 |
 |
|
|
|
|
| כך הפך הניצחון הפוליטי הגדול ביותר בקריירת האבהות של ישי אדר למפלה צורבת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
13/10/2004 17:34 |
|
|
|
|
|
|
|
כשרשמתי את אלונה לגן לפני יותר מחצי שנה (עיין ערך "בלי קיצורי דרך" במדור זה) דיברתי עם מנהלת הגן ואמרתי לה שאם יהיה ועד הורים, אני מאוד רוצה להיות בפנים. "זה נראה לי חשוב וחוץ מזה (ופה התחלתי קצת להתחנף), את בטח רוצה שאעזור לך לסנן ולהדוף כל מיני הורים עם רעיונות והצעות משונים במיוחד".
בעלת הגן מכירה אותי כמי ששקוע בצורה כמעט מוגזמת בחינוך ילדיו הרכים. היא צחקה מהבדיחה שלי ואני חשבתי לעצמי שרוב הסיכויים שבאמת אוכל להיות בוועד. קרוב לצלחת, להשפיע, לעצב את מהלך העניינים.
והנה הגיע הרגע. נרגשים התייצבנו בפתח הגן ביום הראשון וכעבור שבועיים או שלושה אפשר היה כבר להכריז טפו-טפו-טפו שהילדה נקלטה היטב. כמו בספרי הילדים, היא קמה בבוקר וצוהלת את צעדיה לגן עם תיק ופרח ביד. עברו להם עוד שבועיים-שלושה ואף אחד לא השמיע ציוץ על ועד הורים או משהו כזה. לפני שהתחלתי כמעט לדאוג, נודע לנו על אסיפת הורים ממשמשת ובאה. התגלחתי לשם שינוי, הבטתי בראי ודרכתי את עצמי כמו קפיץ של שעון - כדי להיבחר לרשות ועד ההורים של הגן.
אסיפת ההורים עברה בדיונים על נושאים שעל סדר היום, לוח הזמנים, הצעות לשיפור (הכרחי כדי להוציא להורים קצת קיטור) ודיון סוער בעניין ארוחת הבוקר. בתחילת הערב מנהלת הגן הבטיחה ש"הערב ועד הורים" אבל משום מה הרגע הזה לא הגיע. לאחר שהורים עם עיניים אדומות והשכמה צפויה לחמש וחצי בבוקר החלו לקטר שהשעה כבר מאוחרת, סוכמו עיקרי הדברים וכולם מיהרו לקום ולהימלט. לרגע שקעה עלי החשכה אבל מנהלת הגן משכה באוכף והצליפה במושכות: "רק רגע בבקשה, חייבים לבחור ועד הורים, שבו רגע בבקשה".
כל ההורים - המון אמהות, אבא אחד ואני - עשו פרצוף של כיתה שהודיעו לה שהמורה לא חולה אלא רק מאחרת קצת, התיישבו והשתתקו. באותו רגע דימיתי את עצמי לקלינט שעומד שם בבית הקברות, מוכן לשלוף את האקדח ולחסל את הרע ובוודאי שאת המכוער. כך הכנתי את עצמי להנפת הזרוע ברגע הנכון.
מנהלת הגן הציגה את נושא הוועד ולא יכולתי להתאפק ושאלתי, "מה תפקידו של ועד ההורים?". "נבחרת!!!", ירו לעברי בבת אחת שלוש אמהות ללא כל תיאום מראש. המום היבטתי סביבי וראיתי שכל הגן מסתכל עלי כאילו שאני מכשפה על המוקד. אז התעוררתי מהזיית המערבון שלי והתחלתי לראות את המציאות האמיתית, את המלכודת שעליה אני מסתער כמו פנדל. אף אחד לא רוצה להיות בוועד ואף אחד לא רוצה שיהיה ועד. כולם במצב של עייפות תמידית, עמוסים במטלות וגם כך קורסים מעודף המשימות היום יומיות שהילדים מטילים עליהם. ועד ההורים נתפס כגוף עויין שמייצר אירועים שצריך להשתתף בהם, מבקש אקטיביות מצד ההורים והנורא מכל - מטיל עליהם עוד מטלות. ההורים צריכים להכין שלוש פעמים בשנה עוגה לקבלת שבת וגם זה כנראה יותר מדי.
לוועד ההורים דרושים שלושה הורים, ומאחר שהיו אפס אחוזי היענות לקריאה הראשונה, המבטים עברו ממני לעבר חברי הוועד היוצאים. שתי אמהות עשו "לא" בראש והתחמקו ממבטים ישירים בעיניים, כדי להבהיר שאין על מה לדבר. חבר הוועד השלישי היה האבא הנוסף שישב בקהל ההורים. כששאלו אותו אם ברצונו להמשיך, הוא ענה תשובה מעורפלת וחלק עימנו את החווייה של "להיות בוועד".
בקיצור, חברי הוועד היוצא נראו ונשמעו כמו חוליית מארינס שחזרה מהשבי של הווייטקונג. תשושים, מבוהלים, פוסט טראומתים. המבטים חזרו אליי ובחמישה משפטים שנאמרו כמו פסיקה חמורה של בג"ץ הוחלט שבינתיים הוועד זה אני, וההורים "יעזרו לארגן" עוד חברי ועד תחת האיצטלה של "לא כל ההורים היו". כשכולם התפזרו הסתכלו עלי כמה אמהות במבט מהול בצחוק ורחמים. למרות הזכייה הגדולה חזרתי הביתה כמו מצנע ביום שאחרי הבחירות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
