 |
 |
|
|
|
|
| טור אורח: הסופרת גלית אלדר מאירה עוד כמה קווים מטופשים במיוחד לדמותם של הגברים בעולמנו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גלית אלדר
19/10/2004 12:17 |
|
|
|
|
|
|
|
במשך השנים צצים מידי פעם בפעם מחקרים חדשים על ההבדלים הפיזיים בין נשים לגברים. בדרך כלל מדובר על שוני בצורת המוח ובגודלו. שוני זה אחראי, כביכול, על ההבדלים ההתנהגותיים בין המינים. עד לפני שנים אחדות, בהיותי רווקה נאורה ומשוחררת, נהגתי להתרעם בכל פעם מחדש כאשר נתקלתי בכתבה על הנושא בעיתון. גם אם מישהו מסביבתי הקרובה העז לטעון בנוכחותי שנשים וגברים בנויים אחרת, אתם יודעים, נשים מנוגה וגברים ממאדים, הייתי מתלהטת, מניפה בחוזקה את דגל הפמיניזם ומכריחה את כל הנוכחים להקשיב למונולוג שנאמתי בנושא שוויון בין המינים. פשוט האמנתי שמוח בעל מבנה שונה בכמה מילימטרים ואברי מין אחרים, אינם מהווים הוכחה מספקת להבדלים התנהגותיים בין נקבות לזכרים.
בפעם הראשונה שדעתי האיתנה החלה להתערער קמעה, הייתה אחרי תקופה ממושכת עם בן זוג קבוע. להפתעתי גיליתי שלמרות שהוא בן אדם ממש כמוני, בכל זאת הוא מתנהל אחרת. ואני לא מדברת על הנטייה להעדיף כדור רגל על פני טיול רומנטי לאור ירח או על התמקדות בשני תחביבים עיקריים (סקס וכסף), אלא על תכונות התנהגותיות תמוהות.
למשל, בעוד שלי ולבנות מיני יש את היכולת הפשוטה והמובנת מאליה לעשות כמה דברים בסיסיים בו זמנית, כמו לשוחח בטלפון, לגהץ חולצה ולהכין ארוחת ערב, הוא בקושי מסוגל לעשות דבר אחד - "אל
תפריעי לי, אני מנסה להתרכז במשחק כדורסל בטלוויזיה". סירבתי להודות שהתנהלותו האחרת של בן זוגי, מקורה בשונות בין המינים ושכנעתי את עצמי שכנראה מדובר במקרה פרטי. בן זוגי, בנוסף להיותו גבר שרמנטי, חכם ובעל חוש הומור, הוא כנראה גם בעל מוגבלות התנהגותית תפיסתית מסוימת ובכך פטרתי את העניין.
היום, כמה שנים מאוחר יותר, מצויידת בבעל ובשני פעוטים ובחברות בעלות רקע משפחתי זהה, אני משפילה ראש ומודה בהכנעה שקצת יותר מחמישים אחוזים מהאוכלוסייה הם טיפוסים שמתנהלים אחרת מהחצי השני. לפחות בכל מה שקשור בגידול ילדים. אז הם נהפכים, לעיתים, להדיוטות גולמניים, מנטאלית בני חמש. דרך אגב, העובדה שהם אבות אוהבים ומשקיענים לא מעלה ולא מורידה מתדירות הפיכתם להדיוטות הנ"ל.
מאז שנולדים הילדים עדה האשה, לא פעם, לסיטואציות סוריאליסטיות בהם מככב הגבר איתו קשרה את גורלה בתפקיד הראשי וגוזליה הרכים בתפקיד המשני. ולא פעם היא מוצאת את עצמה עומדת פעורת פה לנוכח התנהגותו ההזויה של בעלה. ואני לא מדברת על ילד לבוש בחולצה אדומה ובמכנסיים כתומים או בבקבוק מים ששכח לקחת לטיול בעגלה למרות שהזכירה לו אין ספור פעמים. אני מדברת על התנהגות שגורמת לאשה הממוצעת לתהות האם הגבר האינטליגנטי והמוכשר אשר איתו התחתנה, הוא לא קצת אינפנטיל ומוגבל בחשיבתו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להלן כמה דוגמאות
|
|
|
 |
|
|
|
הדוגמא הראשונה מתייחסת לאיש עסקים מצליח ממרכז הארץ, שבעקבות טלפון בהול מאשתו, נאלץ לעזוב את מקום עבודתו, להוציא את בתו מהגן לאחר שלא חשה בטוב ולבלות שעתיים במחיצתה. כאב מסור ומשקיע הוא לקח את הילדה לקניון. לאחר סיבוב בין החנויות ואכילת המבורגר וצ'יפס, החליט לצ'פר את החולה הקטנה וקנה לה בובת ברבי, מיטת ברבי ושפתון ברבי מיוחד. היה נהדר, דיווח לאשתו מהבית, הילדה שקטה ומקסימה, היא משחקת עם הברבי ומרוצה בעיקר מהליפ גלוס שקניתי לה, כל הזמן מורחת עוד ועוד על השפתיים. אישתו ששוחחה איתו בדרכה הביתה, סגרה את הטלפון בסיפוק בעודה מהרהרת איזה בעל נהדר יש לה, אבא טוב וגבר עדכני, גם קנה לילדה ברבי וגם יודע מה זה ליפ גלוס.
