אין ממחין בידן: למה שנשים לא ילבשו ציצית?
מצוות ציצית אינה עומדת בסתירה למהות נשית עלומה, ואין שום צרימה יסודית בצירוף של השתיים. מסע היסטורי־למדני בעקבות מקומן של נשים במצוות ציצית
המשנה בקידושין (א, ז) פוטרת את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, והברייתא בסוגיית הגמרא על אתר מונה את מצוות ציצית, הנוהגת ביום ולא בלילה, בין הדוגמאות למצוות כאלה: "איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית ותפילין" (קידושין לג ע"ב־לד ע"א).
אבל רבים אינם יודעים שברייתא זו מייצגת את דעת המיעוט בתקופת התנאים, דעתו של ר' שמעון. כנגדה עומדות לא פחות מארבע הלכות תנאיות הגורסות בדעת תנא קמא שנשים חייבות בציצית, ולפיכך מסתבר שרוב הנשים בחוגי התנאים קיימו מצווה זו. סתם התוספתא (קידושין א, י) מונה את הציצית בין מצוות עשה שלא הזמן גרמן ושנשים חייבות בהן:
אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה, לולב ותפילין. אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
המחלוקת מתבהרת בגרסת הירושלמי על אתר (קידושין א, ז, סא ע"ג):
אי־זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון אבידה ושילוח הקן ומעקה וציצית. ר' שמעון פוטר הנשים מן הציצית שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. אמר להן ר' שמעון: אין אתם מודין לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא? שהרי כסות לילה פטור מן הציצית.
כך הוא גם בברייתא אחרת בבבלי עצמו (מנחות מג ע"א):
ת"ר: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
הגרסה המפתיעה ביותר, המשקפת כנראה את מצב הדברים המקורי, היא זו שבספרי במדבר (קטו):
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת" – אף הנשים במשמע. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני ש[היא] מצות עשה שהזמן גרמה. שזה הכלל אמר ר' שמעון: כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהג באנשים ואינו נוהג בנשים, בכשרין ולא בפסולין.
לוי גינצבורג העיר כי לפי גרסתו של המדרש המחלוקת אינה נובעת מוויכוח על סיווגה של מצוות ציצית ברשימת המצוות שהזמן גרמן, כי אם מוויכוח על עצם חלותו של הכלל הזה, שלפי הספרי נראה שהוא חידושו של ר' שמעון ואינו מקובל על החכמים החולקים עליו. לדעת גינצבורג, שחזור כזה עשוי להסביר את חולשתו היחסית של הכלל בדבר פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן ("וכללא הוא?!" קידושין לד ע"א) ואת החריגים הרבים ממנו, כפי שתוהה עליו סוגיית קידושין שם.
הסוגיה במנחות מג ע"א מספרת שרב יהודה, גדול האמוראים בדור השני בבבל, הטיל ציצית בסינר של ארבע כנפות שלבשה אשתו, ומסבירה שעשה כן מפני שסבר שציצית נוהגת בכסות לילה ולכן אינה מצוות עשה שהזמן גרמה.
אולם סוגיית סוכה (יא ע"א), המספרת על בן זמנו, רב עמרם חסידא, שאף הוא הטיל ציצית בסינר אשתו, מפתיעה עוד יותר. סוגיה זו דנה בכשרותה של אותה ציצית, שכן רב עמרם השחיל את גדיליה כפולי ארבעה, בלא לחותכם תחילה, וקשרם בעודם פסולים, ורק אחר כך חתכם. זהו נושא הדיון, ואילו אל עצם חיובה של אשת רב עמרם בציצית מתייחסת הסוגיה בטבעיות גמורה ואינה מקשה על כך דבר. לאמור, לא רק שני האמוראים שסופר בהם, אלא גם רב הונא המספר את המעשה ברב עמרם, וכנראה אף עורכי הסוגיה המאוחרים, שלא מצאו לנכון להעיר על כך, סברו בפשטות שנשים חייבות בציצית.
בדברים שנאמרו לעיל לא ביקשתי לטעון שנשים חייבות היום בציצית. בגן השבילים המתפצלים של ההלכה הדרך מובילה תמיד מצומת ראשי אל אחת הדרכים המסתעפות ממנו, ומשם אל הסתעפות היוצאת מדרך זו, וממנה אל סמטאות צרות יותר. מרחב המחלוקת מצטמצם והולך ולעולם אין חוזרים אל פרשות הדרכים הרחוקות שנשארו מאחור.
