 |
/images/archive/gallery/107/794.jpg תינוק מתוק באמבטיה.
צילום: אירית זילברמן  |
|
|
|
|
| הילדים שלכם מדברים אליכם, גם אם הם טרם למדו להגיד את המילה הראשונה. קוראים לזה "שפת גוף". ואם תלמדו להבין אותה, תוכלו אפילו להציל את חייהם |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רותי קדוש
14/11/2004 8:16 |
|
|
|
|
|
|
|
אם לתינוקת בת שמונה חודשים התעוררה לילה אחד מבכיה של בתה. היא ניסתה להרגיע אותה בכל הדרכים הרגילות: מוצץ, בקבוק, להחזיק על הידיים, אבל הקטנה מיאנה להירגע. רק בפעם השלישית הבינה האם המנומנמת את סיבת הבכי ואמרה בקול: "חמודה שלי, צריך להחליף לך חיתול".
"ברגע שאמרתי את המשפט הזה, מבטינו נפגשו, ולמרות האפלוליות ששררה בחדר, המבט בעיניה של בתי היה ברור. היא
אמרה בלי מילים:'אמא, סוף סוף את מבינה אותי'", נזכרת האם.
כמו אותה אם צעירה, הורים ומבוגרים נוטים להאמין שבלעדי השפה המדוברת, זו המורכבת ממילים, ממשפטים ומרעיונות, אי אפשר ליצור קשר בין בני אדם. אולם אמהות לתינוקות ולילדים קטנים, שמבינות כמעט תמיד את רצונם ומבחינות בכל סימן זעיר, מוכיחות אחרת. מסתבר שאפשר להבין ילדים רק על פי שפת הגוף שלהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בפרצוף שלכם
|
|
|
 |
|
|
|
"ילדים מעצבים שפת גוף שהיא ייחודית רק להם, בדיוק כמו טביעת אצבעות", קובע רמי צור, מומחה לשפת גוף ותקשורת בין אישית, ומרצה בחטיבה ללימודי חוץ במכללה האקדמית "תל-חי". "הדבר ניכר בהופעתו החיצונית של הילד, בצורת הגוף, האם הוא שמן או רזה; האם הוא יציב, באיזו זווית נמצא עמוד השדרה שלו, במידת המתח בשרירים, הטיית הראש ועוד. כך, לדוגמה, ילדים שראשם נוטה קדימה הם ילדים סקרנים, ואילו ילדים שראשם נוטה אחורה הם ילדים פסיביים ומרוחקים.
"ילד עם חזה נפוח הוא ילד תחרותי, ומראהו מלמד שיגדל להיות אדם בעל חשיבות עצמית, שישאף למעמד ולכבוד. לילד המרבה להשתמש בידיים וברגליים יש כושר הבעה מפותח, ומיעוט תנועות בגפיים מעיד על ילד מסוגר שיש לו יכולות מנטליות טובות. בכל גן ילדים ניתן להבחין בטיפוסי ילדים שונים, ולעמוד על ההבדלים ביניהם".
חקר שפת הגוף, שנולד רק לפני כ-30 שנה, נחשב עדיין לתחום חדש יחסית, כמו גם הטיפול בו, אך אף על פי כן נעשה בו שימוש נרחב, בין אם בראיונות קבלה לעבודה, בתחומי המכירות השונים, או בתקשורת הבין זוגית.
"שפת הגוף נמצאת במקום בעל ההשפעה הגדולה ביותר בתקשורת הבין אישית", אומר צור. לדבריו, כל מסר העובר בין בני אדם מורכב ממספר חלקים: 40 אחוז מהמסר עובר על ידי נגינת הקול (אינטונציה), 50 אחוז עובר באמצעות שפת הגוף, ורק עשרה אחוזים טמונים בדברים הנאמרים באופן מילולי. "כל האלמנטים הללו מעידים על מצבו, תחושותיו ומחשבותיו של האדם, הרבה יותר ממה שהוא מבטא במילים", מסביר צור.
