 |
/images/archive/gallery/188/030.jpg שרית שני חי
צילום: רוני כנעני  |
|
|
|
|
| המעצבת שרית שני חי יוצרת רהיטים משובחים המכילים את תמצית הילדות שהיינו רוצים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אהוד רז
|
|
|
|
|
|
|
|
"יש לי צורך לנסח מחדש דברים. אני יוצרת סביבי עולם אסתטי שיקיף אותי. עיצוב לילדים זה בעצם תירוץ, ערוץ שדרכו אני בוראת לעצמי את העולם מחדש, דרך חוויה ראשונית וילדותית". במילים האלה מעידה על עצמה מעצבת הרהיטים שרית שני-חי, והסטודיו שלה בהחלט תואם את ההצהרה. מדובר במקום שהוא כולו קסם ילדות. את החלום הזה בראה שני-חי במו ידיה.
היא בת 40, אבל נראית הרבה פחות, ומעצבת רהיטים ואובייקטים לילדים. תחום זה, אשר נדחק עד לפני מספר שנים לפינה, זוכה בשנים האחרונות
ליחס רציני יותר מצד המעצבים, ולביקוש גובר והולך מצד ההורים. לא מעט מהקרדיט על פריחת ענף זה מגיע לשני-חי, שמציבה בשטח סטנדרטים חדשים. קשה שלא לאהוב את שני-חי ואת הריהוט שהיא יוצרת. המיטות, הארונות, הכיסאות ואפילו הבובות מבית היוצר של שני-חי מצטיינים תמיד בפשטות רהוטה. פשטות מדויקת, שהיא תולדה של תהליכי חשיבה, תכנון וניסוי ארוכים ורבים.
התוצר הסופי נראה במבט ראשון כמובן מאליו. חפץ שלא מסוגל לעורר אנטגוניזם אצל איש, בזכות העובדה שהוא תמים, שלם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מיטה, ארון ושרפרף אכסון. תמימים ומשובחים למראה
|
|
|
 |
|
 |
|
בלי פערים
|
|
|
 |
|
|
|
"הזהות שלי נובעת ממה שאני עושה", אומרת שני-חי. "למזלי, קיימת הקבלה בין המקצוע שבו אני עוסקת לבין מה שאני אוהבת, משהו שבא מתוכי. לא הלכתי בדרך הקונבנציונלית והגעתי לעיצוב דרך הדלת האחורית. התחלתי את המסלול בלימודי אמנות במדרשה ( " בית ברל" - א.ר.), לאחר מכן לקחתי כמה קורסים ב' פארסונס' בניו יורק, ואז עברתי לצ'לסי בלונדון, שם עשיתי את תואר המאסטר בפילוסופיה של האמנות המודרנית". אופיים הנוח של פריטי הריהוט נובע מפשטות השימוש בהם, מהיעדר תחכום ומהפרופורציות האסתטיות המרכיבות אותם.
שני-חי לא מייצרת ריהוט אנמי. די במבט באחד מחפציה, כדי להבין כי הפריט גולף ביד קלה ובטוחה. כל קו במקומו, כל קימור וכל זווית מרותכים אל המכלול. במילים פשוטות, מדובר בקלאסיקה, לא מילימטר פחות. במפגש עם האישה שמאחורי כל הטוב הזה, התברר כי הנ"ל מצוידת באינטליגנציה חדה, שמהולה בטונות של חן ובענווה כובשת.
כשמוסיפים לכך את חוכמת החיים שלה והיושרה המקצועית ששימשה כנר לרגליה, מבינים למה ואיך היא הגיעה לאן שהגיעה. במקרה שלה לא קיים הפער היומרני שבין המילה הנאמרת למעשה היוצא אל הפועל. ועוד עניין קט, בנוסף לכל אלה - שני-חי היא גם אישה יפה ומלאת סטייל באופן קיצוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נאמנה לעצמי
|
|
|
|
|
|
|
"הכוח שלי טמון ביצירתיות ובקראפט (Craft - אומנות, עבודת יד - א.ר.), בגילוף , בתפירה ובמלאכת יד", היא אומרת. "אני רוצה לחזור לערכי העיצוב הארכאיים. אלו הם, בעצם, געגועים לסוג של ילדות שלא חווים אותה יותר". שני-חי נשואה ואם לשני ילדים, בת 11 וחצי ובן תשע. הילדים מחדדים אצלה את הרגישות לצורכיהם הממשיים של הזאטוטים.
