להשתמש בתחליף העממי - אלכוהול. והרבה. "החוק הכי בסיסי הוא שאם אתה לא שיכור אין לך מה לעשות שם", תידרך אותי אחד הכרישים עוד לפני שיצאנו, בעודו מוזג לנו וויסקי ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה. "אם אתה חושב מה לומר לבחורה אתה מחוץ למשחק".
ברגע שנכנסנו לבר האיסוף הוא דידה כמו קאובוי מבושם אל תוך האפילה והחל לירות לכל כיוון. כל בחורה שעברה ספגה הערה, מעטות נלכדו ברשת. מה לעשות, הבחור מכוער. "אתה צריך לחפש זווית להתחיל עם הבחורה. למצוא משפט טוב", אמר לי הכריש השני בעודו תר אחרי מטרה. "זה אולי עלוב, אבל אחת הדרכים הטובות יותר היא לחכות שבחורה תנפנף מישהו ואז לפתח שיחה על הנפנוף", צעק לי בעודו מסתער אל האופק, והותיר אותי מיותם ליד הבר.
נשים לא נמשכות למוגי לב, התבכיינתי לכוס העראק שלי. הן מזהות חששות, מריחות מבוכה. את הגברים הביישנים הן הותירו בחטיבת הביניים. אימפוטנט פיק-אפי, כינה אותי העראק. מה כבר הוא מבין?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחלה חולצה. רוצה להזדיין?
|
|
|
|
|
|
|
את התסכול הגברי בברי האיסוף קשה לתאר. מי שמשחק את המשחק צריך לפתח עור של פיל, ומי שרוצה לשבור את הכלים, גופתו מושלכת הצידה, אל מתחת למערום הציפיות. נשאתי עיני עגל לברמנית נטולת האמפתיה, אלת המשקאות הפרטית שלי. מזמן למדתי, שאם יש דרך בטוחה לכבות את הביטחון העצמי כמו בדל סיגריה, זה להתחיל עם הברמנית. משימה בלתי אפשרית.
החיסרון בלשבת ליד הבר הוא שאתה כבול למקום אחד. היתרון, כפי שגילתה למגינת ליבה הבחורה שהתיישבה לידי, הוא שהיא כבולה למקום אחד. האלכוהול שזרם בעורקיי הבהיר לי, שאין ברירה אלא לתקוף. מיד עלו להם באוב מוחי כל משפטי הפתיחה הגרועים ביותר ששמעתי. אולי אשתמש בגישה הישירה? "היי, אחלה חולצה. רוצה להזדיין?". עדיף שלא. קצת ביטחון עצמי? "אני פה, יש לך עוד 2 משאלות". לא נראה לי.
בחרתי לבסוף בדרכה של הצביעות, "כל פעם אני נשבע שאני לא חוזר לכאן", אמרתי ופצחתי בשורת השמצות נגד המקום ורוקדיו. התפרצתי לדלת פתוחה. את מ. גררו למקום חברות שלה. ממש מסכנה.
השיחה המשיכה לקלוח, בעוד שלט אזהרה הבהב לו במוחי המעומעם והתרה בי לא לבהות לה בחזה. אחלה חזה היה לה.
כעבור כחצי שעה אספה עצמה, ניתקה את חברתה מזרועותיו של תמנון עיקש, ונפרדה ממני לשלום.
איחלתי לה בהצלחה והרבה אושר. אפילו הזמנה לחתונתה הקרבה לא קיבלתי.
זו הייתה הפעם האחרונה שלי במקום כזה. אני נשבע.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | רק על עצמי ידעתי לספר, צר עולמי כעולם הנמלה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
