 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר מתחיל בסושיה חדשה בשינקין, ממשיך הלאה ל"סטוצי" הוותיקה ומקנח ביקירתי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
25/11/2004 11:35 |
|
|
|
|
|
|
|
הם מתרבים כאן (שימו לב) כמו ארבה. ארבה מסעדות סושי, סושיות. הן לא דומות למסעדות סושי בניו-יורק ובטח לא דומות לאימותיהן בטוקיו. נראה שמסעדות סושי רוצות לעשות מכה, משהו כמו Kill Bill. הם מגלגלים אותה בסושי, קצת מדולדל, לא מהודק ובטח לא מוקפד. אבל גם לא נורא יקר. מי שאוהב טעם של אורז עם דג טרי וקצת סויה עם וואסבי, סחטיין. זה לא רע, אני אומר. יש לנו כאלה לא מעט בתל אביב.
נגויה פתחו את המקום לפני כשלושה שבועות, על חורבותיה של מזללת שיפודים, וכבר הוא נראה ותיק. חמארה יפנית. בר לא גדול, כמה שולחנות בצד, מלמעלה הטלוויזיה משדרת את ערוץ הספורט כשכבל הטלויזיה המדולדל חולף על פני חלון הראווה ובעל המקום מבקש מהסושי-מן "תביא מרק חם ותעשה לי סושי יפה". וכן, הם עשו לו סושי יותר יפה ויותר מוקפד ממה שאני קיבלתי.
אני הזמנתי רול טונה אדומה, מלפפון ואבוקדו וביקשתי אותו "אינסייד-אאוט" (האורז בחוץ והאצה בפנים) וגם רול, פשוט, של שרימפס ואבוקדו. בדרך כלל כשמכינים רול אינסייד-אאוט, הוא מוקפד יותר מבחינה אסטטית. זורים על האורז הלבן גרגרי סומסום קלויים ושחורים, מעצבים אותם, לפעמים, למשולשים ועושים להם כל מיני
קונצים, שיהיו קצת יותר חתיכים. בנגויה הגישו אותו כאחד העם, מעט סתמי, לא מוקפד ולא יפה. והעיקר, האורז היה עדיין פושר, חמים. לא מעשה נכון. "הרול הפשוט" היה כשמו, פשוט להחריד. רצועות שרימפס ואבוקדו מגולגלים ברישול ומוגשים חמימים.
מקום קטן ופינתי בשינקין שנולד ללא גנים מתאימים. יש סיכוי שהוא אפילו ישגשג מעט מפני שמוכרים במקום אוכל לא יקר. אני, אגב, אוהב את טעם האורז עם דג נא מעורב עם מעט סויה עם וואסבי, גם אם הוא מוכן ברישול. כזה אני. אבל בנגויה, הוואסבי היה דליל מעט בטעמו, וזה לא ייסלח. וואסבי חייב להיות חזק, חריף וחודר נחיריים.
לא סבלתי מדי, אבל גם לא עלצתי. היה אפילו מעט עצוב. השעה היתה אחרי עשר בלילה, על הבר ישבו זוג נשים שסיימו את ארוחתן ובשלב מסוים יצאו מהמקום, מותירים אותי עם בעל המקום בוהה בטלוויזיה. לגמתי את שארית הקרלסבג, זולה דווקא, 10 ש"ח לבקבוק, עישנתי עוד סיגריה ויצאתי לרחוב שינקין החשוך. ואין מקום שקט, עמום וחסר ויטאליות כמו שינקין בלילה.
על שני הרולים, ובירה אחת, שילמתי כ-50 ש"ח, לא זוכר בדיוק. לא חושב שאבקר שם שוב. כשיתחשק לי סושי אקפוץ אולי למרמורק.
נגויה. רח' שנקין 56, תל אביב. טלפון: 5605230.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על קינוחים וכלבים מחרבנים
|
|
|
 |
|
|
|
סטוצי זה סיפור אחר. בסטוצי מכינים פיצות מוקפדות בתנור מקצועי, על עצים בוערים. גם גבינת הריקוטה העטופה בציפוי מעודן של חצילים שרבץ ברוטב עגבניות-שמנת היה טוב מאוד. מנה שהוכנה בתשומת לב, תובלה בדייקנות ושילוב הטעמים של הגבינה הרכה הזאת, חסרת הטעם הקיצוני והמעט מתקתקה, עם פרוסות החצילים העפיצות מעט, היה נכון. הרוטב היה ענוג.
פיצת הבייקון והביצה היתה על בסיס בצק דקיק ופריך מאד, שיצא מתנור העצים. גבינת המוצרלה (אם אני לא טועה) קישרה יפה בין הבייקון החזירי לביצה. טעם קטן של ארוחת בוקר אנגלית על פיצה, יחי האיחוד האירופי. היה טוב.
עוד טעמנו מהרביולי שמולא בבטטה. אני לא הרוס על מנות עיקריות מתוקות, אך הרביולי היה טוב, הרוטב שלו, עגבניות-שמנת, היה מעודן מאוד.
לקינוח הזמנו טרמיסו נחמד עם גבינת מסקרפונה ובישקוטים עם קקאו. היה טוב, בעיקר מדוייק, כמו בבית, ברומא.
