 |
/images/archive/gallery/145/730.jpg מבט על דיטה.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
| דני ססלר התרגש מהאוכל של דיטה בכל אחד מגלגוליה, וגם הגלגול הזה אינו שונה. + יקירתי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
18/11/2004 15:56 |
|
|
|
|
|
|
|
את "דיטה" אני מכיר עוד מהימים שיצאתי לפחות פעמיים בשבוע, כדי לאבד קצת את ההכרה לקראת שתיים בבוקר, כשהיה לה פאב ברחוב בן יהודה בשם "ביבר". כבר אז היא היתה "דיטה" במרכאות כפולות. אז, בביבר, שהיה מקום שתיה טוב עם ניחוח לא קל של הורמונים באויר, היה מעט אוכל. אח"כ ביבר שינה את כתובתו, לפחות פעמיים. למרמורק ולשוק הכרמל. בשוק היא מאוד שמחה. היה חדר קטן ומטבח זעיר, היא חתכה פטרוזיליה בחדווה, עגבניות ברינה וסובבה בשמחה סיחים על גריל. האוכל היה טוב, מרחוק מכוניות הזבל פינו שאריות מהשוק והאנשים ישבו על כסאות נמוכים.
בשלב מסויים נכנסו לתפריט הקבבונים. הם היו מצויינים, עסיסיים ובשריים. אין ספק שדיטה היא קבבונים. דיטה באמת, היא קבבון. מרוב טוב-הקבבון, חשבו שהיא בולגריה. היא הכינה על-האש, ביצריות בלקנית אך באיפוק, לא רק בשר, גם חמוצים ותפוחי אדמה עם ניחוח של קומזיץ. כשהאוכל היה משובח, העסק התהפך, דיטה הפכה למסעדה-עם-שתייה והפכה רשמית ל"דיטה". בשדרות רוטשילד, במקום ההוא, לפני הנוכחי, היא בנתה בר גדול שבקצהו בער הגריל. שתו אלכוהול, הריחו קבבונים, אכלו סטייקים, תפוחי אדמה צלויים, חמוצים וטחינה וגם לחם טוב. עכשיו בשד' רוטשילד 45, במקום החדש, זה אותו דבר רק אלגנטי יותר, גדול יותר ומעוצב יותר. יש טפטים על הקירות והמוזיקה מעט נינוחה יותר, לפחות בשעות בהן ביקרתי במקום. הבר כאילו עבר אחד לאחד, רק הגריל בוער עכשיו מאחורי דלת המטבח. אלגנטי. גם כאן יש סטייקים, ספייריבס וקבבונים וטחינה ולחם וסטייקים. טובים.
למנות ראשונות טעמנו קיופולו (13 ש"ח) ולבנה (38 ש"ח) טובים. הקיופולו שלה היא וריאציה מעודנת של החצילים-עם-גמבה הרומנית. דיטה מכינה אותו עם חצילים ורוטב גמבה. מעודן וטוב מאד. כך גם
הלבנה. היא מוסיפה לגבינה החמצמצה אגוזי קשיו, שמן זית, פלפל חריף, נענע, שום וחצילים מטוגנים. הרבה תוספות עם טעמים קיצוניים. דיטה אוהבת הרבה. גם אני. הלחם היה פריך מאוד. הקשה התפורר והרך היה ענוג, עם הלבנה זה היה מצויין.
לפני שהזמנו את העיקריות התלבטנו ארוכות. ידעתי שיהיה סטייק. התייעצתי עם שותפתי לארוחה אם לקחת ספייריבס או קבבונים, היא אמרה "אתה תחליט" וזה לא הקל. בסוף הלכנו על הספייריבס (99 ש"ח), למרות שאני מעדיף בשר לא מתוק. בעצם אני מעדיף אותם חריפים, אבל אף אחד לא שומע לי. הגישו צלחות עם סלט (חסה עגבניות ובצל). הקטנה שישבה מולי היא באמת קטנה, וחשבה ש"זה נורא חריף ואני לא יכולה לאכול את זה". ביקשתי שיחליפו ויגישו את הסלט רק עם שמן זית. הביאו בקבוקון עם שמן זית מלא בפלפלים חריפים ושום. תיבלנו בזהירות.
האנטרקוט (79 ש"ח) היה מצויין, עסיסי מאוד, שומני במידה וצלוי בדיוק, אבל ממש בדיוק. אין עוד מה להגיד עליו וגם לא צריך. כך צריך להיות סטייק. הספייריבס היו טובים מאוד (בהתחשב במתיקותם), הם הוגשו עם אגס מבושל ביין. המרינדה, על פי דיטה, הכילה קטשופ, סויה, דבש, תפוזים, שום, פלפל חריף ויין אדום יבש. תוך כדי הצלייה על הגריל, מוברשות הצלעות ביין אדום עם פלפלים, חריפים אלא מה, וסוכר וניל. בין הצלעות היו תפוחי אדמה ובצל עשויים על הגריל ומיותר לציין שגם הם היו טובים והריחו אש. המנות בדיטה גדולות והצלחות עמוסות. לקראת תום הארוחה, הפרידה מאחת הצלעות שנותרה על צלחת העץ לא היתה קלה. ממש לא. הבטתי בה כמה פעמים, הרמתי את המזלג אבל החזרתי אותו למקומו מתנשף.
את הקינוח היא אכלה לבד, סורבה תות ופסיפלורה (25 ש"ח) - אני בדיאטה עלק (גם ז'אק פראנס היה). מצויין בדיטה.