כשהיית ילדה, מה רצית להיות בבגרותך?
"נולדתי עם עיפרון ביד. מגיל צעיר מאוד ידעתי לצייר טוב, אבל כששאלו אותי'מה תעשי כשתהיי גדולה?', תמיד אמרתי ש' אני לא אהיה ציירת'. אבל אני זוכרת שהייתי משחקת הרבה ב'נדמה לי'. הייתי מתאימה את השמלה הירוקה לנעליים הירוקות ולעגילים הירוקים. תמיד ידעתי שאעסוק במשהו שקשור באמנות, בצבע, בצורות".
איך התחלת?
"התחלתי לעצב אחרי שבתי נולדה. סיימתי אז את התואר השני ופשוט ידעתי שאני הולכת לעצב. בזמן הלימודים חשתי כי האמנות לא מספקת אותי ורציתי משהו גשמי ומוצק יותר. כאן נכנס האלמנט של החסך, פשוט רציתי לברוא סביבה עבור בתי, סביבה שתפרה אותה. באותו זמן עברנו לגור באפריקה למשך שנתיים. הסתובבתי בלי סוף בשווקים, בין הבובות המגולפות ושלל עבודות היד. הפריט הראשון שעיצבתי היה כיסא מגולף. היתה לי לקוחה אחת ומשם זה התפתח, מפה לאוזן".
למה דווקא עיצוב לילדים?
"התמקדתי בעיצוב לילדים, כי בעיניי זהו סוג של חינוך לתרבות. בעיצוב שמיועד לילדים חייבים להשקיע לפחות כמו בעיצוב למבוגרים ואפילו יותר. השרלטנות בתחום גדולה, וזה נורא, כיוון שהסביבה שבה צומח הילד היא הקרקע שממנה יספוג גירויים חושיים בסיסיים. אני גם חושבת שצריך לחגוג את הילדות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שידה ועליה מגוון בובולינות איכות
|
|
|
|
|
|
|
חושבת יותר בצורות
|
|
|
|
|
|
|
"חגיגת ילדות" היא בדיוק הביטוי המתאים לתיאור התחושה שמציפה, כשנכנסים לסטודיו של שני-חי בתל אביב. היא מעצבת פריטים שנראים כאילו לקוחים מעולם אחר. נעימים ולא מתחכמים. ההשראה להם לקוחה מעולם החלומות הפרטי שלה, וזה, כנראה, מה שהופך אותם לכל כך קסומים.
ספרי לי על התהליך היצירתי שאת עוברת.
"זה משתנה כל הזמן. לפעמים אני מתחילה פרויקט אחרי שספגתי גירוי, נניח ראיתי משהו שמצית את דמיוני ואז עושה לו אדפטציה, אבל בעיקרון אני חושבת יותר בצורות, ואז בצבע. וכמובן, נושא החומר שנוגע ללבי מאוד. קיימים הרבה חומרים שמניעים אצלי את התהליך, כמו בד הוויניל, או חומרים רכים אחרים. אני גם מתחילה כל הזמן פרויקטים, כדי לא לשעמם את עצמי. חוץ מזה, אני מנהלת עסק שמתפקד, ולכל קליינט צריך לתת תשובה מדויקת שתענה על צרכיו באופן מדויק".
בישראל של 2004, לא קשה גם ליצור וגם לשרוד?
"אני מסכימה שזה קשה, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. העסק שלי הוא קטן ואזוטרי. הייתי אפילו מגדירה אותו כעסק בוטיק, שזה משהו שמתאים יותר לאופי שלי. אבל אני נאבקת יום אחר יום כדי להחזיק אותו מבלי להתמסחר. וזה די קשה כשאני עומדת מול לקוחות ומסרבת לעשות בדיוק מה שהקליינט רוצה, אלא מה שנראה לי נכון יותר עבורו. ברמת העיקרון אני מספקת שירות, אבל אני נשארת נאמנה לעצמי ועדיין מצליחה. זו הסיבה ליוקרה של העיצובים, אני לא מתפשרת על איכות החומרים". עולם העיצוב מתנדנד על הסקאלה שבין העיצוב להמונים (Mass Production), שבו הפריטים מיוצרים ומשוכפלים עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים לשם המסחור, לבין העיצוב היחידני (One Off), שבו כל פריט מיוצר פעם אחת, או פעמים ספורות לכל היותר.
