 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב ויקירה עוברים כמה רגעים קשים מאוד בלילה, אבל יוצאים מזה מחוזקים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
1/12/2004 11:22 |
|
|
|
|
|
|
|
"נדמה לי שהיא בוכה", אני תוקעת ליקירי מרפק אוהב בצלעות. שתיים לפנות בוקר עכשיו, ולמרות העובדה המתישה הזו, הצלחתי לנסח משפט שבסיסו שקר. הרי לא באמת נדמה לי שהיא בוכה. אני יודעת את זה. מה גם שהיא לא סתם בוכה, אלא צורחת ככה שתיכף ועד הבית ידפוק לנו בדלת. "נראה לי שזה שיניים", מתהפך האבא של הילדה. "תני לה אקמולי והיא תירדם".
או-קיי. גם את המשפט הזה אפשר לנתח מאותה זווית. הרי שיניים זה לא. הילדה מתקרבת לשנתיים, וטרור השיניים חלף מזמן. גם "תני לה אקמולי" הוא לא משפט ניטרלי. בשפת הלילה שלנו הוא אומר בפשטות: תעשי טובה, תקומי את. "שששש...", אני מנסה את הפטנט העלוב מכולם, וטומנת את ראשי בכרית. "נדמה לי שהיא נרגעת קצת".
כמה מביך לגלות באמצע הלילה שאת כזה, אבל כזה בנאדם קטן. שחופשי את מניחה את תעודת ההורה שלך על השולחן בסלון ומתפטרת לאלתר. שהדבר שאת הכי מייחלת לו בשעה הזו הוא האומץ לתקוע זוג אטמים באוזניים. שהיית מוכנה לבצע שלל פעילויות מגונות, רק שייתנו לך לעבור יפה את הלילה הזה. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלה בראש, בשתיים ורבע לפנות בוקר, אבל כצפוי אני סתם קמה כמו סמרטוט וניגשת למיטה של הילדה.
התמונה (המטושטשת, כמובן. גם חושך, גם בלי משקפיים) לא קלה. הילדה יושבת, הפנים שלה מרוחות בדמעות ובנזלת והיא נראית מסכנה מאוד. כשהיא מבחינה בי, היא נעמדת, מושיטה ידיים ואומרת בקול צרוד מבכי "בואי אליי". אני מוציאה אותה מהמיטה, מדדה לסלון ונוחתת על הכורסה. מהרגע הזה קדימה, הכל הולך: אני מנדנדת אותה, מציעה לה לשתות, מכינה לה בקבוק סימילאק, מנפנפת בבובות, ושוב מנדנדת, ושוב מציעה לשתות. אפס. הילדה בוכה כמו ברווזה שהלכה לאיבוד. "מה יש לך?", אני שואלת בדאגה של אמהות, ואחר כך בייאוש של אמהות ובסוף בייאוש של סתם בני אדם שיוצאים מדעתם. "תגידי כבר, מה יש לך?!".
"מה יש לך?", זה יקירי, והוא עומד מאחוריי, קצת מבוהל. "קח אותה", אני מושיטה אליו את הילדה. "נשבר לי הלב מהבכי שלה, אני לא עומדת בזה". אני נכנסת למיטה, קרועה מרוב רגשי אשם, ונזכרת בסיפור של חברתי א', אז אמא טרייה עם בת יללנית שקשה מאוד להרגיע. "יום אחד", היא סיפרה. "מצאתי את עצמי עומדת מעל המיטה שלה וצועקת 'אבל מה את רוצה?!'. היא היתה ממש תינוקת, וזה נורא הבהיל אותי אז, כי פתאום את קולטת שאין לך בעיה לטלטל את הילד, כמו בסיפורי הזוועה של האומנות האלה בארצות הברית". "טוב, בגלל זה אנחנו מגדלות גם אבא לילדים", אמרתי, ושתינו גיחכנו.
אז עכשיו האבא בסלון, הילדה צועקת על הידיים, ואני יודעת שתכף תורי. "עינת?". אני קמה בלי לומר מילה. שלוש וחצי עכשיו. "אני הולך לישון קצת", הוא מוסר לי את הילדה, "תעירי אותי אם זה מחמיר". אני מתיישבת עם הילדה על הכורסה, הרוסה מרוב עייפות. "מתוקה, איפה כואב לך?", אני שואלת שוב, לא באמת מחכה לתשובה. רק שאז זה קורה. זה מרגיש כמו רעם קטן בתוך היד, ואחר כך כמו קולות של ניילון פצפצים. אין ספק, הילדה פשוט מפליצה. משהו גדול, משהו מכובד, משהו של שחרור לאומי, ובעיקר משהו של שחרור אמהי. משהו שמרדים אותה תוך רגע ושולח אותי למיטה מאושרת. אחרי הכל, יש לי עוד שעה וחצי לישון.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