דיטה. שד' רוטשילד 45, ת"א. טלפון: 03-5604222.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
רזיתי בשבעה קילו ואני מייחל לארוחה שהבטחת לי בעוד שלושה קילוגרמים, או אם לדייק, בעוד פחות שלושה קילוגרמים. זה לא היה קל ואני כבר יודע בדיוק מה אזמין ב"מקסים" (מסעדה יוקרתית ואופנתית, בפאריז בשנות ה-60; ד.ס.). אני חש כאבים בעור זרועותיי כשאני יושב ב"פרוקופ" ומכריז "רק קפה גדול בבקשה". המלצרית אמנם מחייכת אלי, אך בהבנה. שלא לומר בחמלה. איך, איך? אני שואל את עצמי (ולא עונה) אפשר לשתות קפה גדול בבוקר מבלי לטבול בו קרואסון פריך שנאפה עם חמאה. "הו, מונדייה" (הו, אלוהים; ד.ס.), כמה שאני מתגעגע לבצק האפוי ההוא. אין לך מושג. אבל את המסע המפרך הזה לא אפסיק. לא אפסיק. לא אפסיק. לא. כי הבנתי.
את יודעת מה ההבדל בין "אני רוצה לעשות" - כל דבר, דיאטה למשל - לבין "החלטתי לעשות", לבין "אני עושה"? במסע המפרך הזה, של החיים, של הדיאטה, כשאנחנו מכריזים "אני רוצה לעשות", אנחנו מביטים בקו הזינוק מרחוק, בנוחיות ובביטחון, אבל לא יוצאים לדרך. מפני שאנחנו מתים, כך בפרוש, מפחד.
ה"החלטתי לעשות" מציב אותנו על קו הזינוק. ומקו הזינוקֶ הכל נראה אחרת. מתברר שאנחנו בעצם בקולוסאום הרומי. ביציעים, הומה קהל רב, חסר מנוחה וצמא לדם. הוא מביט בך כשאתה על קו הזינוק במבט מכווץ. לצידינו עומדת מזניקה. המזניקה (שמנה בד"כ) מחייכת בציניות מפני שהיא יודעת את מה שאנחנו עוד לא יודעים. ואז כשהיא יורה את יריית הפתיחה, אנחנו יוצאים לדרך. באותו רגע המזניקה החייכנית גם שולחת את רגלה השמנה קדימה ואנחנו מיד נופלים. "הו, מונדייה" אנחנו ממלמלים, "מה היא עושה לנו? זה לא פייר" אנחנו מייללים ברחמים עצמיים ובקול ילדותי ומוכר. לרגע הזה גם ייחל הקהל ביציעים, הם נעמדים על רגליהם ומתחילים לשאוג.
המזניקה תתקרב אלינו ותחייך למראה הברכיים המדממות שלנו. אנחנו נחייך אליה חזרה בעיניים דומעות ונציע לה לדחות את המרוץ ואולי גם לאכול מרק שעועית חם ברוטב מח עצמות, בינתיים, עד שהכאב יעבור, רק כדי להתנחם. לרגע הזה היא חיכתה ומיד תסכים. היא אפילו תנגב לנו את הדמעות ותקנח לנו את האף. ביציאה מהקולוסאום היא תרים את כף ידה המאוגרפת לעבר הקהל, אנחנו כמובן לא נבחין בזה, והקהל ישאג ויצא מכליו. אם היינו מסוגלים להאזין, נשמע אותו שואג: "הוא מת! הוא מת!" בקצב אחיד ובהתלהבות גדולה מנשא. ובקולוסאום, כמו בתאטרון, הקהל תמיד, אבל תמיד, צודק. ליד שולחן האוכל המזניקה תשבח אותנו על הרעיון המשובח של זלילת מרק שעועית שמן בעיצומה של דיאטה, ותבקש עוד מנה - הזונה השמנה, לא בדיאטה, מה איכפת לה?
לעומת זאת במצב של "אני עושה!" אנחנו פשוט הולכים במסלול ארוך, בשלב מסוים הוא מפסיק לייגע, הולכים, הולכים וממשיכים ללכת. ברגע הקשה ביותר, תוך כדי ההליכה, אנחנו מביטים לצדדים ומגלים להפתעתנו הגדולה, שהיציעים בעצם ריקים מקהל ואפילו אין מזניקה. נדמה לנו ששמענו משהו כמו יריית פתיחה, אבל אין מזניקה.
כי הקהל והמזניקה יודעים משהו שאנחנו לא ידענו עד כה: אין קו גמר! אין. יש רק מסלול שמכיל רק את הצעד הנוכחי שלנו. אבל בכל פעם שנדמיין לעצמנו את "אורכו" של המסלול ונמלמל לעצמנו "מונדייה זה קשה" יופיע חיוכה הממזרי של השמנה בחברת שאגות המוות של הקהל.
אני כותב את זה לך, אהובתי, אחרי שהבנתי משהו על עצמי, בזמן הדיאטה, ועליך. חוסר ההצלחה בחיפושי העבודה האין סופיים שלך, ואת הרי אישה כל כך מוכשרת, נובעים אך ורק מהמבטים המתחננים שלך לעבר המזניקה, במקרה שלך זה "מזניק". את רק "רוצה לעשות" אך לא "עושה" וזה כל ההבדל. איך אני יודע את כל זה? כי גם אני כזה.
שלך באהבה, ז'אק.
ז'אק פראנס (1930- ) מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, מרץ - 1966 (כחודש לפני תום "הדיאטה הגדולה" שלו).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