שני-חי מגדירה עצמה כקרובה מאוד לעיצוב היחידני. "עם השנים פיתחתי שפה צורנית ומודלים קבועים, אבל כל פריט וכל עיצוב הוא חדש ומיוחד", היא מסבירה. "זה מקל על העבודה. אין לי מלאי של רהיטים. כל פריט מיוצר במיוחד, אך קיימת הישענות על פורמטים קיימים".
מה לגבי מוצרים נלווים, כמו בובות למשל?
"אלה מיוצרים בסדרות כמובן, אין היגיון בייצור יחידני שלהם, אבל גם הם לא מיוצרים במאסות. בובות העץ, למשל, מגולפות ביד. אני לא רואה את עצמי כרגע פורחת בתחום של ה-Mass Pr o duction או בטכנולוגיה. אני נמצאת בין הישן לחדש. זו החולשה וזה הכוח שלי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"כשמדברים עם מבוגרים על ריהוט ילדים הם מתפרעים"
|
|
|
|
|
|
|
זמן להתפרע
|
|
|
|
|
|
|
שני-חי מחייכת אל מול שוק הרהיטים מוכה החקיינים. "אני רואה בזה סוג של מחמאה. אחרי שנים בשטח, נראה שמכירים ומעריכים אותי. זו דרך העולם. אני ממשיכה הלאה".
מה סוד ההצלחה שלך?
"אני באמת ובתמים מאמינה כי אדם צריך להתחבר למהות שלו וללכת אחר ייעודו. צריך לשמור על האינטגריטי ולא להתפשר. זהו תהליך ארוך ומתיש. בתחילת הדרך לא הבינו אותי.'מי יקנה ריהוט לילדים?' היתה שאלה שנתקלתי בה לא פעם. היום יש שוק שלם ותחרות וחקיינים, אבל אני תמיד האמנתי ועדיין מאמינה".
לאחרונה החלה שני-חי לעצב מערכות ריהוט למבוגרים. הרצון לפרוץ לתחומים חדשים ודרישת הלקוחות הובילו אותה לפתח קו ריהוט ל"גדולים". משרדים , חדרי שינה, שולחנות, כיסאות ופתרונות אחסון, שנראים כמו המשך ישיר ומוצלח לא פחות לרהיטי הילדים. במקביל, היא עובדת על תערוכת יחיד משלה (יחד עם אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ'). התערוכה תוצג בגלריית "החווה" בחולון.
על מה, לדעתך, עומד ההבדל בין עיצוב לילדים לעיצוב למבוגרים?
"בעיניי, אין ביניהם הבדל. זו אותה השפה ואותה השיטה. העיצוב מתחיל בהגדרת הבעיה ופתרונה, תוך מציאת איזון בין הפונקציה לאסתטיקה. בעיצוב לילדים יש משהו משחרר, שמבטל את הפחד. אפשר להתפרע יותר, במובן החיובי של המילה. בלי פחד מחומרים או מצבעים מסוימים. בעבודה מול מבוגרים אתה עלול להיתקל בגישה חמורת סבר וקפדנית, אך ברגע שמדברים איתם על ריהוט לחדר הילדים, הם מתחילים להתפרע. בריהוט למבוגרים אני מקפידה על אותם דברים: פרקטיות, בחירת חומרים. אני לא ממציאה את הגלגל, אלא מנסחת דברים מחדש ועושה אדפטציה של תכנים עיצוביים ישנים לשפה של היום".
לאן היית רוצה להגיע עם העיצוב שלך?
"אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר אל ה-Craft, אך אל העיצוב הפורמליסטי. הייתי רוצה להשקיע יותר בעבודת היד: רקמה, טקסטיל, אבל גם לפתח את התיעוש. כרגע יש בי משהו שמפחד להצליח בגדול, כי אני רוצה לשמור על הייחוד. נכון להיום אני מעצבת בעצמי 99 אחוז ממה שמיוצר, והפחד שלי הוא לאבד את השליטה המוחלטת ואת הייחוד. לכן, גם בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי כאן. אני מרגישה בבית, אבל הייתי רוצה להתפתח.
e h u d r @ m a a r i v . c o . i l | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
