 |
/images/archive/gallery/128/059.jpg האסקובר.
צילום: יחצנות  |
|
|
|
|
| לאחר שהשתחררה מכבלי הזוגיות, יוצאת לרית לוי לחפש את מזלה בפיק-אפ ברים הכי סליזיים בארץ. השבוע במוקד העניינים - ה"אסקובר" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
לרית לוי
24/6/2004 18:19 |
|
|
|
|
|
|
|
בדרך כלל לא קל להפחיד אותי, אבל אם לא נתקלתם מעולם בתרנגולת מבוהלת בשוק מחנה יהודה, לא תדעו מה חשתי ביום רביעי האחרון ב"אסקובר". לא שחשבתי שעומדים לכרסם לי את הפרצוף, חלילה, אבל היה חשש נקודתי לנשנוש מן הזרוע.
את סצינת הפיק-אפ ברים לא פקדתי למעלה מחמש שנים. אפשר להטיל את האשמה על בן-הזוג שאחזתי בשנים האחרונות, אפשר גם לנעוץ זאת בסצינה האלטרנטיבית והחוכמולוגית של אנשי הברים השכונתיים שבחרתי להתחכך בה עד כה, שם כתמי שמן על האדידס הם תנאי כניסה מחייב והתרעמות על מחירי השליש גולדסטאר הם הכרח בלתי פורמלי.
אפשר גם, אם ממש מתעקשים, לתלות
את האשם בביקור האחרון שלי ב"גודבאר" ב-1999, עת אספתי הביתה כוכב טלוויזיה/רוק כושל ושיכור. טוב לא יצא מזה, למעט הכתף שסיפקתי והשעות שהעברתי בהאזנה לשירי תוגה בליווי קלידים; בכך הסתיימה קריירת הצייד המפוארת שלי.
רק לאחרונה, עת השתחררתי מכבלי הזוגיות וחזרתי השוקה, עלתה בקול רם השאלה - מה עלה בגורל הברים הללו, שנהגו להתייחס אליהם אי שם בשנות התשעים כאילו היו האקסטזי של סוכני הביטוח. במיוחד עכשיו, כשנסגרו בזדון שני מוקדי בילוי עיקריים עבורי, ידעתי שיש לשוב ולהתעמת עם המקומות האפלים האלה בעברי, אחרת תתקרר מיטתי גם בימי לחות מהבילים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ליהי אלון (משמאל). נצפתה באסקובר על ידי לרית
|
|
|
 |
|
 |
|
הברמן מדגמן מקצוענות מחליאה
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי מסע שכנוע אגרסיבי, הצלחתי לגרור את חברתי א' ל"אסקובר", אחרי ששמעתי שזהו מקום חם והולם לפצוח בו את סדרת התחקירים המעמיקה. ניגשנו בשעת לילה מאוחרת, מתוך תקווה מסוימת ששמאים כבר מנמנמים בשעות שכאלה, והחלקנו על פני הסלקטורית כמו שועלות פיק-אפ ותיקות.
רק בשנייה שהנחנו את בהונותינו בפתח היכל הפו"פ, הכתה בנו הזוועה. למעלה משמונים זוגות עיניים ננעצו בנו, עברו דרכנו, הפשיטו אותנו, הלבישו אותנו מחדש (מסתבר שנעלי אול-סטאר לא עומדות בתקן) והשאירו אותנו המומות ונבוכות. כמו פריס הילטון בחנות של "הכל בדולר". חשנו אבודות, לא שייכות ובעיקר - לא מרוצות מהפריטים.
אחרי שניסינו, ללא הואל, להתחבא מאחורי ברנש גבוה עם חולצה מכופתרת בתוך המכנסיים, החלטנו לנסות להתקדם פנימה. חלפנו על פני הבר הארוך והמפלצתי עד לצידו השני של המקום והתחלנו לעשות קולות של טפט. מקום לשבת לא היה, מן הסתם, אז ניסינו סתם לעמוד ולהיראות אלגנטיות.
הזמנו שמפניה בקלאסה מהברמן הנאה מאוד והוא, מצדו, החזיק את הכוסות מול האור והדגים מקצוענות מחליאה. רציתי להגיד לו, שמאיפה שאני באה ועם פרצוף כמו שלו, הוא יכול מצדי גם לשפשף את הכוס בבית השחי, אבל השתדלתי להתנהג כמו רומאית ושתקתי. לקחנו את הכוסות עם יין הנתזים וחזרנו לפוזה של כלבות פסיביות.
שנייה לפני שבועת הגז הראשונה החליקה לנו בגרון, קפץ עלינו איזה ליצן, שללא שום ספק זכה בתואר הבחור הכי מכוער במקום. "למה אתן עומדות?", שח מבעד לצנצנות הקפה שהתגלו כמשקפיים. "בואו, תשבו במקומי!". בימים כתיקונם היינו מסרבות בנימוס, אבל א' הזכירה לי את התחקיר המדובר. "תודה, מאוד חמוד מצדך", גייסתי חביבות והדפתי אותו בדרך לכסא. "תגיד לי אם תרצה לשבת".
|
|
|
|
|
|
|  | | הדוגמן תומר ברוורמן. לא נצפה, וחבל שכך. צילום: לוק | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
