הקבינט צריך להחליט: לאיזה עולם יגדלו ילדינו?
הלילה הלבן של שמוליק ויליאן, יועץ תקשורת ואב טרי, התערבב בין קולות הבכי של בנו בן החודשיים, לבין הבכי הלאומי. מהקבינט יש לו בקשה אחת: ”החזירו את הכבוד האבוד של ישראל“
מעלות השחר על המסך הטלוויזיה שלי מפרשנים את עצמם לדעת פוליטיקאים בפנים חמורות סבר, יוצאי צבא ואישי ציבור, אלופים במיל, מומחים ומומחים פחות. ברדיו מתנגן שירה של נעמי שמר - ”עצוב למות באמצע התמוז“ - והבכי מהעריסה כמעיין המתגבר כאילו מבקש להתחבר לגל הפתוח.
ישיבת מקור חיים בוקר אחרי מציאת גופות הנערים החטופים צילום: מרים צחי
אמירות כמו ”עם ישראל חי“ ו“כוחנו באחדותנו“ ו“צריך להמשיך“, לא מחזקות את היד שמנענעת את העריסה. ברגעים כאלו אתה גולש לזכרונות ילדות ואמירות של אבא ואמא: ”כשתגדל יהיה שלום ולא נדע עוד מלחמה ולא נצטרך ללכת לצבא“, וסבא וסבתא שאומרים שלא יהיה פה עוד ילד שמרים ידיים במחנה השמדה. אנחנו הרי הילדים של הסכם אוסלו. הבטחתם יונה, לא?
כילד צעיר אני זוכר איך קראתי בשקיקה את מבצע אנטבה ונמלאתי בגאוות יחידה. בבני עקיבא לא היה נעים לי שידליקו את האורות בסוף הסרט שיראו את הדמעות שזלגו לי על הלחי. קראתי על מבצעים הירואיים וחטיפות קצינים סוריים ושחרור סבנה ואז אתה מתבגר ותחושת הגאווה מתפוררת עם חטיפת נחשון וקסמן והרצח של התינוקת שלהבת פס והשחיטה של משפחת פוגל. האם זו תהיה הבשורה לעלם שבוכה כרגע בעריסה?
בעוד ימים או שבועות, אחרי שנקבור את מתינו ונמקד את הדרמה בחיסול ממוקד, יחזור שקט מדומה וחמורי הסבר יצאו להפסקה עד לגל הפתוח הבא ואני כמו אבות אחרים נשאר עם הבכי מהעריסה ושלוש אמהות יבכו על מיטה ריקה.
בשעה הקשה הזו אנו מעצבים את עתידה של מדינת ישראל, את עתיד הדורות הבאים. מבחן התודעה הוא לא רק למומחים ליחסים בינלאומיים, מבחן התודעה כרגע הוא למען עתיד ילדנו שצריכים לגדול במציאות מורכבת וכנראה להמשיך ולהילחם למען המולדת בשבילם צריכה ממשלת ישראל להחזיר את כוח ההרתעה.
ההרתעה שכל חמורי ההסבר מהטלוויזה מדברים עליה לא צריכה לבוא כדי להרגיע את התיאבון של האספסוף או את מחנה השלום המודאג. הוא צריך לבוא כדי להחזיר לעצמנו טיפה מהכבוד האבוד שלנו כדי שיהיה לי מה לספר לילד כשיגדל כדי שגם הוא יהיה גאה במדינה בה נולד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
