 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר מרוצה לאללה מרמת הדגה אצל בני הדייג, ולכן מקנח בעוד תרגום רומנטי מן הצרפתית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
2/11/2004 17:34 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה. ב"תרבוש", מזללה "על-האש", בעיקר שאוורמה, יש כמה שלטים מוארים ומאירי עיניים: "מנה בפיתה ושתייה חינם, 24 ש"ח". הייתי הרוס מרעב וביקשתי שאוורמה וקולה, קיבלתי. המשכתי להיות הרוס מרעב והזמנתי מנת צ'יפס קטנה (ב-10 ש"ח), הצ'יפס היה מזעזע, ספוג שמן, מדולדל ורך כמו הזוועה בהתגלמותה. ביקשתי עוד שתייה
(חינם) אבל אז אמרו לי, שהחינם לא חל על הקולה, רק על המיץ הממותק, הסינטטי ועתיר צבע המאכל. בעבור שאוורמה, צ'יפס גרוע שבגרועים ופחית קולה שילמתי 34 ש"ח.
אגב, במודעות הענק שתלויות במקום ומכריזות "שתייה חינם", מצוירות פחיות קוקה קולה. אם זה לא רמאות בפרסום, אז מה כן? ראו הוזהרתם.
"התרבוש", קינג ג'ורג' 55, ת"א. (צמוד לכניסה לדיזנגוף סנטר)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דג במקום סוס
|
|
|
 |
|
|
|
לראשונה נפתחה שם מסעדת "סי פוד מרקט". קונספט שיובא מתאילנד, בו הסועד בוחר בעצמו את הדגים המונחים על משטחי קרח. בבנגקוק זאת הצלחה. שם הסועדים גם בוחרים את הירקות והתוספות, מניחים הכל על עגלת סופר-מרקט ומגישים את תכולתה למטבח – ותמיד הם (אנחנו) לוקחים הרבה מדי חומרי גלם. אגב, המסעדה ההיא בבנגקוק לא ממש מומלצת, היא מאוד תיירותית, יקרה ובסופו של דבר יותר עדיף לאכול בבסטות הרחוב, שהן זולות מאוד והאוכל שם טרי ומקומי. הסי פוד מרקט הישראלי היה רק חיקוי חיצוני של המקור ובסופו של דבר נסגר אחרי פיגוע חבלני שהביא לכישלון כלכלי.
לפני כחודשיים נפתחה במקום מסעדת "טאבולה ראסה" ונסגרה אחרי חודש - לשף ולבעלים גרסאות סותרות. ועכשיו, לפני כ-3 שבועות נפתחה במקום "בני הדייג", מסעדת דגים כמובן.
בני, שהוא באמת דייג, לפחות כך נשאר בנפשו, אוהב דגים, מבין דגים, יודע דגים וייתכן, אבל לא בטוח, שהוא בעצמו דג. דג שאוהב דייגים ולא נותן להם לעבוד עליו. יש לו מסעדה מצליחה בנמל ת"א, ועוד כמה קטנות שלא על שמו ועכשיו כאמור, הוא פתח חדשה בדרך פ"ת, במקום ההוא, כשהוא מקווה "רק שהנאחס של המקום לא ידבק בי". אני מנחש שלא ידבק. מהסיבה הפשוטה, בני מכין אוכל טוב ונכון במחיר סביר בהחלט. בצהריים אפשר לאכול אצלו מנת דג, או בשר ומבחר מנות ראשונות ב-59 ש"ח. וגם ב-79-89 ש"ח. תלוי מה.
הראשונות כוללות מבחר נאה של סלטים כמו כרובים באדום ולבן, דג מלוח, איקרה אדומה ולבנה, חומוס, טחינה, כרוביות מטוגנות, ועוד כמה, ויסלחו לי כל אלה ששכחתי, וגם סלט ירקות, וגם מלבני חצילים מטוגנים וגם חריימה טובה מאד וגם פוקצ'ה טרייה שמוכנה במקום, על המקום. צריך לא מעט אופי, לא להתנפל על הראשונות ולגמור אותן, כדי להשאיר מקום לעיקריות.