כשלא עוברים אוטובוסים, המרפסת בסטוצי נחמדה מאד. ביום בהיר אפשר לראות עצי פיקוס גדולים, אנשים ממהרים וכלבים מחרבנים, נחמד. סטוצי, מקום סימפטי ומוקפד מאוד שמגיש פיצות טובות ופסטות אל-דנטה וגם סלט וגם קינוחים וגם נוף אורבני. אחלה.
סטוצי. שד' רוטשילד 60, טל': 5665655.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
אני מתנצל מראש. אני יודע שמכתבי זה מעט יכאיב לך. שלשום אחרי שנפרדנו לאחר המריבה הקלה שהיתה לנו, לא עצמתי עין כל הלילה. בסופו של דבר ירדתי ב-4 בבוקר לקפה, הזמנתי קוניאק ובהיתי בזוגות שחזרו ממסיבות סוף השבוע, תוך שאני מהרהר במשפט האחרון שזרקת לי לפני שנפרדנו. "אני לא בטוחה שאתה אוהב אותי".
כשפגשתי אותך לראשונה, לפני 3 שנים, ראיתי אשה יפה מאד, חכמה מאד וחמה. התייחסת אלי באהבה, ברוך ובעיקר בחום רב. אהבתי את זה, גם היום אני אוהב את זה. כל זה חלף בראשי כשישבתי חסר מנוחה בקפה ב-4 לפנות בוקר. ואז, כשהבטתי באחד הזוגות הצעירים ההם, הכל כך שתויים, כשהגבר אחז ברכות בפניה של הנערה, הוא נגע בה רק בקצות אצבעותיו והביט בעיניה מקרוב כל כך שנדמה היה שהוא כלל לא רואה אותה. ואכן, הוא לא ראה אותה, אני בטוח בכך. במבט כללי אפשר היה לחשב שאין מישהו אחר בעולם הזה שהוא אוהב, מלבד הנערה שעל פניה הוא מעביר את קצות אצבעותיו בעדינות רבה כל כך.
באותו רגע הבנתי שהוא לא אוהב אותה. כן, הוא היה מאוהב בה עד קצות אצבעותיו, אבל לא אותה הוא אהב. הוא אהב את מה שהיא מייצגת. הוא לא ראה אותה כלל. באותו רגע הבנתי את ההבדל הגדול, האין-סופי, שבין להיות מאוהב לבין לאהוב. אנסה להסביר את עצמי - ואלוהים הטוב, אני כל כך מקווה שאצליח - כאשר מאוהבים במישהו, לא מכבדים אותו, כן, פשוט כך. אין כבוד במאוהבות. ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שכשמאוהבים במישהו לא רואים אותו. נשוא "אהבתנו" תמיד ייצג עבורנו משהו אחר, אני מנחש שהמשהו ההוא הוא מעברנו. לעיתים רחוקות נוכל להצביע על המקור, אך דבר אחד ברור, הוא או היא, לא המקור. אנחנו מאוהבים בחיוך שלה, בחוכמת החיים שלה, לעיתים ביכולת הבישול שלה, בטוב ליבו ובעוד אלף אלפי סיבות, שאנו לא מודעים להם כלל. תמיד תהיה סיבה טובה.
באהבה, לא במאוהבות, אין סיבה. כשאנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים ללא סיבה. אנחנו אוהבים כלום. אנחנו אוהבים את כולם (מעניין שבעברית "כלום" ו"כולם", היא אותה מילה אך בסדר אותיות אחר; ד.ס.). את כל האנשים אנחנו אוהבים. לפעמים, לעיתים קרובות מדי, אהבתנו מתבטאת בצורות משונות מאד. למשל בצורת "שנאה". כן, עד כדי כך.
כשהגעתי למסקנה הזאת, מצאתי את עצמי לבד בקפה, הזוג ההוא נעלם לפתע. הזמנתי עוד כוסית קוניאק והייתי מאושר. אין לי מושג למה. הבנתי עד כמה אני מאוהב בך. בעיניך הכחולות, בשיערך היפה, בחיוך העדין שלך ובדרך שאת אוחזת בעורפי כשאני מנשק אותך. אה, כן, אני גם מעריץ את הדרך שבה את מבשלת. אני מאוד אוהב לשמוע אותך לוחשת קרוב לאוזני "אהובי". וכשאת חוזרת על כך מספר פעמים, דמעות נקוות בעיני. אני שותק במצבים כאלה מהסיבה הפשוטה, אני נחנק מהתרגשות ומאבד את יכולת הדיבור שלי, אהובתי.
חייכתי למלצר האלג'יראי, השארתי לו תשר כפול ויצאתי מהקפה בדיוק כשפריז הכחילה באור השחר. מרחוק מבעד לערפל הבוקר הבחנתי בשני שיכורים מתקוטטים. איזו דרך משונה, חשבתי, להביע אהבה. אני מדמיין אותך מנשקת את עיניי העצומות, הדומעות.
ז'אק פראנס (1930-) מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, יולי 1966 (חודש לפני הוואקנס).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
