 |
/images/archive/gallery/111/404.jpg אודטה שוורץ דנין
צילום: ארכיון מעריב  |
|
|
|
|
| מכתב מאודטה, הסבתא המאוהבת והנרגשת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אודטה
31/05/04 16:19 |
|
|
|
|
|
|
|
בוזולולו גוזולולו, דבש חיים, קסם, נס חי, פלא, אהוב יקר של כל המשפחה, חכה, אני רק לוקחת שנייה אחת אווירצ'ופומושי שופונושקו בוז' וגוגו מדהים אחד, מקסים אחד, אין כמוך בעולם, יפה אחד, מושלם אחד, הוי, כמה סבתא שלך מאוהבת בך!
רפרטואר ההבעות העשיר של הפנים הקטנות המתוקות שלך - עכשיו מפהק, עכשיו מותח לחי לצד אחד, ולצד שני, עכשיו מכווץ פה קטן חזק קדימה, עכשיו פוער הצדה פה לאסו, שמשנה כיוונים בנסיונות נחושים לתפוס פטמה הזויה - זה תאטרון שאני יכולה לצפות בו בלי סוף, מוקסמת ונשפכת מצחוק.
מה לומר לך ילד, מרגע שהפצעת, לאמא של אמא שלך די התחרפן הראש. כל החברים שלה מסתלבטים עליה: "הו, הנה מגיעה ההבעה של 'הנכד'", והם אומרים את זה כשהם מזהים עלי חיוך דבילי לא ממוקד, מין סוטול שמיימי מאושר כזה, שלא מאפשר לעצבן אותי עם כלום. "תכף אני אראה אותו", אני אומרת לעצמי קורנת וזורחת כמה פעמים ביום כמתכוננת לצ'ופר גדול, ומתכוונת, כמובן, אליך. מי היה מאמין שככה אפול שדודה!
ואל תבין אותי לא נכון, ילד, נורא שמחתי שאתה עומד להגיע. אבל כל
זמן שהיית בבטן של אמא שלך, חוויית הסבתאות החדשה הזו לא היתה לי מוחשית, כי ממש, אבל ממש, מיציתי עד תום את חוויית האמהות שלי. נו מה לעשות, ילד, שעד שנולדת, אצלי בספר, "תינוק", היה מחובר רק ל"אמהות". ואת הקטע הזה בחיי, המיניקה המסורתית, באמת שגמרתי. כי גידלתי את אמא שלך ואת האח שלה ב"אישית" מה-זה צפופה!
שניים שניים הייתי מתניידת לכל מקום עם שני בבונים קטנים שנתלו עלי מכל הכיוונים. אם אנשים היו רואים אותי בלעדיהם, זה היה עושה להם חסר בעיניים: "איפה הילדים?!", הם היו שואלים אותי, ומוטב שהיה לי אז תירוץ יותר טוב מ"מצב רוח פרפרי". לא ילד, לא היתה לי חוויה "קודמת ודומה" של "סבתאות". אז מה יכולתי לדמיין על זה?
אבל איך שיצאת לאוויר העולם, בדיוק כמו שחבר טוב של אבא שלך אמר לו, ככה קרה. "תשכח מכל מה שאתה יודע עד היום על אהבה", הוא אמר, "כי כשנולד לך ילד ראשון משלך, אתה פשוט מקבל סט חדש של רגשות. פשוט סט חדש!".
וזה כל כך נכון, ילד, כל כך נכון, גם לגבי "סבאות" ראשונה. מקבלים עם זה סט חדש של רגשות. ממש ככה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סבתא והצלמניה
|
|
|
 |
|
|
|
ואם כבר מדברים על רגע יציאתך לאוויר העולם, איך אני מודה לאלוהים שהיתה לי הזכות הזו להיות עם אמא ואבא שלך ברגע לידתך. ואני בכוונה אומרת "להיות" ולא "לצפות", ותכף אפרט.
עכשיו, בגלל שסבתא שלך מצטלמת בטלוויזיה, דחפו לה מצלמת וידאו ליד ופקדו עליה לצלם. למזלי, רק כשתהיה מספיק גדול תבין ש"כישורי הצטלמות" לא ממש מבטיחים "כישורי צלמות". אוי , כמה הרבה חריצים של מרצפות, ידיות של מגירות, כובעים של צוות, מנורות נירוסטה ותנועות תזזיתיות מתרגשות תפסה סבתא שלך, עד שהיא פגעה בפריים של הגופיף הקטן שלך, מונף למעלה בידי המיילד, כמו ב"מלך האריות", וגם זה, רק בטייק שני.
כי בטייק הראשון, הסבתא המפותחת טכנית שלך לחצה על כפתור ההפעלה פעמיים, כמו שהיא פותחת קבצים בעכבר של המחשב, מה שלא ממש התאים לווידאו, שהדליק וכיבה אותו לאלתר. אבל בשביל מה היא עובדת בשואו ביז, אם לא בשביל לבקש בתושייה מהרופא "תרים אותו שוב בבקשה כי פספסתי!", ושוב הניפו אותך למעלה, מיוגע מהלידה, עדיין מחובר לחבל הטבור, לא מבין למה אתה צריך לעשות את הסצנה שלך פעמיים, רק בגלל שהפרטנרים לא מוכנים. ברוך בואך ילד, לעולם המצחיק, המרגש, המטופש והמופלא.
|
|
|
|
|
|
|  | | איור: דימיטרי קיליסקי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