יותר מאשר אצל המבוגרים, שפת הגוף של הילדים נחשבת לישירה ושקופה, הן בקרב תינוקות שטרם למדו לדבר, פעוטות שאוצר המלים שלהם אינו שלם, והן אצל ילדים שאינם מסוגלים עדיין לבטא במילים את תחושותיהם הפנימיות. בכוחה של שפת הגוף לסייע בפענוח האמת הלא מילולית של הילדים.
אחת הקביעות בתחום שפת הגוף אומרת, כי ילדים הם אקספרסיביים יותר ממבוגרים. הקביעה הזו מסתמכת על העובדה, כי לפרצוף האנושי יש 10,000 הבעות שונות, אולם הקוד התרבותי מונע מאנשים מבוגרים לעטות על פניהם הבעות כמו כעס, שמחה, גועל או שעמום. המחקר אף הוכיח כי בחברת אנשים, מרבית הגברים מרשים לעצמם להשתמש רק בשתי הבעות פנים: אדישות וזעף. הנשים הן חופשיות יותר ומפנות לחברה גם פנים מחייכות, צוחקות ובוכות.
הילדים, לעומת זאת, מביעים בחופשיות את תחושותיהם, בעיקר משום שהם אינם יודעים להסתירן, ומכאן ששפת הגוף שלהם משמשת כאמצעי מצוין להבנה ולהיכרות איתם במצבים השונים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גם הסנטר מדבר
|
|
|
|
|
|
|
צור מונה שישה רגשות בסיסיים ואוניברסליים, ששפת הגוף שלהם אינה דבר נרכש, אלא מולד. הרגשות הללו הם פחד, גועל, עצב, זעם, הפתעה ואושר. "אלה רגשות קלים לזיהוי, במיוחד אצל ילדים", הוא אומר. "הם ברורים ונהירים ממש כמו שהם היו קיימים אצל אבותינו הקופים".
מעבר לכך, תוכלו לזהות רגשות אצל ילדים על פי מאפיינים הזהים לרובם. כשילד נמצא במצוקה, למשל, אצבעות הידיים ולעיתים גם אצבעות הרגליים שלו מתכווצות. כמו כן, ילדים במצוקה נוטים להחביא את האגודל בתוך כף היד, מתחת לאצבעות. האגודל הוא בעצם אנלוגיה לראש, מה שאומר שהילד היה רוצה להסתיר את פניו, כמו שהוא מסתיר את האגודל. התנהגות דומה יכולה להתרחש גם כשהילד צופה בסרט מפחיד, או נתקל באדם לא מוכר ומאיים. קולו של ילד אף יכול להצביע על הימצאותו במצוקה - הוא חלש ומחוסר אנרגיה, בניגוד לקולניות ולהתלהבות שלרוב מאפיינות ילדים. הוא מאותת שמשהו אינו כשורה, אבל אין לו כוח לדבר.
ברגעי פחד, גופו של הילד משתנה. עיניו ופיו נפערים לרווחה, וגופו נוטה להצטנף ולהתכנס בעצמו. תחושת פחד גורמת לשתי תגובות אינסטינקטיביות במערכת העצבים: שיתוק וחוסר יכולת לזוז, או תגובה מהירה ופתאומית. בעלי חיים משתמשים בתגובת השיתוק כמגננה, כמו ארנבת המתחזה למתה כדי שהנחש יוותר עליה כמנה עיקרית; אחרים רצים לתפוס מחסה. כך זה גם בכל הנוגע לילדים מפוחדים: יש בהם שנאלמים דום ונשארים נטועים במקומם, ויש שרצים במהירות למקום בטוח (אל ההורים, אם הם נמצאים בסביבה).
כשילד מצוי בבהלה, תנועותיו נעשות מהירות מאוד ובלתי נשלטות כמעט. כשהבהלה הופכת לפחד, הילדים מגבירים את מהירות התנועה ופותחים בריצה מהירה מאוד מאזור הסכנה.
רגש הבושה, הוא רגש שמלמדים המבוגרים את הילדים, באמצעות משפטים מוכיחים כמו "תתבייש לך". ילד מבויש ינשוך את שפתו התחתונה ויהדק את השפתיים, ידו תורם כלפי מעלה כדי ללטף את הצוואר והראש, או שתיגע באזור הפה, כאילו הוא מבקש להסתתר.
