ראשי » יהדות » דעות

נס גדול היה כאן, אבל מה עם קצת נורמליות?

הסופגניות, החנוכיות והשירים מזכירים לנו את ילדותנו אך גם זיכרונות לאומיים רוטטים ומסעירים. בעולם בו כל אחד הוא מתייוון או מכבי, גיבור או קנאי, רמצי המרד העתיק מאיימים בכל רגע נתון להתפרץ ולהפוך לאש גדולה ושורפת

חג חנוכה מעורר בנו את כל מיצי הקיבה הפרטיים והלאומיים שלנו. מחד גיסא, הוא מציף – באחת - את זיכרונות ילדותנו הרחוקה, מחוז געגועינו. במקרה הפרטי שלי מדובר בכתר בריסטול מעשה ידיה של אמא שמקיף את פדחתי, כשבקדמת המצח נר זקוף, עטור צלופן אדום - לקראת תפקיד חיי כנר גימ"ל ב"גן יהודית"; חנוכיית עץ שאבא בנה במוסך של אגד, מקום עבודתו; לביבות של סבתא, חרוכות על מחבת עשן ושחור שוליים; דמי חנוכה מדוד אריה; סופגניות של אמא; סביבונים של סבא; ושירים, אין סוף שירים.

מצד שני החג מעורר זיכרונות לאומיים רוטטים ומסעירים, מלובים דרך אותם שירים ממש: על העם שהתכנס "והכריז: אך זהו נס" ("כד קטן", אהרן אשמן); "על דמים וכישלונות, על תרועות וניצחונות" ("נרותי הזעירים", מוריס רוזנפלד); על כך ש"בכל דור יקום הגיבור גואל העם" ("מי ימלל", מנשה רבינא); על החלוצים ה"נושאים לפידים בלילות אפלים", ששום נס לא קרה להם, והם הלכו לעמק, ועלו להר, וחצבו בסלע עד דם, ורק אז – "ויהי אור"; ועל החיילים בתעלה, השוכבים "במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר", מחפשים את מבקשי נפשם האורבים בחשכה, ושרים "מעוז צור ישועתי" ("שבחי מעוז", נעמי שמר).
 
הדיסוננס בין החג המשפחתי והתמים הזה לבין תימרות האש והעשן מימי מתתיהו ויהודה המכבי ועד עצם היום הזה ממש – מטריד אותי כבר שנים רבות. כאילו רמצי המרד הרחוק ההוא מאיימים בכל רגע נתון להתפרץ, ולהפוך לאש גדולה ושורפת. כל הסמלים המילוליים כבר ערוכים לקרב, נכונים להיזרק אל השיח הישראלי המהביל: קנאות, התייוונות, קידוש השם, ניסים, גבורה, גאולה, הקרבה, ומה לא.

כך ניתן לקחת נושא כלשהו מסדר היום ולהפוך אותו לנושא לחנוכה. קחו לדוגמא את פינוי עמונה: יש לנו גיבורים מקריבי עצמם על קדושת הארץ לפי חלק מהציבור, ומנגד יאמרו אחרים - השתגעת, מה פתאום – אלו קנאים פנטים המחכים לנס. שופטי בית המשפט העליון הם המתייוונים; המתנחלים – חשמונאים; וכן הלאה וכן הלאה.

אנחנו עם שחי במילים, כפי שחזרו וגילו לנו לאחרונה עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר. אנחנו מוקסמים מהן, משתעבדים להן, בונים את דימוינו העצמי דרכן. ההיסטוריה מפעמת בנו ומרתיחה את דמנו: רבי עקיבא בונה את הארץ; כל אדם שני הוא יהודה המכבי; בית המקדש חרב, הופ - בית המקדש השלישי יוקם; פילים וחרבות, ניסים ולהבות.
 
לעיתים, בסתר, אני מוצא את עצמי מייחל לתפילתם הפשוטה של הציונים הראשונים: להיות עם נורמלי ככל העמים. אדמה נטולת הרואיות תחת הרגליים, שמן לטיגון חביתה ולא להאיר את מקדשנו, אהבה (ושנאה) במידת אנוש, יום חולין עם כמה רגעי חסד, ושירים פשוטים, שמרעום הדרמה ההיסטורית נוטרל מהם.

ואם בכל זאת שיר, אז הנה השיר שלי – שאת מילותיו חיברה אשה קטנה-גדולה, הגננת-רקדנית-משוררת-כוריאוגרפית שרה לוי-תנאי – ושאת מילותיו אני מוכן לשיר כל רגע בלי תנאי: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור. סורה מפני האור".

הכותב הוא מנהל המדרשה באורנים – מרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודיים בישראל.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg