 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר נהנה טיל מזיווגי הסושי והשמפניה של "זומה". כרגיל, יש גם יקירתי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
11/11/2004 15:45 |
|
|
|
|
|
|
|
זומה בנחלת בנימין מעוצב כבר. בר גדול ומרווח פוגש את הנכנסים. הוא מעוצב עם נישות, כך שאפשר לשבת בפינות ולראות את הפרופיל שלה, של שותפתך לארוחה. זה שונה לראות אותה אוכלת בפרופיל. היא פחות מודעת למבטים שלך, אוכלת בצורה טבעית יותר, פחות ייצוגית ובעלת מבע טבעי יותר. נכון, זה גובל בהצצה, אבל בגבולות המותר. כמו העפת מבט חטוף לעבר אשה שמתפשטת, בחדר בו אתה נמצא. נגיד שאתה כבר בתוך המיטה (מכוסה, אלא מה) והיא רק נכנסת לחדר, לעיתים, רגע הורדת הבגדים לא כלול במשחק - והיא נעמדת בפינת החדר מורידה את בגדיה בכוונה לקפוץ, אליך, למיטה. אתה מזיז רק את עינך לכיוונה וצופה בה מתפשטת. זאת הצצה.
שם המשחק הוא: "אני מורידה את הבגדים ונכנסת למיטה ואתה לא מסתכל", אתה שובר מעט את כללי המשחק ומגלה אותה, לא רק במערומיה הפיזיים, אתה רואה את התנועות הלא ייצוגיות שלה, את הדרך שבה היא מניחה את בגדיה, לפעמים היא תקפל אותם, בדרך כלל הן משליכות אותם סתם כך. הרגע הזה שבו אנשים לא ממש מודעים לעצמם, הוא רגע של חסד. רגע טהור, "רגע אמת". אמת במובן היהודי-קוסמי של המילה (כפי שמתאר אותו יפה ז'אק פראנס במכתב ליקירתו, בפרק הבא). לא שנאהב אותו אח"כ, לאחר מעשה. אבל לראות מישהו ברגע של חסד כזה, הוא די נדיר - זוגות הנשואים שנים לא מעטות, כבר עיוורים לרגעי החסד האלה הנופלים בחלקם לעיתים די מזומנות - בקיצור, היא ישבה לידי, בזוית, על הבר וצפיתי בפרופיל שלה כשהיא אמרה "אז נזמין שמפניה, לא?". כי זומה מכריזה על עצמה כ"סושי ושמפניה".
השמפניה מתוארת בתפריט בערך כך: "לאחר שהפכה השמפניה לאורחת של כבוד בכל אירוע הוליוודי (...) התפריט בזומה משלב מנות ממזרח ומערב המוגשים ליד שמפניה צוננת...". כשהיא ניגבה את שולי פיה בפרופיל,
החיוך שלה היה נחמד. גם הרגע ההוא כשהיא טעמה מהטונה, הטרייה מאוד, סשימי. יש משהו לא מוכר ומרענן, ציינתי לעצמי, לראות אותה בפרופיל. אגב, השמפניה לא היתה שמפניה, אלא יין לבן ספרדי תוסס, קליל ונעים. יש גם שמפניה אמיתית, מאזור שמפיין, אבל היא עולה כמו ששמפניה אמיתית עולה. בוכטות.
הסשימי, טונה אדומה, דניס ובס, היו טריים מאוד ולכן גם טובים מאוד. גם הרול הקליפורני היה חביב ביותר. הוא כלל אבוקדו, בשר סרטנים, חסה, מיונז, מלפפון ועירית. מרכיבים טריים, פריכים, מהודקים ובפרופורציה נכונה, בתוספת של טבילה בתערובת של סויה ו-וואסבי, זה היה אפילו מצוין.
בכלל, הם מקפידים שם בזומה. ואוכל יפני, עיקר מעלתו הוא בהקפדה ובתשומת הלב לפרטים, לחומרי הגלם הטריים. פעם, וזה סיפור אמיתי, הגישו לי במסעדה (לא בזומה) רול טונה. הטעם היה מוזר ביותר, אבל מוכר. רק אחרי דקות ארוכות זיהיתי. הטונה היתה מקופסת שימורים (נשבע לכם). אפילו צחקתי, למרות שהטעם היה עצוב.
טעמנו עוד כמה וואריאציות שונות של דגים ורולים ו"אינסייד אאוט" וסשימי לרוב, כולם היו טובים מאד. ואז המליצו לנו על ניוקי פירות הים שלהם (מזרח ומערב, או לא?) טעמתי. מה אגיד? זאת היתה המנה האיטלקית הטובה ביותר שטעמתי לאחרונה. ניוקי קטנים ונחמדים ששהו להם ברוטב שמנת שמנמן, כשביניהם מפוזרים שרימפס, נתחי קלאמרי, פלפלים קלויים וברוקולי והעיקר, מרווה. זו נוספה בכמות מרומזת והפכה את המנה למעודנת, מאוזנת וטובה מאוד. מאוד.
מקום נחמד זומה. רק שיפסיקו לקרוא ליין התוסס שלהם שמפניה. האוכל מצוין. קחו מישהו ושבו איתו, או איתה, על הבר באחת הפינות ותגלו זוויות חדשות.
ארוחה ממוצעת, ללא משקה, תעלה כ-100 ש"ח. עסקיות: 39-59 ש"ח.