דעת ר' שמעון היא שנקבעה בסתם בברייתא שבה פתחנו בסוגיית קידושין, וסוגיה זו היא שנתקבלה להלכה על כל הפוסקים לעניין חיוב נשים במצוות, ומכאן ואילך לא חלק אדם מעולם שנשים פטורות מציצית. אחרי התלמוד גם נקבעה ההלכה שציצית אינה נוהגת בלילה, ולפיכך היא נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמה. אמנם, הד מאוחר לערעור מעמדה של ציצית כתלוית זמן משתמע מהתפיסה שהמדובר בחובת הבגד ולא בחובת גברא ובעקבותיה משיטת הרא"ש המחייבת בציצית כסות יום – אפילו בלילה, וכסות לילה – אפילו ביום. אבל הראשונים לא ראו בכך סיבה להפקיעה מההגדרה של מצוות עשה שהזמן גרמה (ראו דברי ר"י, תוסד"ה "ותפלין וציצית", קידושין לד ע"א).
ואף על פי כן, לא לבטלה נשתמרו הדעות הדחויות במקורותינו. יש בהן להוסיף משקל לפסיקה עתידית בכיוונים חדשים, "שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן" (ראו משנה ותוספתא עדויות פרק א), ובעיקר יש בהן ללמד על המקור ועל הדרך, על הנימה הראויה ועל הפרופורציה הנכונה. מסתבר שמצוות ציצית אינה עומדת בשום סתירה לאיזו מהות נשית עלומה, ואין שום צרימה יסודית בצירוף של השתיים. אולי מסיבה זו לא מצאנו כמעט בתולדות ההלכה את הטענה שציצית או טלית הן בבחינת "כלי גבר" (למעט בתרגום המיוחס ליונתן לדברים כב, ה, שההלכות המשוקעות בו הן לעתים קרובות הלכות מינים כיתתיות הסותרות את שיטת חז"ל).
הרמב"ם, ככל הראשונים, פוסק שנשים פטורות מן הציצית: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה", ומוסיף: "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן" (הלכות ציצית ג, ט). "והנה מבואר שלא מנעם הרמב"ם אלא מן הברכה, אבל לעשות המצוה בלא ברכה שפיר דמי, וזה ברור" (הרב עובדיה יוסף, יביע אומר א, או"ח לט).
השקפה זו, ש“אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה הרשות בידה ואין מוחין לה“ (כדברי ר‘ יצחק הלוי, רבו של רש“י, מחזור ויטרי עמ‘ 414־413) מקובלת כמעט על כל הפוסקים, מקצה לקצה (למעט דעת יחיד של הראב“ד), והיא מיוסדת על כמה וכמה תקדימים, כגון העולה ממאמרו של ר‘ חנינא שאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר, שמחתו של רב יוסף הסומא בקיום מצוות אף כשסבר שהוא פטור מהן (קידושין לא ע“א ועוד), המסורת על מיכל בת כושי שהניחה תפילין ואשת יונה שעלתה לרגל (ערובין צו ע“א), שיטת ר‘ יוסי ור‘ שמעון שהתירו לנשים לסמוך על הקרבן כדי לעשות להן נחת רוח (חגיגה טז ע“ב ועוד), הלני המלכה שישבה בסוכה (סוכה ב ע“ב) ועוד.
המחלוקת המרכזית בעניין זה היא האם ברכה על מצווה הנעשית “בהתנדבות“ היא ברכה שאינה צריכה. כפי שראינו, הרמב“ם אוסר לברך, ובעקבותיו הלכה הפסיקה הספרדית. אבל המסורת האשכנזית ברובה התירה, כפסקו המפורסם של רבנו תם “דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע“ג דפטורות“ (תוסד“ה דלמא ערובין צו ע“א ועוד), “ומאחר דמקיימת מצוה – אי אפשר בלא ברכה“ (ר‘ יצחק הלוי במחזור ויטרי שם), ואף חזרה והשפיעה על מקצת הפוסקים הספרדים (ר‘ יונה גירונדי, הרשב“א, הר“ן). חוקר ההלכה ישראל תא־שמע העיר על ניסוחו הייחודי של ספר ההלכה החריג “שאלות ותשובות מן השמים“ לר‘ יעקב ממארוויג‘ (ראשית המאה הי“ג, פרובאנס): “שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל מי שמברך להן על תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הוי ברכה לבטלה והשיבו [ כלומר, מן השמים, בדרך של התגלות בחזיון לילה, ו“נ]: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה… לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידן“.