כשנכנסה הביתה, מצאה את בעלה משוחח בנייד ואת בתה ישובה על הספה בסלון, שפתיה קפוצות וידיה הדביקות משכיבות את הבובה במיטתה החדשה. בדיקה קצרה גילתה, לחרדתה, שהליפ גלוס המדובר הוא בעצם דבק נוזלי שהילדה מרחה הרבה על השפתיים והרבה יותר על הריהוט בסלון. "אתה לא רואה שזה דבק?" שאגה על בעלה, "כל הסלון עכשיו דביק כולל הבת שלך, מה לעזאזל גרם לך לחשוב שהדבק הנוזלי זה ליפ גלוס?!". האיש שבחיי היום יום מאות עובדים מקשיבים למוצא פיו, בהה בה אובד עצות וענה חלושות "זה שקוף כמו ליפ גלוס ויש על זה תמונה של ברבי, חשבתי שזה אביזר של הבובה כמו המיטה". ואני שואלת, לא לדפוק את הראש בקיר?!
ועוד דוגמא. חברה אחרת, שבישול הוא לא הצד החזק שלה, החליטה ערב אחד לשנס מותניים והשקיעה בארוחת ערב מיוחדת לבני משפחתה. התפריט כלל פשטידת תפוחי אדמה ממתכון מיוחד, סלט גדול, ביצים וגבינות. לקראת סופן של ההכנות היא נזכרה שלא קנתה לחם וביקשה מהבעל שילך למכולת וייקח איתו גם את בנם בן הארבע על מנת שתוכל לסיים להתארגן ללא הפרעה. ממש כשהוציאה את הפשטידה מהתנור והשולחן כבר היה ערוך ומוכן, שב בעלה עם לחם ביד, מאחוריו משתרך הילד אוחז גביע גלידה נוטף בידו האחת ושקית חטיף גדולה בידו האחרת. "למה? למה?" התנפלה על בעלה עם דמעות בעיניים "אתה יודע שאנחנו לפני ארוחת ערב, עכשיו הוא לא ייגע באוכל". "הוא ביקש גלידה" ענה הבעל ומשך בכתפיו, "עידו, בוא לאכול" קרא לילד שהתיישב מול הטלוויזיה מלקק את הגלידה ומכרסם מהחטיף מבלי להעיף מבט לכיוונו של אביו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגרסיה
|
|
|
|
|
|
|
וכמובן שאי אפשר לסיים מבלי להוסיף נופך אישי. ממצבור רב של דוגמאות בחרתי את הסיפור הבא וכל מילה נוספת, מיותרת. בשעה טובה ומוצלחת נגמל בני הבכור מחיתולים. למי שלא עבר עדין את התענוג, מדובר בתקופה ריחנית ונפלאה שמהותה ניקוי שתן וקקי, על בסיס קבוע, מהרצפה במקרה הטוב ומהספה במקרה הפחות טוב.
כעבור חודשיים מתישים נגמל הילד לגמרי. "איזה כיף" חשבתי לעצמי בעליצות בעודי מסדרת את תחתוניו הקטנטנים בארון "אחרי חצי שנה של שני ילדים עם חיתולים, עכשיו נשאר רק התינוק". בוקר שבת אחד, חודש בערך אחרי שהילד נגמל לחלוטין, ביקשתי מאביו שילביש אותו בבגדים שהכנתי על המיטה. "הוא בורח לי" שמעתי קריאה מכיוון החדר. הרמתי את מבטי ואני חושבת שפני החווירו לגמרי כאשר ראיתי את הקטנצ'יק מופיע לפני בצחוק פעמונים, על גופו רק חיתול קטן על מידותיו. "מה זה החיתול הזה?" צרחתי. "אויש, שכחתי" הופיע האיש איתו התחתנתי וחייך בהתנצלות. "הילד כבר חודש לובש תחתונים, איך שכחת?! מה גרם לך פתאום לגשת לארון, להוציא חיתול ולשים לו?" שאלתי רותחת מזעם.
"את אשמה, אני לא הוצאתי את החיתול מהארון, החיתול היה על המיטה ליד הבגדים שאמרת לי להלביש לו" התריס בי. הסתכלתי עליו המומה ועניתי בקול שקט "קודם היינו בחדר שלו והתכוונתי להחליף חיתול לתינוק". אך הוא כבר התפנה לעיסוקיו מותיר אותי מדברת אל עצמי. טוב, במילא זה לא משנה, הרי אין עם מי לדבר.
אז זהו, כנראה שההבדל במבנה המוח, בכל זאת גורם להם להתנהג קצת אחרת. הם לא עושים את זה בכוונה, אך המסקנה היא שבכל מה שנוגע לטיפול בילדים הם פשוט קצת, אבל רק קצת, מוגבלים. ועל כך יאמר בן זוגי "הכל מותר באהבה, במלחמה ובגידול ילדים".
"כבר לא שם", ספרה של גלית אלדר, ראה אור לפני כמה דקות בספריית מעריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