ילדים ביישנים הם ילדים שמרבים להסמיק, מתקשים למקד את מבטם ומשפילים עיניים. ילדים עצובים מביעים אבל בשפת הגוף שלהם. הם אינם תקשורתיים, רמת האנרגיה שלהם נמוכה, פיותיהם ועיניהם מושפלות והפנים שלהם מוטות כלפי מטה. הגוף מכונס, נעול ושמוט. הכתפיים ועמוד השדרה מעוגלים ותנועותיהם מינימליות. ילד עצוב הוא ילד שקט יותר, הנשימה שלו איטית מהרגיל והליכתו משתרכת. דמעות הן סימן מובהק לעצבות, ורעד בשפה תחתונה מבשר על בואו של הבכי.
לעומת זאת, ילד שמח ומאושר ישתף את העולם בהרגשתו: הוא קופץ, משתולל, מחבק. רגשות האושר והשמחה כאילו יעלו את פניו של הילד כלפי מעלה: השפתיים יופנו מעלה, הסנטר יהיה מתוח והצוואר רפוי; קולו של הילד יהיה גבוה, והמילים ייצאו מפיו בשטף; האישונים מתרחבים, העיניים בוהקות, פתוחות לרווחה או מצומצמות כלפי מעלה, כמו בעת חיוך, וצבע עורו הופך לוורוד וסמוק ומעיד על בריאות. בחלוף השנים, כשהילד יתבגר, שריד האושר היחיד על פניו יהיה החיוך.
כשילד מביע עניין וסקרנות, עיניו פתוחות לרווחה, אישוניו רחבים וגבותיו מורמות. ככלל, ילדים אינם מסתירים את סקרנותם. כך, לדוגמה, ילד שמבחין בילדה המוצאת חן בעיניו, יעקוב אחריה במבטו, או יעמוד לצידה גם בלי לומר מילה. לא כך מבוגרים, שיתאמצו להסתיר את התעניינותם ורק יגניבו מבט חטוף.
כשהוא יחוש גועל, שפתו התחתונה של הילד תהיה משוכה כלפי מטה והחוצה, עיניו יהיו מכווצות, והפה סגור. לכך הוא מוסיף קול ומכווץ את הגרון כחיקוי להקאה. תינוקות מסיטים את ראשם כדי לחמוק ממה שמגעיל אותם. ילד נבוך ירכין את ראשו ויחבק את גופו. ילד שחש אשם, בדומה לילד מבויש, יתכנס ויתקפל פנימה ויסתיר את אחד מאיבריו מאחורי היד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החולה המדומה
|
|
|
|
|
|
|
היכולת להבין את המחוות הפיזיות של המין האנושי מתחילה כבר בחדרי הלידה. צור מספר על סקר שנערך בקרב מיילדות בבתי חולים, המלמד כי מיילדות מנוסות מסוגלות לעמוד על אופיו של הרך הנולד לפי הפרצוף הנגלה לעיניהן בצאתו מרחם אמו, ולומר האם הוא יהיה תינוק נוח, בכיין, קשוח, עדין או בעל אופי אחר. אחת מגישות המחקר משייכת את הילדים ואת כלל בני האדם לארבעה ערוצי השתייכות שונים: ראייה, שמיעה, מגע וחשיבה.
זיהוי השייכות של כל ילד לערוץ שלו מאפשר תקשורת טובה יותר, והיא מתבטאת באמצעות הכיוון שאליו מופנות העיניים בזמן מתן תשובה לשאלות. ילד "חזותי" יביט ימינה, שמאלה ולמעלה כדי לתאר תמונה. ילד "שמיעתי" יטה את עיניו ימינה או מעט שמאלה אל הקו שבין האוזניים, וראשו יוטה הצידה כדי שאוזן אחת תהיה מסוגלת לקלוט מסרים. ילד "תחושתי" יביט כלפי מטה בעוד ידיו מונחות על הסנטר, או שהוא ירכון עם גופו קדימה ויעצום את עיניו על מנת להיזכר בתחושות ובטעמים. ילד "חשיבתי" יישיר מבט ויתאפיין בנטייה לדקלם.