השלכה מעניינת של הדיון היא כשרותן של טליתות שנעשו בידי נשים. מתברר שנשים רבות נהגו להכין טלית וטלית־קטן באשכנז וצרפת של ימי הביניים. רש"י הביא ראיה להלכה מהלכות ציצית שנשאל עליה: "שכך נוהגין וכן נהגה הגברת אחותו של יצחק ב"ר מנחם [מאורליאנש] ומפיו שמעה" (תשובות רש"י פג, עמ' 111). ר' אליעזר מוורמס, בעל הרוקח, כתב קינה מרגשת על אשתו שנרצחה בידי פורעים בשנת 1196, ושם כתב: "דרשה צמר לבן לציצית טוותה בחפץ כפיה/ זממה לעשות מצוות ויהללוה כל צופיה".
מנהג זה אינו מובן מאליו, שכן הגמרא (גטין מה ע"ב) קובעת שספר תורה, תפילין ומזוזות שנכתבו בין השאר על ידי אישה וקטן פסולין, "שנאמר: "וקשרתם… וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה". כלומר, הפטור ממעשה המצווה אינו יכול להכין את מכשיריה. אכן, רבנו תם פסל ציצית שנעשתה בידי אישה: "מעשה היה בטרויש באשה שהיתה רגילה לתקן ציציות להגדילם בטליתות ופסלם רבינו תם" (הגה"מ על הל' ציצית א, אות ט), אולם התוספות בגטין שם חולקים עליו וסוברים שהכלל בגמרא נאמר דווקא לגבי סת"ם ולא מצוות אחרות, וכאמור החברה היהודית בכללה הכשירה זאת. כפי שנראה להלן, במקומות מסוימים לא היו גברים בקיאים בהכנת ציצית, אלא נשים בלבד.
גינוי ראשון מסוגו לקיום מצות ציצית בידי נשים נשמע רק בראשית תקופת האחרונים, במאה הט"ו, מפי המהרי"ל, רבי יעקב הלוי בן משה מולין (1427־1360), מנהיגם של יהודי אשכנז בעת ההיא ואבי מנהגי אשכנז, וזאת דווקא על רקע מנהגן של נשים בסביבתו ללבוש ציצית:
אמר מהר"י סג"ל במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. ואמר דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית. ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מרת ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן. והשיב: שמא אינה מקשבת לי (!), ועל כי האי גוונא אמר מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין.
בתשובותיו מצאנו גם נימוק מפורט להשקפה זו:
עוד נראה דעיקר מצות ציצית הוי לזכור כל מצות ה'… והזכירה היא בתרי"ג מצות … והני נשי ליתינהו בתרי"ג דפטורי [ואותן נשים אינן חייבות בתרי"ג מצוות שכן פטורות] בכל זמן גרמא ובכמה מצות לא תעשה…, אבל גברא אף על גב דכמה מצות תלויות בכהנים [כלומר גם גברים אינם חייבים בכל המצוות שהרי יש מצוות שהן רק לכהנים], מכל מקום כל זכרים חד מינא נינהו [מין אחד הם]. וגם בית דין ישראל מצווין על הכהנים, שאם לא רצה מכהו, מה שאין כן בנשים, דליתנהו כלל בתרי"ג, ועם בפני עצמו הן. הילכך מכל הני טעמי אף כי ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת ועוד היום אחת בשכונתינו, נראה דאינו אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז, ותודתי לידידי ד"ר רמי ריינר שהפגיש אותי עם מרת ברונא).
הערת המהרי"ל בדבר "יוהרה" צוטטה בפי ר' יוסף קארו בבית יוסף (או"ח יז), בצד הבאתן של שיטות הפוכות המתירות לא את המצווה בלבד אלא גם את הברכה. הוא לא חזר על הציטוט בשולחן ערוך, והרמ"א השלים אותו ב"מפה" שלו שם. בזכות זה התפרסמה הערכה זו ברבים. רבים מן האחרונים ומפוסקי זמננו הלכו בעקבותיו. אבל מצאנו גם דעות אחרות, כגון הרבי מחב"ד בעל ה"צמח צדק" ור' משה פיינשטיין שהתירו (להרחבה ראו מאמריהם של שוחטמן, שילה ולוביץ, תחומין טו, יז). מכל מקום, ראוי לתת לב לכמה נקודות מעניינות כאן.
1. המהרי"ל יצא למאבק במנהג שהיה מוכר בזמנו ("ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת ועוד היום אחת בשכונתינו"). המנהג והמאבק כאחד מסבירים את התארים החריפים שהצמיד לנשים אלה, שביקש לראות בהן תמהוניות, גאוותניות והדיוטות (על שימושם הרווח של חכמי דור זה במושג "מחזי כיוהרה" כתב ידידיה דינרי. למקורו של הכינוי "הדיוטות" בהקשר זה ראו ירושלמי שבת א, ב, ג ע"א. על ירידה במעמדן של נשים באשכנז החל מסוף המאה הי"ג כתבה אלישבע באומגרטן).
