 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר מבקש להעביר מסר לאהובתו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
17/11/2004 13:55 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, התחייבתי בפני אפרת שלפחות פעם בחודש אני אכתוב שאני - סליחה על השפה - שרוף לה על התחת. בתמורה אוכל לכתוב כל מה שרק ארצה ולספר לכם את הסודות הכי אפלים, ולדבר על העניינים הכי פרטיים. אפרת הסכימה בקלות רבה מדי, מה שמייד הפך אותי לפארנואיד וחשדן. משהו כאן לא מסתדר לי, חשבתי לעצמי. אולי מהתחלה נתתי מחיר גבוה מדי לעניין, כי איך בעצם אני אעשה את זה? מה, בכל טור, ולא משנה על מה הוא, אני אכתוב "מותק, אני שרוף לך על התחת"? מה זה פה, ד"שים של ציפורי לילה בודדות? חוץ מזה, כנראה שהיא ידעה עם מי היא עושה עסק כי אני לא הכותב הכי אישי וחשוף, שמתפרק על המקלדת ושופך את כל סודות הבית.
החלטתי להדחיק את ההסכם. בינתיים אני כבר בחוב של חמישה "שרוף לך על התחת" ולאחרונה כבר חשבתי שהצלחתי להתחמק מזה, עד שדרישת התשלום הגיחה מהאפלה.
אתמול, בשעה שאפרת שוטטה לה לתומה באינטרנט, היא שאלה אותי כבדרך-אגב: "תגיד, מה עם איזה 'שרוף לך על התחת' אחד?". גמגמתי משהו בקשר לזה שהיא צודקת, אבל שבעצם הכי חשוב זה מה שמרגישים באמת ולא מה שכותבים באינטרנט, ושחשוב שהיא תדע (קצת חנופה לא מזיקה אף פעם, במיוחד לאור העובדה שהיא מתקנת לי את העברית האיומה שלי מדי טור), שאני באמת שרוף לה על התחת הכי בעולם.
"את מתעוררת בוקר בוקר לידי (וזה בהנחה שהתעוררתי באותו מקום שבו הלכתי לישון - כי אצלנו כמעט כל לילה יש נדידה המונית, זאת פתאום רוצה לשתות מים וזה בכלל בועט בי וקודח לי חור בצלעות, עם הראש בטון שלו. כמעט בכל לילה אני מגורש ממיטתי בבושת פנים ומוצא את עצמי בבוקר שרוע על מיזרון האורחים באמצע הבית, אבל על זה אני ארחיב בקרוב) ואז אני מכין לך את הקפה הכי טעים באזור המרכז, מבשל לך ארוחת ערב יצירתית כמעט כל ערב, שותל לך שתילים בגינה, מנהל לך את כל ענייני הכספים, מכבס את החיתולים הרב-פעמיים שכל כך רצית שנביא הביתה, בונה מובייל לחדר של הילדים מאצטרובלים ובלוטי אלון התבור, מחבר בעצמי ולומד בעל-פה את הסיפור שלפני השינה של מחר, מארח בשיא הנחמדות את מועדון החברות שלך שטוחנות לי את השכל כבר שש שנים כל יום חמישי בערב. אני, אני צריך לכתוב בפומבי שאני שרוף לך על התחת"?
"כן, הבטחת", היא ענתה בלקוניות עוקצנית עם חיוך של נמלה וחזרה להביט באדישות במחשב. נשארתי מתגרד על הספה. אני מכיר אותה, היא בונקר, כמה קטנה וקומפקטית, ככה עקשנית כמו גמל, שאי אפשר להזיז מילימטר. אמרתי "או קיי" חלוש וסמלי, ונבלעתי בקפלים המטונפים של הספה, בין פירורי העוגות ושבבי האורז התפוח. ככה זה כשעושים עסקים עם משפחה.
אבל, כשאני חושב על זה לרגע, אז למה בעצם יש לי כאן בעיה? הלוואי שבכל יום בשנה הייתי עוצר לרגע, מתנער מכל מטרד אפשרי, מרגיש לרגע את הגוף, המחשבות, הרצונות והרגשות ואומר בפה חדור אמת, "מותק אני הכי אוהב אותך, אני שרוף לך התחת ואני תמיד רוצה להיות איתך". למה לא? מה, גם אני הפכתי לעוד מאצ'ו ישראלי מבולבל, שמגמגם מילות אהבה רק עם אקדח לרקה? אם הייתי יודע, הייתי כותב כאן גם שיר ומצייר ציור.
אז זהו. עשיתי את זה, והאמת שזה היה די כיף. ואם אנחנו כבר באווירה של ד"שים ומסרים, הייתי רוצה להקדיש את הטור הזה לכל מי שיושב לפעמים ושואל את עצמו אם אפשר לעזאזל להעביר שיחה אחת פשוטה בלי לדבר על הילדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