מהעיקריות טעמנו דג לוקוס, טרי-טרי, שעדיין לא הצליחו לביית אותו, ועולה כ-25 ש"ח ל-100 גר' - והוכן בצורה הנכונה ביותר, אפוי בתנור רק עם מעט מים בתחתית התבנית, כשהרוטב מורכב בעיקר ממעט התבלינים שמוספים למנה ומיצי הדג המופרשים. מצויין.
טעמנו גם מנה של פירות ים מעורבים, שהכילו קאלמרי עשויים בדיוק רב והיו משובחים, צדפות מול, סרטנים טריים ובעיקר שרימפס מסוג "קריסטל" שחופי ארצנו, ברוך השם, משופעים בהם ואיכותם עולה בהרבה על המיובאים. חלק מהפירות היו אפויים, חלקם מבושלים וחלקם מטוגנים. הרוטב היה, שוב, פשוט ולכן גם טוב: חמאה, שום, שמן זית ויין לבן. משובח.
כאמור, אצל בני הדייג, העיקרון הוא הטריות. הטיפול בדגה הוא מינימלי ומוגש במקום במקצועיות רבה ובמחירים סבירים ביותר. אגב, מבחר מנות ראשונות עם פוקאצ'ה, ללא מנת דג, תעלה רק 35 ש"ח.
גישה לנכים: נוחה. שירותים: מרווחים ונקיים. בר: גדול ונוח מאוד.
בני הדייג, דרך פ"ת 37, ת"א
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתכון משובח לקציצות ממסעדת "אורקה
|
|
|
|
|
|
|
המצרכים ל-3 מנות, לא קטנות:
חצי ק"ג בשר בקר
2 תפו"א קטנים
2 פרוסות לחם לבן
2 ביצים
2 בצלים
5 שיני שום
2 כפיות חרדל
3 כפות בהרט
מגרדים את הבצלים, את תפו"א, את הלחם ששרה במים ואת השום בפומפייה. מערבבים הכל עם הבשר, כולל החרדל והבהרט ומניחים את התערובת במקרר לשעה (חשוב). מוציאים, יוצרים כדורים ומטגנים בשמן. זה מ-שו-בח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
אין לך מושג כמה אני רוצה להיות כבר על המעבורת שתתרחק מלונדון ולעמוד על סיפונה מביט בחופי קלה המתקרבים אלי. קניתי לך היום סוודר בצבע אינדיגו מצמר קשמיר, שהוא מאד אופנתי כאן ורך מאד ולא פחות, משובח. כשארזתי אותו בזהירות בשקית הניר היפה, במזוודתי, ליטפתי אותו ולא יכולתי שלא לחשוב עליך. ירדתי למסעדת הסבוי והמלצר המליץ לי (ממש הפציר, כששמע את מבטאי הצרפתי הכבד) בחום רב לטעום מה"יורקשייר פודינג" שלהם. על פי תנועות גופו ודרך דיבורו, הבנתי שאני, כצרפתי, אעליב אותו אם אסרב למנה הלאומית שלהם. הסכמתי.
מה אומר לך, אני לא מאמין שבמסעדות צרפתיות היו מעיזים להגיש מנה כזאת. לא שהיא גרועה כל כך, היא בהחלט לא. אך באיזה מסעדה יוקרתית, ברמה של מסעדת מלון סבוי, היו מגישים מנה מפוארת כל כך שמוצאה מאוכל של עניים? כזה הוא "הפודינג" שלהם (הם מכנים פודינג כל מנה שהיא בעצם תפיחה, גם אם היא מלוחה - הם גם מכנים נשים בהריון, בלשון ההמעטה הבריטית הידועה, "ההיא שהצטרפה למועדון הפודינג" - זה גם ההומור שלהם, לא רק רמת הבישול שלהם). ובכן, היורקשייר פודינג שלהם הוא לא רע. תפיחת בצק שעשויה כמו שהבנתי, מקמח מים וביצים ועליו הם שופכים רוטב בשר סמיך ואוכלים את זה לפני מנת הבשר (רוסטביף עם ירקות) כמו העניים, כדי למלא את הבטן ולאכול מהבשר מעט.
