 |
/images/archive/gallery/134/077.jpg סרדינים ממולאים בביצי דגים של מרגרט תייר.
צילום: אלי דסה  |
|
|
|
|
| גבי בר חיים נקלעה בטעות למסעדה של מרגרט תייר ביפו ויצאה יותר ענייה, שיכורה ומרוצה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
4/7/2004 16:46 |
|
|
|
|
|
|
|
השבוע, אלוהי האותנטיקה זימן לי שינוי ביזארי בתכניות: במקום להגיע לחמארה, הבאר האולטרה מתוחכם של רפי כהן, מצאתי את עצמי משכשכת במפרום במסעדתה המיתולוגית של מרגרט תייר. והאמת? לא הצטערתי לשנייה. או שזה היה בגלל העראק.
גילוי לא נאות יהיה כי כשהשתנו תוכניותי באכזריות, תגובתי היחידה הייתה נחירת בוז ארוכה. שהרי סוד ידוע הוא שתייר מיצבה עצמה במהלך השנים כלונה פארק אותנטי לאשכנתוזים חובבי חריף. את זאת, יש לציין, היא לא עשתה בעצמה. בעניין אשמות פיגורות כאריאנה מלמד, שרי אנסקי ואודטה, שכל אחת מהן תרמה למינוף דמותה של תייר כמרגול של המטבח הימתיכוני - רק עם לב רחב יותר.
אבל
מה לעשות, הפסימיות הטבעית שלי אינה יכולה לשאת פרגון מקיר לקיר. לכן, משהו באקט הנלהב נשמע לי, אפעס, מעט מסריח. שכן במדינתנו צרת העין, מה הסיכוי שמישהו יקבל סופרלטיבים שכאלה אם לא בשביל מלוא הכף קוסקוס? חוץ מזה, לשונות מרושעות גרסו לאחרונה שהמאמא מטבוחה של פעם איבדה את מגע הקסם, והמחירים אף האמירו מעבר למחירון היקר והקודם.
כך, נכנסתי לסוכתה המטה לנפול של תייר חשדנית וחמוצה, ויצאתי עם תובנה חדשה: נכון, יקר שם. למעשה, יקר עד כי שעבוד גופך בסוף הארוחה אינו עניין שרחוק מכלל ביצוע. אבל יש שם כמה מנות ששוות כל שקל - וזה הרבה יותר ממה שיכולתי לצפות לו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אודטה מטעה את הלקוחות
|
|
|
 |
|
|
|
להגיע למסעדה של תייר בצהריים אינו עניין של מה בכך. קודם לכן, צריך לעבור את כל פקקי תל אביב, לאגף את קבוצות השאהידים שפורצים לטיילת באדום, ולהיזהר שלא לדרוס איזה כונפה בביקיני מהמשביר. לא פלא, אם כן, שהמסעדה של תייר נראית פתאום כפטה מורגנה: מטר מהים, שמשיות כעורות, שולחנות עץ וחיים - אחד המלצרים האיטיים אך החביבים בתבל.
קנקן לימונדה (25 שקל) ועראק (18 שקל) הגיעו מתישהו לשולחן, כדי להקל על ההסתגלות. התפריט לא גדול: יש סלטים, דגים על האש שמשתנים לפי הים, וקוסקוס - עם ירקות, כבש או בקר. אנחנו הזמנו סלטים ועלי גפן ביוגורט (אודטה, זוכרים אותך!) וסלטים (32 שקל לשתי צלחות עם 6 טעימות). אלה התגלו כהצלחה. כל הסלטים היו הרבה מעל הממוצע, כולם חריפים אש ועשירים בשום, עד כדי סגירת אופציות הצתרפתות להמשך.
עלי הגפן היו שמנמנים וטעימים, אבל לא הגיעו לרמת ההשתפכות שהמטירה עליהם אודטה בטורה. נו, ממילא המנה שצריך לעשות לה כבוד אמיתי כאן היא הסרדינים הממולאים (90 שקל - סוג של טירוף). מגיעים ארבעה כאלה על מצע עלי נענע, אחרי שטוגנו ומולאו בביצי דגים ובתבלינים. רק בגלל המנה הזו שכחתי לרגע את יוקר המחייה, ונצמדתי לכל ביס מהעניין. עם העראק. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
