 |
/images/archive/gallery/165/430.jpg מסעדת מיטולוגיה.
צילום: מתוך האתר  |
|
|
|
|
| דני ססלר לא רווה נחת ב"Meatologia", ומוציא את העצבים על איזה מלצרית חצופה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
7/9/2004 13:41 |
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו מפתה בהכרזה "אכול כפי יכולתך", גם אני, שסעדתי ביותר מאלף מסעדות, עדיין מחסיר פעימה מול הצהרה שכזאת. זה קרה לי בסאן פרנסיסקו, סושי כאוות נפשך. בלאס וגאס, פירות ים. ועוד, לא זוכר. יש בהכרזה "כמה שתרצה" משהו מנחם שאפשר לקרא לו בשם הזמני "וואלה? הרי מכאן, רעב לא אצא, אני אוכל המון בשר, ה-מ-ו-ן. בשר חופשי". "הכמות" הרהר קארל מרכס, "בשלב מסוים, הופכת לאיכות". ואני אומר: אכן, רק בשלב מסוים ולא תמיד.
במסעדת "מיתולוגיה" תוכלו לאכול בשר כאוות נפשכם ב- 89 שקלים. לפתיח הם מגישים כמה סלטים. חצילים קטנים אפויים, כרובית מטוגנת, כרוב לבן עם גרעיני חמנייה, בטטות מטוגנות, פילפלים קלויים ועוד כאלה צלוחיות קטנות. חלק מהסלטים היו טובים, רובם עייפים וסטנדרטים בטעמם ומיעוטם רעים.
תפוחי האדמה האפויים נראו וכך היה גם טעמם, כאילו הוצאו כרגע מחלון הראווה של המסעדה אחרי תצוגה ממושכת. הבטטות כנראה הוצגו ליד תפוחי האדמה. הכרוב הלבן, היה לעומת זאת, טרי, פריך, מתובל טוב והגרעינים הוסיפו שעשוע לחיך. והיה שם גם סלט ירוק מתובל טוב, וזה חשוב מאד כשאוכלים בשר. וגם צלוחית קטנה עם כנפי עוף מתובלות מתוק-חריף. לי הם היו מעט מתוקים מדי, לבת זוגי לארוחה, ילדה בת 11, הם היו חריפים מדי. "יו, כמה זה טעים, אבל כמה זה חריף...". לבסוף הטעים גבר על החריף והיא אכלה עוד כנף. לי נשארה כנף אחת.
ואז התחיל זרם של מנות בשריות. פרוסת הבקר ששהתה ביין היתה יבשה, ואחריה חזה
עוף מתובל טוב ולא יבש, וקבב טוב מאוד ועסיסי מאוד. כל הבשרים עשויים כמובן על הגריל. מין עירוב טעמים, מזרחיים ובולגריים. וגם נתחי אנטרקוט. "אנטרקוט אמצע" קרא להם המלצר. שהיו בסדר, אבל לא יותר. ועוד נתחים שאילו היו נפרסים מפרות שגדלו, השתובבו, שמחו, אך בעיקר אכלו אוכל טבעי יותר, בערבות ארגנטינה או ברזיל, היו יכולים להיות טובים.
מה לעשות שכאן הפרות מקבלות תערובת זולה. כאן, בארצנו, לא קל להגיש נתח מוצלח מהחלק שנקרא "שפיץ שייטל", ואפילו מה"שטייל" שהוא נתח מהחלק האחורי בגב הפרה ונושק לסינטה, אם היא מרשה לו. וגם היו שטויות כמו נקניקיית "צ'וריסו", שהיתה יבשה מדי וטעמה כשל חומרים משמרים. או חזה אווז סתמי. ה"אסאדו", אותו נתח מדהים שמורכב משכבות שכבות של שומן ובשר, שעושה כל מרק למצוין, והדרום-אמריקאים צולים אותו על גחלים עם העצם, הוגש כאן ללא עצמות וללא שומן. כישלון מזהיר.
הצ'יפס היו טובים. הפז'ואדה, שעועית שחורה ברזילאית עם אורז היתה טובה ועסיסית. מקום טוב לזללני בשר שלא מודעים לעובדה שבאותו מחיר, פחות או יותר, אפשר לאכול בכמה מסעדות בשריות סטייק אנטרקוט לא קטן וטוב מאוד. ואנטרקוט טוב, הוא כאמור, מצוין. רק, אולי, סטייק סינטה שמיושן בדיוק רב ונחתך מפרה לא צעירה, ישווה לאיכותו ולפעמים יעלה עליו.
אכלתי קצת למעלה מיכולתי, ואני מנחש שגם לכם זה יקרה. המלצרים לא תמיד מצויים ברזי הבשר, אך הם מאד משתדלים, נחמדים ואדיבים.
Meatologia, ירמיהו 12 ת"א, טל': 03-6046152
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד מיטולוגיה. צילום: מתוך האתר
|
|
|
 |
|
 |
|
חדשות חמות מ"טאבולה ראסה"
|
|
|
 |
|
|
|
כל מה שנכתב כאן בזכות המסעדה ההיא, לא תקף. חוזר שנית, לא תקף. מפני שהשף, אליעזר לוייה, עזב. "האוכל נעשה כל כך רע", סיפר לי ידיד שהיה במקום פעמיים, בהמלצתי ונהנה מכל ביס. "פתאום הכל, אבל הכל, היה רע. האנטיפסטי היה עייף, העיקריות לא דמו למה שאכלתי שם בשבוע שעבר". הוא בירר עם מנהלת המשמרת מה קרה והיא הסכימה להסגיר את הסוד. "השף עזב".
חלף זמנו של לוייה ב"טאבולה ראסה" ויחד איתו האיכות החושנית של האוכל. כמה חבל. ראסייה בטאבולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על מלצריות וגם שיח קפה
|
|
|
|
|
|
|
במסעדה ממוצעת בגודלה יש לא מעט פונקציות שונות. טבחים, אופים וקונדיטורים ועוזריהם. שוטפי כלים, מנקים, קניינים, אנשי תחזוקה, ברמנים, מארחים, מלצרים, מנהלי חשבונות, בעלים, ספקים, מנהלי משמרת, מנהלים ועוד. תפקידם לשרת את הלקוח שבא (גם) לאכול. אבל אין ספק שהפונקציה החשובה ביותר במסעדה הם המלצרים. הם החוליה המקשרת בין הלקוח למסעדה ולאוכל. טעות, או התנהגות מזלזלת של מלצר יכולה להרוס ארוחה, גם אם היא טובה.
כולנו נתקלנו ביותר ממסעדה אחת, ביותר מבית קפה אחד, שהשרות בו היה רע. למרות שהמיזוג היה מצוין, האוכל היה סביר ומעלה, הכל היה טוב, פרט למלצר/ית שהתייחס/ה אלינו כאל מטרד. כשביקשנו מים, כשנפל לנו המזלג והיא "לא ראתה", כשביקשנו עוד פרוסת לחם ומה לא.
אחד השיאים שנתקלתי בהם לאחרונה היה ב"שיח קפה" בשינקין. גם שם, המיזוג מצוין והקפה טוב מאד. הזמנתי סלט, פרוסת לחם וכוס מים קרים. היתה לי חצי שעה ורציתי לאכול ולהתחפף. את כוס המים הגישה לי המלצרית כשהיא אוחזת אותה ברבע העליון, במקום בו השפתיים נושקות לכוס. מילא. ביקשתי מעט קרח. הכוס הועברה, באותה צורת מנשא וחזרה אחוזה באותו מקום. סיימתי את ארוחתי הצנועה והבטתי לכוון המלצרית במשך דקות, אבל היא לא ראתה אותי. קורה. הרמתי מעט את היד, היא לא שמה לב. קורה. הזזתי את היד וניסיתי ללכוד את מבטה, גורנישט. קורה. קמתי והתקדמתי לכיוון הקופה (קופת הכסף, כמובן) ואז(!) היא חלפה לידי והודיעה לי בטון ובתנועת יד חד משמעית: "שב! ייגשו אליך!". לרגע הרגשתי כמו אסיר שמשתעמם על הכיסא החשמלי ומנדנד לסוהר שיפעיל כבר את המתג. "אני ממהר" מלמלתי. שילמתי ויצאתי. קצת מעליב, לא?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ועוד שתי הערות
|
|
|
|
|
|
|
1. ביום ראשון הופיעו זמרי האופרה בשוק מחנ'ה-יודה. זה מתרחש לעיתים גם בנאפולי. בשוקים. המוכרים והקונים, שרים עם הזמרים המקצועיים. לאוזניים זרות זה נשמע כמו שירה עממית עליזה. כל הקהל שר ומניד קלות את גופו בקצב אחיד. במבט שני בפניהם של אחדים מהשרים אפשר לזהות דמעה. שירה טבעית, רוויית זכרונות.
במחנ'ה-יודה זה נשמע כמו התנשאות. ירדו אל העם, עלק. מאיגרא רמה לתחתית הבירה. כל המלפפונים הזדקרו מהנאה.
2. שיר מרטיט שנכתב בעקבות ארוחה. למרות ששירים מעולם נכתבו רק על נושא אחד. כמעט.
"הטעם נהדר!"
אמרת
ולכן
השישה ביולי הוא
יום השנה לסלט
מאצ'י טאווארה. משוררת יפנית (מאוהבת). תרגם, יעקב רז.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
