 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| המחלה של הילדה גרמה לעינת ניב להיפרד מהחיים שלה כפי שהכירה אותם עד היום |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב ,
20/10/2004 12:03 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר חמישה ימים שהילדה שלי מונחת בלול ברזל ב"שניידר". אינפוזיה מחוברת לה ליד ימין. אחת ליום הווריד נסתם וצריך לפתוח אותו. נראה שזה כואב מאוד, כי הילדה צורחת. את המצעים והכריות אנחנו מחליפים פעמיים ביום. זה לא כל כך נהוג, הקצב הזה, אבל הילדה מקיאה ואין ברירה. את האוכל שלה אנחנו אוכלים בעצמנו. גם כי היא לא אוכלת כלום, וגם כי אנחנו לא מוצאים דקה כדי להכין לעצמנו משהו יותר נורמלי.
מוזר באיזה קצב פרוע אנחנו חושבים שהחיים שלנו מתנהלים, כמו בפרסומת המעצבנת עם העז במושב הקדמי, עד שלחיים שלנו מתווסף אלמנט לא צפוי. ילד חולה, למשל. בבת אחת, ובלי התראה, אתה מוזמן להיפרד מהחיים שלך כפי שהיכרת אותם עד היום. אין עבודה, אין חיי משפחה, אין מקלחת שאורכת יותר מארבע דקות, אין אוכל במקרר, אין מקום פנוי במענה הקולי, אין בגדים נקיים בארון.
אה, וגם זמן להרגיש אין. זו, כמובן, האופציה האפשרית היחידה כרגע, מבחינתנו. הגוף על אוטומט, הראש ריק. התסריטים שהיו מתרוצצים לנו בראש אילו היה לנו רגע זמן - ובכן, בהחלט עדיפה עז במושב הקדמי של המכונית.
אני מכוונת את השעון לחמש וחצי בבוקר ומתעוררת עשר דקות קודם. אני מכינה תיק: חיתולים, מטען לטלפון הנייד, מגבונים, בננה - אולי יהיה לי מזל והיא בכל זאת תאכל משהו, הקטנה, טיפות נגד יובש בעיניים. אני שמה מים לקפה, שותה בעמידה ומכינה, תוך כדי, סנדוויץ' לילד. הוא קם לבד, המתוק, ומתיישב לשולחן. גומר במהירות את הצ'יריוס שלו והולך לצחצח שיניים. אני נכנסת לחדר, מתלבשת במהירות, נועלת משהו שטוח ומתקשרת לבית החולים. "איך היא ישנה?", יקירי שותק. "היא לא כל כך ישנה", הוא אומר ברוך. אני מתעלמת מהרובד הסמוי של הטקסט. עמוק בפנים אני מבינה שהמשפט הקטן הזה מספר סיפור של לילה ארוך, אבל אני לא רוצה לשמוע. "אני יוצאת עכשיו", אני אומרת. "אבל ממש עכשיו", הוא מאיץ. "יש לך רק שבע דקות להביא את הילד להסעה".
אנחנו דוהרים למטה במדרגות, אני והילד. כמעט רצים אל המכונית. בימים רגילים, הדרך לתחנה שלו היא שתי דקות ברגל. "אני אקח אותך לתחנה באוטו ומשם אמשיך לבית החולים, בסדר?". הילד מביט בי בבגרות שלא כל כך הולמת ילד בכיתה א'. " אין בעיה, אמא". אנחנו מגיעים לתחנה בדקה האחרונה, אחרי שמשאית זבל חסמה לנו את הכביש ארבע דקות. אני מורידה את הילד ונותנת לו נשיקה באוויר. רגע אחרי שאני לוחצת על דוושת הגז, אני רוצה פתאום למות. אני מביטה בו במראה שמעל הראש שלי. ילד קטן, בן שש בסך הכל, עומד לבד בתחנת אוטובוס ומחכה להסעה שלו. אני יודעת שהייתי צריכה לרדת מהמכונית ולחכות איתו שם. הוא באמת לא אשם בזה שאחותו בבית חולים. אבל עכשיו, באמצע הכביש הסואן הזה, אי אפשר לעצור.
אני נוסעת 50 מטר קדימה, עושה פרסה ומתקדמת לכיוונו. אני מנופפת לו דרך החלון, מצדו השני של הכביש, ומסמנת לו שאני יורדת, אבל הוא לא רואה. האוטובוס שלו בדיוק מגיע, ומתוך המכונית אני רואה את הילד שלי מהסס לרגע ואחר כך עולה. הרמזור מתחלף לירוק. אני עושה שוב פרסה ומגיעה לתחנה שעמד בה רק לפני רגע. האוטובוס שלו נמצא אולי 50 מטר לפניי. אני עוצרת את הרכב בצד, ומניחה ראש על ההגה. אני כל כך עייפה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