זומה ביסטרו יפני. נחלת בינימין 37, ת"א. טלפון: 03-5605500
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
כשהיינו עם כריסטיאן הצעיר ב"פולי ברז'ה" (מועדון לילה ידוע בפריז; ד.ס) וצפינו ברקדניות שעל הבמה, עלה בדעתי הרעיון, עד כמה אנשים נראים ומתנהגים אחרת כשהאורות כבים. למען האמת, למרות צורתן המרטיטה של הרקדניות, למרות התלבושות הנוצצות ולמרות שהבטחנו לכריסטיאן "בילוי מיוחד במינו" לרגל יום הולדתו ה-18 (נשים ושמפניה), המופע עצמו לא עניין אותי במיוחד. השתעממתי מעט והבטתי בקהל הרב שגדש את המקום, לגם שמפניה והתרכז בבגדיהן התחתונים של הרקדניות. כמובן שראיתי גם אותך, נדמה לי שדי נהנית, לא כן? שלא לומר עד כמה היה כריסטיאן הקטן מרותק לבמה.
תוך כדי שאני בוהה בקהל הרב, נגמר גם "המספר" הראשון של ההופעה והאורות נדלקו לפתע, מוקדם מדי לדעתי - ואז חזיתי בתופעה שלא הייתי ער לה עד כה. באחת, כל הקהל שהיה באולם והופתע מהאור הפתאומי החל (במהירות מפתיעה) לכווץ את שרירי פניו ובאחת כולם הפכו לפתע ל"ייצוגיים". תווי פניהם של כל האנשים, גם שלך יקירתי, היו לפתע נוקשים ושונים בתכלית מהמבע המשוחרר שהיה להם כשהם שרו בחושך. זאת היתה תופעה מרשימה ביותר.
ואז גם הבנתי עד כמה אנחנו מתאמצים ומאמצים את תווי פנינו כדי לשוות לעצמנו את ה"מופע" הייצוגי שלנו בחיי היום יום. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים כדי להופיע "אחרת" ולא עם "פנינו המקוריים".
אני מודה. בחשכת האולם, עם שרירי פניהם המשוחררים האנשים נראו מעט עייפים יותר ומבוגרים יותר. כן, גם את. אין להכחיש את העובדה. במילים אחרות, אנחנו מסתובבים בין הבריות כשאנחנו עוטים על פנינו מסכה. פשוטו כמשמעו. כל אחד מאיתנו. לדעתי זה קורה לנו החל מגיל 5-6 שנים. אנחנו לא פוגשים את זולתנו, אנחנו פוגשים את המסכה שלהם. או נכון יותר, המסכה שלנו פוגשת את המסכה שלהם. רק לעיתים נדירות, רק ברגעי חסד, אנו פוגשים את הזולת האמיתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
ואת יודעת למה? מפני שאנחנו פוחדים. פוחדים אחד מהשני. פוחדים להיחשף. מפני שפנינו המקוריים הם "כלום" - ואז מתחיל הגלגל שאין לו סוף ואין לו התחלה. מפני שלי יש מסכה, זולתי חייב ללבוש אחת, אחרת הוא יהיה ב"דרגה נחותה ופגיעה" ומפני שלזולתי מסכה, אני מייצג את עצמי עם מסכה.
יש לנו מסכה של "גברים" מפני שאנחנו פוחדים ממסכת "הנשים" וההיפך. יש לנו מסכה של צרפתים, מפני שאנחנו פוחדים... מהאנגלים, הגרמנים וכל השאר, וההפך. לחלק מאיתנו ישנה מסכה של לגיון הזרים, מפני שאנחנו פוחדים מצפון האפריקאים. יש לנו מסכה של מרצים באוניברסיטה מפני שאנחנו פוחדים מהסטודנטים וההיפך. יש לנו מסכה של אבא ואמא, מפני שאנחנו פוחדים מילדינו. יש לנו מסכה של יהודים מפני אנחנו פוחדים מהנוצרים והמוסלמים וההיפך. וכו'.
שמת לב לעובדה עד כמה הפחידה אותך אותה צללית של השכן, אחרי שגילית אותה בחלון ממול, צופה בך כשהכנת את ארוחת הערב? מהסיבה הפשוטה, הבנת לפתע שמישהו רואה אותך, "לא מוכנה", לא ייצוגית, ללא מעטה. את פניך הלא מכוסות עם שרירים רפויים.
המחשבה הזאת מפחידה אותי בזמן האחרון. המחשבה שאני לא רואה "אנשים", אני מביט במסכות. באותה מידה, כמובן, הם לא רואים אותי.
עכשיו את מבינה, וגם אני, למה אמרתי לך שאני אוהב להציץ באנשים כשהם לא רואים אותי ולא יודעים שאני צופה בהם? עכשיו אני מבין למה אני כל כך מרותק (כשאת לא רואה כמובן) כששנינו שוכבים במיטה וקוראים. אני קורא מעט באותו זמן, רוב הזמן אני מציץ בפניך הרגועות, וזאת הסיבה שאני נוהג "להפריע" לך ומנשק אותך מדי פעם. עכשיו הבנתי.
מעניין מה צריך "לעשות" כדי לגרום לאנשים להרפות את שרירי פניהם ולשחרר אותם מהמסכה? אולי לאהוב אותם? לתת להם את ההרגשה שאנחנו לא מפחדים מהם. רק אם נדע שאנחנו אוהבים את כולם (כן גם את שונאינו), זה יקרה. וזה כלל לא קל. מעניין למה?
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, יולי - 1965 (כחודשיים לפני עקירת שן הבינה שלו).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