כשביקרתי במרוקו הציעו לי לטעום שם מנה עממית מאד שנקראת הריימי, אני לא בטוח שזאת שמה האמיתי, שם במרוקו, ולערבים בכלל, יש במבטא שלהם מין צליל שלא קיים באירופה, אולי להולנדים, והוא נשמע כמו חירחור גרוני, ולכן אני חושב שאת המנה הזאת הם מבטאים משהוא כמו חחחרריימי. ללא ספק צליל קשה לביטוי. בכל מקרה המנה הערבית הזאת הזכירה לי את המנה האנגלית, דווקא. המנה מורכבת מנתח דג זול מאד ופשוט והוא בעצם חסר טעם ויבש. וכדי להסתיר עובדה זאת, הם מכסים את הדג בהרבה רוטב עגבנית וחריף מאד. מעולם לא טעמתי מנה כל כך חריפה. אפילו לא בוויאטנם.
כשהמלצר הסודני (שחור עור וגבוה שנראה כמו פסל של אפולו חצוב בפחם) ראה אותי מתפתל ומזיע, הוא ניגש אלי מחייך (שיניו נראו כמו גירים לבנים על לוח שחור של בית-ספר), והגיש לי חצי כיכר לחם לבן, טרי וגדול. המנהג אצלם הוא להוציא את החלק הרך, הפנימי, של הלחם ולאכול אותו יחד עם הדג הטפל והרוטב החריף והנה לך ארוחת עניים שלמה. במחשבה לאחור, דווקא נהנתי מהמנה ההיא. מהשילוב של החריפות האיומה ורכותו המנחמת של הלחם.
אני זוכר איך קרעתי את פנימו של הלחם וכשאיש לא ראה קירבתי חתיכה הגונה אל פני. הלחם היה רך מאוד וחמים, דבר שהזכיר לי את ירכייך הלבנות הרכות. אני זוכר שלא יכולתי להתנתק מהמגע הרך של הלחם. בכל פעם שאפולו השחור חלף לידי מחייך עם שיני הגיר שלו, טבלתי את הלחם ברוטב, אך כשהוא התרחק ממני, שוב קרבתי את רכות הלחם אל שתי לחיי והייתי יכול להישבע שאני מריח אותך.
באותו זמן אגב, ראיתי את אפולו פורש לפינה הרחוקה של המסעדה הענקית מוריד את חולצתו (היית מאוד נהנית למראה גופו, אני בטוח) ומתיישב ליד הנער-האופה. נער מקומי וצעיר, מגפף ומריח אותו (גם בנער, כנראה, דבק ריח הבצק) - בזמן שאני התמכרתי לחלקו הפנימי של הלחם.
עכשיו שאני יושב ליד הבר של מלון סבוי ב"ערש הציביליזציה" כפי שהם מכנים את עצמם ביהירות טיפוסית וכולם סביבי מעונבים ואיש מהמלצרים לא היה מעז לפשוט את חולצתו, לפרוש לפינת הבר ולגפף, למשל, את הבל-בוי, אינני יכול לשכוח את סוודר הקשמיר הרך שרכשתי לך. עוד כוסית אחת של מאלט-וויסקי (מק-קאלן משובח), ואפרוש למיטתי, אוציא את הקשמיר ממזוודתי, אניח אותו על פני וארדם לי.
לילה טוב לך אהובתי הרכה.
ז'אק פרנס. (1930- ) מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". לונדון, יולי - 1966 (כ-10 חודשים אחרי עקירת שן הבינה שלו).
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