2. ההנמקה מרתקת ומרחיקת לכת. החשיבות העצומה של ציצית, השקולה לשיטת חז"ל כנגד כל המצוות, אינה תופסת לשיטתו אצל נשים, שכן הן מופקעות מחובת הזכירה כלפי המצוות כמושג כולל. הגברים שייכים גם במצוות שאינם מחויבים בהן, מפני שהפטור הוא מעשי ולא עקרוני – כל הגברים הם "מין אחד" (מקורו כנראה בתוס' ערובין צו ע"א־ע"ב, ד"ה דילמא, לגבי אישה וסומא) שהמצוות כערך כולל מחייבות אותו. אבל הפטור של נשים הוא בגדר הפקעת זיקתן למצוות כמכלול. לשון אחר, זהותן המגדרית של הנשים גוברת על זהותן היהודית, בהיותן, כמאמר הגמרא, "עם בפני עצמן" (ראו שבת סב ע"א).
3. מעניין להיווכח שלמרות התנגדותו הנחרצת, אין המהרי"ל מעגן את דבריו במקורות ואינו מציגם כתוצר של סוגיות בגמרא או פסיקה קודמת, כי אם מנמק אותם בתפיסה רעיונית ובהערכה חברתית.
4. למרות החריפות בדבריו, הוא נמנע מלמחות בידיה של אישה שידע שלא תקשיב לו.
5. מפתיע לגלות את דבר קיומה של הרבנית ברונא, שלא הייתה מוותרת על מצוות ציצית גם אל מול לחצו של המנהיג הבלתי מעורער של יהדות אשכנז, והנה ידה הייתה על העליונה.
אין זה מענייני ולא מסמכותי לעסוק בפסיקת הלכה, אבל כמה הרהורים ראשוניים מתחייבים מכל זה:
1. האם לא נכון לקבוע שנשים המתעטפות בטלית נוהגות בהתאם לפסקו של הרמב"ם ("רצו להתעטף – מתעטפים") ואילו המוחים בידן עוברים על דבריו ("אין ממחין בידן")?
2. האם אין מקום לראות בהשקפת המהרי"ל (מחזי כיוהרה) הערכה חברתית תלוית תקופה ונסיבות? (על עניינים אחרים שהוגדרו כ"יוהרה" והכול נוהגים בהם ראו שילה, תחומין יז).
3. הפוסק כמהרי"ל בכל זאת, האם אין עליו לנהוג כמוהו גם באשר להחלטה שלא למחות ביד אישה שידע מראש שלא תקשיב לו?
4. האם יכולים אנו היום לקבל בלב שלם את התפיסה שנשים מופקעות מזיקה אל המצוות כמכלול, באשר המצוות כערך וכשלם ניתנו רק לגברים, שהם בלבד "מין אחד"? אם ציצית ותפילין בבית הקברות אסורים משום "לעג לרש" (ברכות יח ע"א), מדוע הם מותרים בפני נשים? האם אנו חסים רק על רגשות המתים, אבל לא על רגשות הנשים החיות בתוכנו?
5. אם אמנם נשים עם בפני עצמן הן, שמא אין ראוי להן ללכת בעקבות המהרי"ל, כי אם בעקבות אותה אישה צדקת, מרת ברונא, שלא הקשיבה לו?
6. "רפורמיות, קונסרבטיביות, פרובוקציה, חילול השם". לא הגזמנו? איך הידרדר הדיון מהרציונלי אל האמוציונלי, מההלכתי אל ההיסטֶרי? הנטייה אל האמוציונלי וההיסטרי היא חולשה רווחת אצל גברים, אבל מומלץ הפעם להתאפק, שכן התלהמות וטיעונים מעורפלים מזיקים לשיח ההלכתי.
7. שיקולים חברתיים היו תמיד חלק מפסיקת ההלכה, וזכותו של פוסק להתנגד לעטיפת טלית של נשים, אבל זאת בשני תנאים: שקיפות ופרופורציה. עליו לפרט את מכלול הנתונים ולהודות ביושר לב שהמדובר במעשה אורתודוקסי למהדרין. שדרך המלך של ההלכה מתירה, ואולי אף מעודדת, התחייבות מרצון במצוות שנשים פטורות מהן, ובפרט במצווה יקרה זו, מצות ציצית, שנשים נהגו בה בתקופות היסטוריות שונות, בהיקפים שונים ותחת הגדרות שונות. מכאן הוא יכול להמשיך אל המהרי"ל ואל ההולכים בעקבותיו, לטעון שדווקא בשיטתם הוא דבק ולנמק את תפיסתו בצורכי הדור ונסיבותיו. גישה זו תחייב אותו מאליה גם בנימה מדודה, שקולה ומתונה, כמתחייב מהעניין.
