 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מתה על ילדיה, אבל זוממת להשאיר אותם בפנסיון. רק בשביל קפיצה קטנה לחו"ל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
6/10/2004 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
עד לפני שנתיים חורף היה אצלנו מילה נרדפת לסיבוב בחו"ל. אני מדברת על משהו צנוע: ארבע-חמש שעות טיסה, ארבעה-חמישה ימי קור מהסוג שלא קיים פה. המסורת הזו התחילה קצת אחרי שהפנמנו שלושה עניינים עקרוניים: א. יותר כיף לחגוג את ימי ההולדת שלנו רחוק. ב. מחירי הטיסות בחורף חמימים בהרבה מאלה של הקיץ. ג. הסבתא תמיד שמחה לקחת את הילד בחנוכה.
משהו בשילוש המקודש הזה הופר לפני שנתיים וקצת, עם ההריון השני. חודש לפני ההריון עוד הצלחנו לגנוב שבוע מקסים באירלנד, שלושה חודשים לתוך ההריון עוד היה סיבוב בזק בפריז כולל כמה הקאות בלתי נמנעות במטרו. אחר כך הגיעו החודשים הכבדים, הלידה, חופשת הלידה, החזרה לעבודה, המשפחתון, הווירוס הראשון והשני, והשלישי והחמישי והשביעי, והשיחה המוזרה שניהלנו השבוע, יקירי ואני, שסופה דכדוך גדול.
כמה שלא ספרנו, כמה שלא הפכנו - האמת היתה אחת. שנה וחמישה חודשים עברו מאז שנולדה הילדה, ואם מוסיפים לזה גם שישה חודשי הריון, מתבררת אמת עגומה מאוד: לא היינו בחופש זוגי כבר כמעט שנתיים. לא בחו"ל, לא בארץ, לא בכלל. "תכף חורף", אני אומרת ליקירי ונאנחת.
"מה קרה?", הוא כבר עונה על מה שלא העזתי לומר, "מצאת סידור לילדים?".
"אמא שלי מוכנה לקחת אחד".
"זה יפה, אבל זה לא מספיק".
"אפשר לנסוע עם אחד מהם", אני אומרת בקול קטן ושקרני.
"אפשר", מסכים יקירי, "אבל זה לא מה שאנחנו צריכים עכשיו".
אני שולחת מבט אל הילדים המתוקים שלי. הילד משחק בגיים-בוי שסבא הביא לו, הילדה מנופפת בשתי קוקיות. הם באמת חמודים, ואפילו די שקטים, רק שאין מי שישמור עליהם ארבעה ימים ברצף. מחשבה מכוערת במיוחד מתרוצצת לי בראש. מחשבה שלא נהוג לשתף בה גם בני זוג. "אתה יודע", אני מבצעת עיקוף קטן, "יש לי פטנט שכדאי לרשום. משהו דוחה, אבל יעיל".
"הא?", הוא משמיע תמיהה.
"נכון שיש את העניין הזה עם הכלבים, כשנוסעים לחו"ל?". יקירי שמע חו"ל והוא נדרך. אבל כלבים?
"מה אמרת? כלבים?".
"לא, אמרתי רק שאיזה כיף למי שיש לו כלב והוא יכול להשאיר אותו כאן בפנסיון לכלבים".
"את צוחקת עליי", מביט בי יקירי, והוא לא מחייך בכלל. "לא, זו סתם בדיחה, זאת אומרת", אני מנסה להחליק, אבל מתפרץ לי בכל זאת. "אבל תגיד, לא היה נחמד אם היה גם פנסיון לילדים? ".
יקירי מביט בי נבוך. הוא אפילו לא מזועזע. הוא סתם לא מבין מה הוא עושה עם האישה הזאת באותו סלון. "בתנאי חמישה כוכבים, כמובן", אני מרככת. "שתי מטפלות לכל ילד, 150 דולר ליום, שיעורים בכינור, אוכל אורגני". חבל על הטרחה. הנזק כבר נעשה.
"לפחות אל תספרי על הרעיונות החולניים שלך בעיתון", הוא אומר.
"אבל אני כל כך רוצה לנסוע", אני אומרת בקול שבור. "אני כל כך, כל כך עייפה".
"מה זה, את בוכה?".
"כן".
"אבל למה?".
"כי אני נופלת מהרגליים. כי אני חייבת חופש. כי אני כל כך רוצה לנסוע".
יקירי חושב שנייה. "את יכולה לנסוע לבד".
"באמת?".
"באמת", עונה היקר, ומיד מבהיר. "וגם אני אסע קצת, ברשותך".
"לאן?".
"לאתונה. קצת מועדונים. את בין כה לא סובלת את המוזיקה הזו".
"תיסע", אני מפגינה רוחב לב סטייל כתבות היחסים בירחוני נשים. "וכשתחזור, אני אסע".
"לאן את רוצה?".
"לניו יורק. מזמן לא הייתי".
יקירי מביט בי במבט אוהב. "לא".
"מה לא? ".
"לניו יורק בלעדיי?", הוא מזדעזע, "השתגעת? לניו יורק את נוסעת רק איתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