אין ספק כי השימוש הנרחב ביותר בתורת שפת הגוף, ייעשה לשם איתור ילדים במצוקה. "ילד שסובל מאלימות פיזית או מינית, הוא ילד פגוע שגם שפת הגוף שלו אינה רגילה", אומר צור. "אם שפת גוף אידיאלית של ילד היא שרירים נינוחים וגוף המשדר תחושה זורמת, ילד פגוע יהיה מתוח, כאילו הוא יושב על כיסא של רופא שיניים. לילדים הללו יש גם נטייה לסגור את כפות הידיים ולמולל את האצבעות".
איך הורים יוכלו להבחין אם ילדם במצוקה?
"הורים ודאי מכירים את דפוס ההתנהגות של ילדיהם. במצב מצוקה, יש להניח שיוכלו להבחין בשינוי העובר על הילד. מילד מוחצן הוא הופך למופנם ומסתגר, ומפגין אדישות. ילד מופנם עלול להפוך לילד אלים, חסר מנוחה, ממצמץ בעיניו, וחיתוך ונגינת קולו משתנים".
איך אפשר לסייע לילד במצב כזה?
"להיות אמפתי כלפיו. כדי להראות לו שאנחנו מזדהים איתו ועם תחושותיו, מומלץ לחקות את שפת הגוף שלו, כמו למשל לשבת כמותו מכווץ וכפוף ראש, במטרה להתקרב אליו ולדבר איתו ביתר קלות".
מצוקה רגשית של ילדים מתבטאת גם בתחלואים גופניים. הורים רבים שואלים איך להתייחס לילד שמרבה להתלונן על כאבי ראש: האם לחשוד בו שהוא מתחזה, או לקחת אותו לרופא? מה לעשות כשמצבו של הילד האסתמתי החמיר בדיוק כשהוא עלה לכיתה א', או איך לנהוג בילד שחזר להרטיב כשנולד לו אח קטן?
אביב נוף, מרכז הקורס לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה הפתוחה ופסיכולוג במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "רמב"ם", קובע כי קיים שלב מוקדם ונורמטיבי בהתפתחות הילד, שבו הביטוי הגופני למצוקות רגשיות הוא דומיננטי. לדבריו, יש מקום לדאגה כאשר ילדים אינם מתקדמים אל עבר שלב התפתחותי גבוה יותר. "המצב שבו ילדים ממשיכים לבטא את מצוקתם הרגשית דרך הגוף, נקרא בשפה מקצועית'סומטיזציה'", הוא מסביר. "היא גורמת סבל רב לילדים שנתקפים בכאבי בטן, עצבנות, כאבי ראש קשים, אי שליטה בצרכים, קשיי ריכוז, ועוד".
מדוע ילד אחד מגיב למצוקה בכאב בטן ואחר בקשיי נשימה?
"אחת התשובות מגיעה מבית מדרשו של זיגמונד פרויד, שטען כי סימפטום גופני מהווה לעיתים סמל לקונפליקט פנימי לא מודע. למשל, כאבים באצבעו של ילד הם ביטוי לקונפליקט יצרי ומיני, זאת משום שהאצבע מייצגת את איבר המין. גישה אחרת מצטיידת ב'תיאוריית האיבר החלש', לפיה לכל אדם יש עקב אכילס גופני או אזור רגיש יותר, המועד לביטוי הסומטיזציה, ובשעת דחק האיבר החלש מבטא את המצוקה".
כיצד ניתן לטפל במקרים כאלה?
"ראשית, חייבים לשלול אפשרות שמדובר בבעיה רפואית. הטיפול הנפשי מנסה לעזור לילד להכיר את העולם הרגשי שלו ולפתח יכולת לבטא רגשות, לסייע לו לשחרר את הצורך להשתמש בשפת הגוף. הטיפול נעשה בטכניקות טיפוליות שפותחו עבור ילדים, כמו משחק טיפולי וציור. כמו כן, ניתן לטפל בילד באמצעות טיפול בכל המשפחה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