8. בשיח הציבורי רווחת התביעה שהנשים שקיבלו עליהן מצווה זו ינהגו בה בהסתר ובאופן פרטי, אך לא בציבור. עד כמה שהגיעה ידי, לא מצאתי מקור לתביעה זו (ראו שוחטמן וכנגדו לוביץ, תחומין, שם). אם עטיפת טלית מותרת, ראוי לעשותה במקום תפילה – בבית הכנסת או אף בכותל.
9. הנשים המתעטפות בטלית מעוניינות דווקא בה כחפץ של מצווה בעת תפילה. האם קבלת עולה של מצווה זו בידי נשים, אם תתרחש, תחייב אותן בלבישת טלית קטן תחת הבגדים בכל עת? לאו דווקא, שכן ציצית היא חובת הבגד ולא חובת האדם (מנחות מא ע"א), ומי שאין לו בגד של ארבע כנפות אינו מחויב לתור אחריו. מאידך, נשים אלה יהיו מחויבות להטיל ציצית בבגדי ארבע כנפות שהן לובשות ממילא בשעות היום.
10. בכך יש הזדמנות נדירה. "הציצית שאנו עושים – לשם מצוה ולא לשם מלבוש" (ב"י או"ח יז בשם מהרי"א), שהרי אין היום בגדי גברים של ארבע כנפות. בכך התרחקנו מהמצווה המקורית, שהייתה משולבת בחייו הטבעיים ובמלבושו הטבעי של אדם מישראל. משום כך נוהגים כמה רבנים במקומותינו להתקין שסע גדול בז'קט החליפה שלהם, כדי שיתחייב הבגד מאליו בציצית. והנה, הנשים נוהגות בימינו ללבוש שכמיות ו"פונצ'ואים" למיניהם, שיש להם ארבע כנפות, ודווקא בידן להשיב עטרת המצווה ליושנה. והרחמן יזכנו ללכת בשלום ובמישור בדרך נכונה.
המהרי"ל ידע שמרת ברונא לא תקשיב לו. מדוע בעצם? התמזל מזלי והגיע אליי מכתב שכתבה מרת
ברונא למהרי"ל, ובו הסבירה את עמדתה. וכה כתבה:
לכבוד רבנו הגדול, ר' יעקב מולין הי"ו
אתה ואני יודעים שהצד השווה האמיתי בין המצוות שנשים פטורות מהן אינו התלות בזמן, כי אם הגוף והציבור. כמעט כולן הן מצוות הגוף והחוויה נטולות המילים, שהציבור כולו שותף בהן כאחד, ואף החושים שותפים בהן כאחד. ריח האתרוג, קול השופר, צל הסוכה. עטיפת הטלית, הכונסת אותך אל עולם פנימי ופרטי, ובעת ובעונה אחת פורשת מעליך את חופת השייכות לכל באי בית הכנסת, ולכל אחיך בית ישראל, ואף לכל אבותיך לפניך. ועל כולם הקומפוזיציה המופלאה של הקריאה בתורה, שהכול בה – שגב המילים, ותהומות משמעותן, וריח הקלף, והדר האותיות, וניגון הטעמים, וזיכרון סימניהם ששיננת מראש, ותפארת הספר על מעילו ורימוניו.
אתם אומרים שאין לי שייכות לכל זה. שנגזרו עלי חיי יחידות, עירום ועריה מן החוויה ומן ההשתייכות. שחל עלי צו הרחקה לצמיתות מן הציבור למרחביו ולדורותיו. מהזיקה למצוות בכללותן. מספר התורה. שנגזרה עליי יהדות בלי צבע, בלי ריח, בלי ניגון, בלי ציבור, בלי תלמוד תורה. זוהי קללה. זהו גירוש מגן העדן היהודי. עצום רגע את עיניך וקבל עליך לענות לי ביושר גמור: ההיית אתה מוכן לקבל עליך גזרה כזאת?
רבנו יעקב, רבם של כל בני הגולה. הכול יודעים שאתה תלמיד חכם עצום. אבל, במחילה מכבוד תורתך, חוש מוזיקלי אין לך, ואי אתה יודע להבחין בין יוהרה לבין געגוע.
למן ימי המשנה חייתי בגלות. ועכשיו אני יודעת שהגיעה העת. אינני מחכה לאישורך. אני חוזרת הביתה.
בכבוד רב,
ברונא,
ממש כאן, בשכונתך,
וורמייזא.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
