ניפוץ האשליה: לא כל הדתיים שומרים נגיעה
האשליה לפיה כולם שומרים נגיעה רחוקה מן האמת: מגיל מסויים קשה מאד לשמור נגיעה. הדבר נכון גם לגבי בחורי ישיבה, בנות אולפנא חסודות ואפילו לגבי רמ"ים רווקים. הפער בין התמונה הכוזבת לבין המציאות האמיתית הוא הרסני
כתבות נוספות בנושא:
- סערה ודמעות בכנס השידוכים
- דרמה בבית הכנסת: ביקשה מהמתפללים למצוא לה חתן
- בגבולות ההלכה: ככל שמתגברים קשה בלי אינטימיות
סרבתי בנימוס להזמנה. לאחר שנאמר לי כי הבקשה להפרדה עלתה מקבוצת המיקוד של הרווקות/ים - נענתי להזמנה. השבתי בחיוב בעיקר כי מצב הרווקות במגזר הדתי כואב לי ומכעיס אותי. חלק גדול מהבעיה לדעתי הוא הלחץ המופעל עליהם, המלווה בהאשמה סמויה או גלויה, בדה לגיטימציה, בחוסר תמיכה ובנסיון להכניס את הדור הצעיר למיטת סדום לפיה על כולם לעמוד תחת החופה עד גיל 24.
ההורים הלחוצים מתקשים לתמוך בקושי ובתסכול הכרוכים ברווקות, המעגלים הרחבים יותר מתבוננים בעיניים ביקורתיות ולכל אחת ואחד יש שלל עצות והנחיות. כשאת מסכנה ועצובה, את נחשבת למרירה ולחוצה, וכשאת מחליטה להנות מהחיים בשלב הביניים ההולך ומתארך, את מואשמת בכך שאת "לא עושה מספיק" ו"לא מתאמצת מספיק", ו"אולי בכלל נח לך יותר במצב הקיים". תמיד נמצאת ברקע השאלה/האשמה: "את לא חושבת שאת בררנית מידי?" לפעמים את נדחית כי את משכילה מידי או מצליחה מידי, ולפעמים את נדחית כי את לא מספיק שאפתנית ולא עושה דוקטורט. לפעמים דוחים אותך כי את לא מספיק נשית, ולפעמים כי את לא מספיק צנועה.
היה חשוב לי לדבר בכנס כדי לקדם שיח מקבל, מכיל וקשוב לקונפליקטים ולמורכבות שבחיי רווקות בכלל, וחיי רווקות במסגרת אורח חיים דתי בפרט. היה חשוב לי לדבר בראש ובראשונה על יצירת אינטימיות, זהו הבסיס ליצירת קשר זוגי.
התבקשתי לדבר על המתח המיני הכרוך ביצירת אינטימיות. תשוקה ומיניות הינם מרכיבים משמעותיים בקשר אינטימי. ההתמודדות עם מיניות היא חלק מהותי מהחיים, הן לפני נישואים והן בתוך נישואים. אין זו התמודדות שמגיעה אל פתרונה עם הנישואים. בחברה הדתית יש נטייה להימנע מדיבור על מיניות. סוג של אלם קולקטיבי. כמו בסיפור הילדים "דרקון אין דבר כזה", הילד רואה דרקון בבית, ואמו מתעקשת שאין דבר כזה, ככל שהיא מתעלמת מהדרקון הוא הולך וגדל למימדי ענק. רק כאשר האם מכירה בקיומו ומעיזה לדבר עליו ואפילו ללטף אותו הוא הולך וקטן והופך לבלתי מאיים. במגזר מקובל לפטור את הנושא ב"שמירת נגיעה". זו ההלכה ועל כן אין מה לדבר. השתקת השיח על מיניות בצמד המילים "שמירת נגיעה" שגוי וגרוע בעיניי. בחסות ההשתקה צומחת בדידות קשה ותחושת אשמה תמידית הנלווית לכל מגע עם בן/ת המין השני. האשליה המדומה לפיה כולם שומרים נגיעה יוצרת מצב לא מוגן, בחורות רבות מספרות כי בחסות אשליית הביטחון הן סובלות מהטרדות מיניות במהלך דייטים.
