 |
/images/archive/gallery/184/544.jpg מתוך ''מר מלד גמד מחמד''.
צילום: עפרה עמית  |
|
|
|
|
| הילה רמלר מאוכזבת מהעלילה חסרת המעוף של "מר מלד גמד נחמד" אבל מתנחמת באיורים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
הילה רמלר
18/10/2004 11:07 |
|
|
|
|
|
|
|
"בבית אחד, דומה לרוב הבתים, גרים אמא אבא ושלושה ילדים", אומר המשפט הראשון בספר "מר מלד גמד מחמד", מאת מיכל בלומנפלד. בהמשך הפתיח מוצגים הילדים בשמותיהם: עלמה, עגן ומיני.
נו, אתם שואלים. אז מה יש לקרוא פה? אז זהו, שלעגן ומיני הקטנים יש גמד מחמד. כל ערב הם בונים לו בית מלגו, כדי שיהיה לו איפה להיות בלילות. זה מין משחק כזה: "כל ערב הם בונים בית חדש עם גינה, בגינה נדנדות, ובבית - מיטה קטנה". כיף גדול! שלא תבינו לא נכון. אני לא צינית, רק קצת משועממת. לבנות בית לגמדים זה באמת כיף, אבל זה בערך הכל, והסיפור על הגמד לא ממש מלהיב. כמו המשפט הפותח, ככה גם הספר
- בנאלי. חביב, אבל בנאלי. האם יש פה הבטחת פתיחה, נוסח עגנון שהיה נותן בתחילת סיפוריו את הרמז למתרחש בהמשך או בסוף הסיפור? טוב, עכשיו אני קצת צינית. אבל התחושה הזו לגבי העגנוניות אינה לבד. לשלושת הילדים בסיפור יש שמות מעניינים ויוצאי דופן. אולי באמת יש פה איזה מאפיין עגנוני, של לתת לגיבורים שמות משמעותיים.
נתחיל מהקטנה, כי היא הגיבורה - מיני שמה, ואולי בגלל שהיא הצעירה והתמימה; עגן כי הוא האמצעי, ומשמש בעצם עוגן הסיפור, כהוגה ומפעיל הגמד; ועלמה כי היא הגדולה, טינאייג'רית, עלמה צעירה. שנאמר, "ועלמה האחות הגדולה שעסוקה תמיד בעניינים משלה".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
אז אין גמדים בעולם?
|
|
|
 |
|
|
|
העלילה מינורית. כל בוקר כשהיא מתעוררת, רצה מיני לחדר של אחיה לבדוק את הבית אבל הגמד תמיד עוזב מוקדם, לא לפני שהוא משאיר לה הפתעה. מיני רוצה לדעת איך נראה הגמד. למחרת בבוקר מוצאים האחים פתק שעליו מצוייר גמד עם זקן והמון שיער, חבוש מצנפת ארוכה. הפתק אומר: "כך אני נראה. על החתום: מר מלד".
כשמיני הולכת להראות לאחותה הגדולה את הפתק מתחילים העניינים להסתבך, ועולה התהייה לגבי זהותו של גמד הבית. בעצם, החשד הראשון בקשר לזהותו של מר מלד התחיל אצל מיני כשהיא שמה לב שהוא משאיר תמיד רק לה הפתעה. עלמה, בצעד אופייני לגיל ההתבגרות תורמת את חלקה לניפוץ הפנטזיה ורומזת למיני: "אף פעם לא חשבת שהגמד הוא מישהו מהמשפחה?". ככה, ישר בלי רחמים. מיני פותחת בחקירה ועוברת בין בני המשפחה בחיפושים. נוכח ההכחשות היא נרגעת, אבל עלמה זורקת לה עוד רמז ועוד אחד, עד שהיא מפענחת את תעלומת הגמד.
התגלית החדשה מאוד מעציבה את מיני. "אז מה, אין גמדים בעולם?", היא תוהה. גם אני, כמו מיני, קצת נעצבתי וקצת התאכזבתי כי הסיפור לא מתרומם. חיכיתי לקצת עלילות גמדים דמיוניות וקצת הרפתקאות, אבל הפנטזיה נגמרה צ'יק צ'אק.
הספר מנוקד וכתוב בחריזה לא מסודרת ולא עקבית, מה שיוצר קצב חינני לסיפור, ורצף אירועים שזורם עד הסוף. מאוד אהבתי את העניין עם ה"גמד מחמד". אם זה על משקל "חיית מחמד" שאפשר לאמץ, אז גם אני רוצה. האיורים של עפרה עמית מאוד מוצלחים, בצבעים עדינים ורגועים, ריאליסטיים משהו (כמו הספר) עם הרבה תשומת לב לפרטים. החדר של עלמה, למשל, מלא פריטים של מתבגרת צעירה: גיטרה, שרשרת, מגזינים וכמובן טלפון. עמית זכתה בפרסים בינלאומיים חשובים בעולם על איוריה שאף הופיעו בכתב העת היוקרתי "Communication Arts".
את פתרון התעלומה אני לא אתן, כמובן. אם מר מלד הוא חלום או מציאות תבינו לבד, המלצה שלי: הסבירו לילדים שזה לא מוחלט ואף פעם אי אפשר לדעת לגבי גמדים ויצירי פנטזיה אחרים. תנו להם לדמיין עוד כמה שנים. או יותר.
"מר מלד גמד מחמד", מאת מיכל בלומנפלד יצא בסדרת דובונים של הוצאת "ידיעות אחרונות" ומיועד לילדים מגיל שלוש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
