 |
/images/archive/gallery/184/607.jpg מנה ב''הלנה''.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| שגיא כהן מרחם על כל הדגים ופירות הים שקיפחו את חייהם כדי להגיע לבסוף למטבח של "הלנה" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
15/10/2004 9:12 |
|
|
|
|
|
|
|
"באיזה גודל המיני אנטיאס?", התעניינו. "ככה", הראתה המלצרית עם הידיים גודל של גופי גמדי. "לא לא, רגע, ככה", היא הרחיקה את הידיים זו מזו וסימנה את ווילי לפני הדיאטה. "לא", עכשיו היא קירבה את הידיים שוב זו לזו, "בערך ככה".
באיזה משקל הדג? ניסינו גישה אלטרנטיבית. "ככה", היא חזרה והראתה עם הידיים את הגודל הראשון. "ובגרמים?", עשינו ניסיון אחרון. "250, 400 בערך. משהו כזה". בשולחן ליד ניסתה סועדת אחרת לחלץ מידע: "אני לא רוצה דג שמן", היא ביקשה, "חדקן זה דג שמן?". "לא", הבטיחה לה המארחת, שהתפנתה לרגע מהסיגריה, "מה פתאום?".
היא צודקת. חדקן זה לא דג שמן. חדקן זה שמן דגים ארוז בתוך עור של דג (והמהדרין יאמרו: גם כן עור). ו"מה זה סקאלופס?", ניסתה האורחת לברר. "אני לא יכולה לתת לך הגדרה מדויקת, זה מין דבר כזה", באה
התשובה המלומדת.
אתם יודעים מה, זה גם סיכום טוב לארוחה הרעה שאכלנו: זה מין דבר כזה. מסעדת "הלנה" בקיסריה שייכת למסעדות המקוממות. אלה שמנצלות במידות שוות את הרצון הכן של הסועדים להיחשף לטעמים חדשים ומתוחכמים, ומצד שני את העובדה שחלק מהסועדים עדיין לא בקי מספיק כדי להבין שלפעמים בעטיפה של תחכום מוכרים לו שמן דגים. בהלנה מגישים מנות מצוייצות, עם שמות מנופחים ומחירים בהתאם, כשבעצם, מה שאוכלים כאן הוא את הבינוניות בהתגלמותה.
בכך, מסעדות כמו הלנה מקלקלות לכולם: לסועדים, שבמחיר נמוך יותר יכלו ליהנות הרבה יותר במסעדות הפשוטות, שמגישות סלטים ודגים מהגריל; למסעדנים רציניים, שמנסים להגיש אוכל שהוא מורכב ומתוחכם באמת, ומצטיירים, בגלל הלנה ודומותיה, כפלצנים; ובעיקר לדגים ולפירות הים, שקורבנם היה לשווא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנה מצוייצת נוספת ב"הלנה". צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
חתיכות פוקצ'ה ממוחזרות
|
|
|
 |
|
|
|
ניתן היה להתייחס למה שקורה ב"הלנה" בסובלנות אם זו היתה סתם מסעדה חדשה. קורה שאנשים פותחים מסעדה בלי להבין מה הם עושים. "הלנה" היא לא מסעדה מהסוג הזה. היא שייכת (עד כמה שהבנתי, בחלקים שווים) לשני מוסדות ידועים ומוכרים, "אורי בורי" מעכו ו"כרמלה בנחלה" מתל אביב. במילים אחרות, זו לא מסעדה של אנשים שלא יודעים מה הם עושים. הם יודעים, ובכל זאת הם עושים.
כמו שעשו, למשל, למנה עיקרית של שרימפס בסלסה. לפי דעתכם, בניחוש גס, מה אמור להיות במנת שרימפס בסלסה? מי שאמר שרימפס, נאיבי. מה שהיה במנה זה כמה שרימפס מבוישים ועליהם שפע רב של ראשי קלמארי. ראשי קלמארי הם שאריות שנשארות אחרי שמהגוף עושים טבעות. זה יכול להיות נחמד כחטיף מטוגן, זה לא שרימפס. בשום פנים ואופן לא. לתת את זה במקום שרימפס, במחיר של שרימפס, במנה שתוכננה עבור שרימפס, זה לא חוסר אכפתיות: זו ציניות.
הזמנו פוקצ'ה. קיבלנו. הזמנו עוד אחת. קיבלנו רבעי פוקצ'ה ושלישי פוקצ'ה מחוממים. עכשיו, זה לא יכול להיות. אני בטוח שזה לא יכול להיות, אבל התחושה היתה - ושוב, זה לא יכול להיות - שהפוקצ'ה השנייה שקיבלנו היתה פשוט חתיכות מפוקצ'ות שחזרו למטבח. החלקים הנקיים נחתכו מהן, חוממו ונשלחו החוצה. לא יכול להיות.
לפני כל אלה עוד היתה מנת סביצ'ה שרימפס, שכנראה הוכנה באורי בורי בעכו והגיעה לקיסריה ברגל, ובינתיים כל טעמיה ומרקמיה התמסמסו למין תחליב דמוי קונדישינר. היתה גם מנה של חציל שלם בגריל. החצילים השלמים האלה הם באמת שיא החוצפה: השפים נהיו כל כך עצלנים שכבר קשה להם להוציא את בשר החציל מהקליפה ולעשות סלט? מה יש, שהקליינטים יעבדו. העניין הוא שאפילו רכיבים לסלט חצילים לא קיבלנו בהלנה: החציל הגיע עם יוגורט, שמיר וחופן צנוברים. אלה חומרים לציור טבעוני, לא לסלט חצילים. וזה עוד החלק הטוב. החלק הרע היה החציל עצמו, שהגיע במרקם של יוגורט. אולי כדי לפצות על השרימפס, שהגיעו במרקם של חציל.
ליד ראשי הקלמארי (המכונים שרימפס) הגיע אורז. המלצרית הניחה אותו בחשש בצד. היא ידעה למה: גם היא לא היתה מעיזה להסתכל לאורז כזה בעיניים. אוסף של גרגירים בחום בהיר ובבז' כהה, שביניהם כמה שרוכים שחורים של מה שאולי, פעם, היו עשבי תיבול (או חתול סיאמי, לפי הטעם אי אפשר היה להבחין).
המלאבי היה טוב באופן מפתיע, והוא גם לא היה הדבר החיובי היחיד: בקצה מרפסת העץ, יש חלק קטן שמחופה בשטיח. לא הצלחנו להבין מה בדיוק עושה שם שטיח עד שפתאום הכל התברר: הלנה היא מסעדה שבשורה התחתונה מה שהיא משדרת ללקוח הוא: תקפוץ לי. אז טוב ששמו שם את השטיח, שלפחות הנחיתה תהיה רכה.
הלנה. נמל קיסריה, טל' 04-6101018.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