האשליה לפיה כולם שומרים נגיעה רחוקה מן האמת. מגיל מסויים קשה מאד לשמור נגיעה. הדבר נכון גם לגבי בחורי ישיבה, בנות אולפנא חסודות ואפילו לגבי רמ"ים רווקים. הפער בין התמונה הכוזבת לבין המציאות האמיתית הוא פער הרסני. הרווקות המאוחרת יוצרת קונפליקט חזק. מחד הרווק/ה רואה את עצמה מחוייבת להלכה ולאורח חיים דתי, ומאידך הצורך במגע ובהתנסויות מיניות הולך וגובר, נוצרת תחושה של פער בין מימוש יכולות וצרכים בתחום הלימודי, המקצועי והחברתי לבין מימוש הצרכים המיניים, פער שנחווה כלא בריא ולא מותאם. להימנעות ארוכת טווח מכל מגע אינטימי יש מחיר והיא יוצרת מעגל שקשה לצאת ממנו, ניתוק מהמיניות ומהגוף , תסכול, ריחוק וניכור.
לכל אלה מתווספים מסרים חינוכיים ביחס לגוף ולמיניות המוטמעים בנו משחר ילדותנו, אובססיית הצניעות הגורמת להפנמה של תבניות מעוותות לפיהן הבנים/גברים הינם יצורים בעלי דחפים מיניים בלתי נשלטים גם מול בנותיהן בנות ה3 במסיבת הסיום בגן, ואילו הבנות/נשים נתפסות כיצורים מפתים ומעוררים מינית. נשים רבות מתארות חוויה שליוותה את ילדותן/נערותן, חוויה של היותן מפגע סביבתי, צורך להעלים את עצמן ולהקפיא את נשיותן.
התבניות הללו מעוותות מיסודן. כולנו, גברים כנשים, הננו יצורים בעלי רגשות, שכל ודחפים מיניים ובעלי מנגנוני שליטה וויסות. מנגנוני הוויסות היעילים הם מנגנונים גמישים, בבחינת "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז", כי הארז נשבר בקלות ובאופן מסוכן.
התחום המיני הוא תחום שבין אדם לעצמו, הוא תחום בו אמור להתקיים דיאלוג פנימי וחיצוני, דיאלוג שמטרתו ברור הקונפליקט ויצירת מרחב בחירה. במקום להשתיק את השיח בחיוב ההלכתי יש מקום לפתוח את השיח ולהשתמש במושגים של רצון הדדי, הסכמה הדדית, כבוד הדדי ומחוייבות כתשתית למגע אינטימי. הברור הזה לוקח בחשבון את ההלכה כמשתנה קבוע. היא שם, ואיפה אני? איפה אנחנו?
הדיאלוג מול ההלכה הוא של כל אחת עם עצמה, של כל אחד עם עצמו, של בני זוג עם עצמם. חיים דתיים פרושם נטילת מגבלות על עצמי ולא על זולתי, המעשה הדתי הוא מעשה שהאדם מתחייב אליו עבור עצמו. זו המהות של חיים דתיים בעיני.
אין הכוונה ליצור אנרכיה מינית, אלא לפתח שיח במושגים אנושיים, שיח שאינו מבוסס רק על איסור והתר אלא שיח שמבוסס על כבוד הדדי, על ברור של רצון ובחירה ועל מחוייבות הדדית. זהו שיח מכבד וצנוע לא פחות ואף יותר משיח כוזב על צניעות מדומה. על מציאות מדומה.
אילת וידר-כהן היא פסיכולוגית קלינית וחברה בהנהלת ארגון קולך
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
