שליחות בסימן שאלה
אנחנו חיים בארץ אבותינו שאיננה מסופחת לארץ מולדתנו, זהו מבחינתי לב העניין, מהות הקושי, וההתמודדות עם המציאות הזאת דורשת מאיתנו המון תקווה, ובעיקר אמונה, וזה לא תמיד קל
מוקדם בבוקר, אני מסיטה את הוילון ומולי נפרש לו עמק יפהפה. אנחנו בצימר אי שם בלב עמק החולה מוקפים במטעים ושדות. טרקטור חורש אי שם באופק והנוף מדהים. אנחנו יוצאים להליכת בוקר משותפת.יש לי תחושה שהעמק וההרים המדהימים מסביבו מחייכים אליי, מחבקים אותי. אני מרגישה שהכול כאן כל כך שלי, שלנו.
כאן כבר אין סימני שאלה. עמק החולה צילום: יוסי אשבול
תחושת רכות של עמק ממלאת אותי. כמה טוב ונעים, אני חושבת לעצמי, ולא יכולה שלא לחשוב על ההרים הגבוהים והחשופים מוכי הרוחות שעליהם בחרנו לבנות לנו בית. כמה שונה שם מכאן, אני משתפת את בעלי היקר בתחושה שהאדם הופך לעיתים בעל כורחו לתבנית נוף מולדתו.
אנחנו אנשי ה"הרדקור" של יהודה ושומרון, וזה אומר המון, חיים מלאי אתגרים, משימות והתמודדויות; ובעיקר סימן שאלה גדול שמפנה אלינו העולם ומפנה אלינו החברה הישראלית בדבר היותנו שם.
אני חושבת על מאבקי הקרקעות האינסופיים וקנאה עולה בי נוכח החקלאים החורשים כאן באדמותיהם באין מפריע. עצים עבי גזע ועמוקי שורשים נטועים באדמה שאין עליה עוררין - כולה שלנו ואין סימני שאלה. גאוותם של התושבים כאן מוכיחה זאת. כאן מסביב חיים יושבי העמק וזה אומר המון.
כמה מפתה העמק הזה. לעזוב הכול עכשיו ולעבור לכאן, למקום הכול כך אהוב הזה בלב ליבו של הקונצנזוס, בלב ליבה של הארץ. שלוות העמק קוראת לי, ומשהו בי כל כך רוצה להישאר כאן.
אני חושבת על הבית שלי בהרי בנימין, שאמנם בנוי על אדמות מדינה, אך בג"ץ ארוך שנים רודף אותו ומשאיר אותנו כבר שנים מתמודדים ונאבקים. אנחנו חיים בארץ אבותינו שאיננה מסופחת לארץ מולדתנו, זהו מבחינתי לב העניין, מהות הקושי, וההתמודדות עם המציאות הזאת דורשת מאיתנו המון תקווה, ובעיקר אמונה, וזה לא תמיד קל.
אנחנו צועדים במרץ בין המטעים העתיקים, וכל צעד מעלה בי עוד תחושות ועוד רגשות. רוצה להישאר כאן. מסוגלת לחיות כאן? והמחשבות סוחפות אותי ומציפות בי כל כך הרבה סימני שאלה.
אנחנו ממשיכים הלאה, בלב כבד עוזבים את הבקתה והאח ונוסעים לאגמון החולה. אותו אגם מלאכותי שהוצף לפני שנים, זכר לביצה האיומה שיתושיה הרגו ללא רחמים את המתיישבים הראשונים בעמק הזה. שכחתי לרגע שלא תמיד היה כאן קל, ולא רק בגלל היתושים והמלריה. מאבקים קשים ואתגרים לא פשוטים עמדו בפני אבות אבותיהם של הקיבוצניקים והמושבניקים הצעירים שפגשתי כאן הבוקר במטעים.
שנים של מאבקים הפכו את העמק העכור ההוא לעמק המדהים והטוב הזה. אנחנו מקנחים בביקור קצר בראש פינה, גיא אוני, המושבה שחבריה אכלו כאן מרורים הפכה למושבה פורחת. מסעדות, חנויות, צימרים, בתים מרהיבים ואינסוף מבקרים. לא נותר כמעט זכר לימים הקשים ההם פרט לספרה של שולמית לפיד וכמה שלטים הפזורים ברחבי המושבה.
אנחנו מתחילים את מסענו חזרה דרומה. בחוץ השמש שוקעת, ואני תוהה איך ייראה המאבק הזה בהרים הצחיחים, ברוח הנושבת, ובניסיון לחבר את חבל הארץ ההיסטורי שבו אני חיה למדינה העכשווית שבה אני חיה בעוד מאה שנים.
שעת לילה מאוחרת, בחוץ חושך, הרוח מייללת וגם הילדים, הסתיימה השלווה וגם סימני השאלה.
חזרנו הביתה וזה אומר המון.
לכל הטורים של מתנחלות ברשת
נא להמתין לטעינת התגובות
